“ביטאון חב”ד”

פורים תשט”ז. “דומה כי אחת ההתוועדויות הכי שמחות במשך כל שנות הנשיאות” — כפי שמציינים כותבי היומנים בשנה ההיא, חמש שנים בלבד לאחר קבלת הרבי על עצמו את עול הנשיאות — “הייתה בפורים תשט”ז. ההתוועדות לא התקיימה ב–770”, שכן חסידות חב”ד בניצוחו של הרבי כבר החלה לגדול, להתרחב ולצמוח. ה’זאל’ הקטן שבקומה הראשונה של 770 כבר לא יכול היה להכיל את עדת החסידים, ואילו ה’זאל’ הגדול המוכר לכולנו כיום — טרם היה.

ההתוועדות הועתקה אפוא בהוראת שעה אל האולם הגדול ב–824 נוסטראנד, פינת איסטרן פארקוויי, מרחק כעשר דקות הליכה מ–770. האולם היה גדול ורחב יותר, ודי היה בו להכיל את חסידי חב”ד שבניו יורק, כמו גם אלה המעטים שהגיעו מקרוב ומרחוק.

“ביטאון חב”ד” שיצא לאור באותן שנים בארץ ישראל, היטיב לתאר את האווירה ששררה ביום ההוא בשדרת “איסטערן פארקווי”:

“נהג האוטובוס שעבר באותו יום שני בחמש לפנות בקר בשדרות נאסטראנד שבברוקלין, סמוך ל״איסטרן פארקווי״, שהוביל את נוסעיו הרגילים שלו בשעות אלה — פועלים המשכימים לעבודתם וכד’ — ודאי לא צפה להעלות על מכוניתו קבוצת נוסעים בלתי צפויים שעלו על האוטובוס סמוך ל”איסטרן פארקוויי”, נוסעים אשר באשרת החג שלהם לא הלמו כלל לתוך שחרו של יום עבודה.

“הוא לא יכול היה להעלות בדעתו כי נוסעים בלתי צפוים אלה, אשר בבת אחת כמעט מלאו את האוטובוס המלא על גדותיו, לא היו אלא חלק זעום מאד מאותם שעברו באותו לילה חוויה בלתי נשכחת, היו אלה יהודים שהשתתפו בהתוועדותו של כ״ק אדמו״ר שליט״א לכבוד פורים שהתקיימה במוצאי פורים דפרזין באולם גדול שנשכר במיוחד לשם כך.

“פורים אינו חג חדש. השמחה המיוחדת לחוג את שמחת פורים — מיזוג מקורי זה של שיא השמחה עם שיא הרצינות מבלי שיגרע אף כחוט השערה מאחת מהן — אף זה, אף פורים כפי נוסח חב״ד המיוחד אינו בלתי ידוע.

“אולם אף לאלה החיים בד׳ אמות של ליובאוויטש ומכירים יפה את מנהגיה, אורח חייה, אוירתה הרוחנית והחברתית — היתה התוועדות פורים השנה חוויה יוצאת מהכלל שלא תשכח מלבותיהם. במה נשתנתה התוועדות זו? קשה להצביע על דבר מיוחד ולקבוע שהוא הוא הגורם. אין לומר כי היה זה על שום האורחים הרבים, או על שום שנמשכה ההתוועדות עד אור הבוקר ממש, או על ש״נטלו” ‘משקה’ לרוב — כל אלה אינם חידושים בליובאוויטש. רגילים בליובאוויטש לקהל גדול, והלא משום כך יש הכרח לקיים את ההתועדויות של חדשי החורף באולם שכור. בחינת ״למעלה מן הזמן גם היא אין בה משום חידוש בליובאוויטש. ואילו “משקה״, ומכל שכן בפורים — ודאי שאין בו חידוש, קל וחומר ביהודים רוסיים…

“לא היה זה דבר זה או זה, אלא כל הסביבה, הרוח, האוירה שריחפה באולם הענקי שכאילו העלה את הקהל העצום לעולם נעלה יותר”.

שמחת פורים לא בסדר השתלשלות

כתב “בטאון חב”ד” מוסיף ומדווח גם חלקים מתכני ההתוועדות:

“מיד עם פתיחת ההתוועדות הזכיר כ״ק אדמו״ר שליט״א, כי פורים מצטיין מיתר המועדים במה שהוא למעלה מסדר ההשתלשלות הטבעי. נס פורים לא היה בו משום התפתחות מודרגת, אלא בין רגע ״נהפוך הוא״ מעמק תחת לעמק רום, משיא השואה עד שיא הישועה לישראל.

“אף שמחת פורים היא בדרך זו, לא בסדר השתלשלות, אלא מיד צריך להיכנס לשמחה מלאה. ברם באותה מסבת פורים עליזה לא הוסחה הדעת אף לרגע ממהותו האמתית של פורים, בחינת ‘קיימו וקבלו’, וכ״ק אדמו״ר שליט״א בשיחותיו ובמאמר החסידות נגע בענינים העומדים על הפרק. כדרכו הזכיר רק את המשל, אולם המשל הוא כה ברור עד שאין עוד צורך בנמשל, הוא מובן מאליו.

“בימי נס פורים — אמר כ”ק אדמו״ר שליט״א — היתה להם לישראל ‘אחות בבית המלך’ — אחותם תפסה את העמדה הגבוהה ביותר בבירת הממלכה העולמית הגדולה ביותר בעולם של אותם הימים. אף מרדכי היה ‘מתהלך בחצר בית המלך’ עוד בטרם נתמנה למשנה למלך. אולם כשיצאה גזירת המן לא הסתפקו ישראל במה שהיתה להם ‘אחות בבית המלך’ לא בעיר המלוכה הלכו לבקש את דרך הצלתם אלא — לפי עצת מרדכי ואסתר — הבינו כי הצלתם היחידה מגזירת המן אינה אלא בלימוד התודה עם ילדי ישראל. רק אחר כך אפשר הי׳ לעשות את כל יתר הדברים. לימוד התורה עם ילדי ישראל פירושו דווקא — לימוד התורה כתורת ה’, לא כמי שלומד מין חכמה.

“בהזדמנות זו עמד כ״ק אדמו״ר שליט״א על דרכי החינוך היהודי בכלל. בחריפות רבה מתח בקורת על אלה הרוצים להנהיג שיטות חנוך ‘מודרניות’ מסוימות, תוך התימרות ‘לחסוך מזמנו של הקב״ה’, וכי הילד ילמד ביתר מהירות. חינוך יהודי אמתי לאמתו של דבר אינו אלא דוקא בדרכי אבותינו המסורה בידם מדור דור: ‘קמץ אל״ף — אָ’.

“לבטל גזירות הן גשמיות והן רוחניות — המשיך כ”ק אדמו״ר שליט״א — אפשר רק על ידי שאוספים תינוקות ומלמדים אותם דינים כיצד יתנהג היהודי. בכך עסק מרדכי שהיה מראשי סנהדרין שבדורו, ובכך צריכים לעסוק גם מנהיגי ישראל שהם בחינת ראשי סנהדראות בכל דור ודור. יראת ה׳ היא ראשית חכמה, ואם קיימת אותה ‘ראשית’, באה אחריה גם החכמה. גם לא תמיד חשובה כמות הלימוד. הגמרא מספרת ‘על ״בר בי רב דחד יומא’ שאצלו היתה הדרך לבית המדרש נמשכת ששה חדשים והדרך חזרה — ששה חדשים ולא למד אלא יום אחד. אפילו עצם הלימוד עדיין איננו הכל, אלא מוכרח הוא להיות בקדושה ובטהרה, חייבים לדעת ״להבדיל בין קודש לחול בין טמא לטהור״, צריך לתלמיד לשמוע מרבו פי התורה שהוא לומד תורת ה׳ היא. אם יעמידו דור ישרים כזה, יהיה ממילא בחינת ‘יבורך’.”

הרבי מבקש נציג ל”עד דלא ידע”

כמו בהתוועדויות פורים במשך השנים, התוועדות זו הייתה באופן שבה היו “גילויים” לרוב. במהלך ההתוועדות תבע הרבי שכל אחד ואחד מהמשתתפים יאמר ‘לחיים’, וחלקם אף כמה פעמים. בין השאר נכח בהתוועדות ר’ יהודה וויינשטוק מטורונטו, אף לו אמר הרבי כמה פעמים שיאמר ‘לחיים’. לא אף זאת, אלא בכל פעם שהרבי ביקש ממישהו —  כשברוב הפעמים היה זה עם פירוט שמו המלא —  להגיד ‘לחיים’, הרבי הוסיף ושאל: “ס’איז א פולע?” [= האם הכוס מלאה?] באחת הפעמים נענה הרבי בשלילה, שהכוס אינה מלאה, והרבי הפטיר באכזבה “וועמען נאר’סטו אפ?!” (את מי אתה משקר?!).

כבר מתחילת ההתוועדות הרבי רצה שההתוועדות תהיה באופן של “עד דלא ידע”, ואף פתח בעניין זה באמרו: “דובר בשנה שעברה שכיון שבפורים צריכה להיות שמחה “עד דלא ידע”, דהיינו למעלה ממדידה והגבלה, אזי גם ההכנה לזה אינה חייבת להיות באופן של הליכה מדרגה לדרגה, לאט לאט, כי, הענין שצריכים להגיע אליו הוא (לא ענין הקשור עם ידיעה ושכל, שבזה אי אפשר לדלג, וצריכים לילך ממדרגה למדרגה, אלא) ענין של ‘לא ידע’, וכיון שצריך להיות ענין של דילוג (“סיי–ווי דאַרף מען שפּרינגען”), אזי יכולה להיות פעולת הדילוג מלכתחילה, באותה מדה שיכולים לעשות זאת באמצע או בסוף הענין.

”..וכן הוא בהנוגע להתוועדות זו” — מטעים הרבי באותה שעת ערב מוקדמת, בתחילתו של לילה פורימי–רציני ארוך — “אין זה בדוקא שצריכים להתחמם לאט לאט, ובמילא צריכים להמתין משך זמן עד שמתחממים, אלא יכולים תיכף לרתוח מתוך התלהבות, בשעתא חדא וברגעא חדא, ולהשתמש בזה אחר כך על כל משך זמן ההתוועדות. ובנוגע לפועל — יאמרו עתה ‘לחיים’ מתוך חמימות (“וואַרעמקייט”), וינגנו ניגון שמח מתוך ‘שטורעם’, כך, שהתחלת ההתוועדות תהיה כאילו שנמצאים כבר באמצע הלהט (“קאָך”) ובאמצע ההתלהבות. כשמדברים שאין צורך בהכנות — לא צריכים להמתין עם הניגון עד שיאמרו ‘לחיים’, אלא יכולים לעשות זאת בבת אחת”.

לאורך ההתוועדות היה ניכר כי הרבי רוצה שלפחות אחד מהנוכחים יגיע למצב של “עד דלא ידע” ואז כולם יראו אותו באופן של “כזה ראה”. בשלב מסויים אף הורה הרבי מפורשות שאחד המסובים יתנדב לקיים “עד דלא ידע”, וכל המסובים יסתכלו עליו וידעו מה זה, שהרי עוד מעט ישכחו מה זה… לכן יש צורך שאחד המסובים “ימסור את נפשו” עבור כל הציבור הנמצא, ואחר כך יעמידוהו על השולחן ויסתכלו עליו, “כזה ראה”…

אחר כך הוסיף הרבי ואמר: “אמריקה היא מדינה שבה עושים כל דבר באמצעות “בחירות”. ובמילא, אם אין מי שמתנדב — יעשו “בחירות”, ויבחרו אחד שיהיה ‘בחור מעם’”.

והרבי הוסיף בבת–שחוק רחבה: “אם אני אעשה זאת — אפסיק להביט על השעון, ואז אי אפשר לדעת כמה זמן אעכב אתכם בהתוועדות, כך שלא כדאי לכם, ומוטב שאחד מכם יעשה זאת, ואני אביט על השעון, ואז תוכלו לילך לישון (וכיו”ב) בזמן…”

כאן ניגש אל הרבי אחד הנוכחים ואמר לרבי כי ר’ ישראל גורדון כבר נמצא במצב של ‘עד דלא ידע’. “יע? ער ליגט שוין…”, [=  כן? הוא כבר ישן], אמר הרבי בקול שנשזרה בו נעימה של שביעות רצון.

לאחד השוחטים שנכחו בהתוועדות אמר הרבי: “מה שאתה חושש לקיים ‘עד דלא ידע’, בגלל שאתה צריך ללכת מחר למלאכת השחיטה? — האם ישנו מישהו מהמסובים שאינו צריך מחר לשחוט את נפשו הבהמית?!… לא נורא אם תשתכר היום!” האיץ בו הרבי, והוסיף שעניין השחיטה אינו יכול להיות במקום החושך, אלא צריך להיות במקום האור דוקא — אור היום, או הלבנה או אור הנר, אבל בכל אופן צריך להיות מואר. וענינו בעבודה — ש”נר הוי’ נשמת אדם” צריך להאיר אצלו, ורק אז יכול לשחוט את נפשו הבהמית.

את אחד הנוכחים זרז הרבי באמרו, שהוא יכול לקבל על עצמו להיות “עד דלא ידע”, כיון שאינו תושב המקום, ואחר כך יחזור למקומו, ושם לא ידעו אודות ה”ביזיון”…

לאחר אמר, שצריך לומר ‘לחיים’ על כוס מלאה, כי “כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין”. לעוד אחד מהנוכחים אמר “מספיק עם הצמצומים ‘הרחב פיך’.”

לאחד מחברי הנהלת הישיבה הורה לקחת כוס גדולה, באמרו, שיפעל להרחבת עניני הישיבה.

בהתוועדות השתתפו גם כמה מעובדי הדפוס שהיה מדפיס ספרי חסידות וקונטרסים שונים, ובראשם מנהל הדפוס. זה האחרון אמר ‘לחיים’ על כוסית קטנה. דעתו של הרבי לא נחה: “די עם הצמצומים שהנכם מכניסים אותי בבית הדפוס עד עתה; קחו כוס גדולה!”

הרבי הוסיף להתייחס אליו גם בהמשך התוועדות ובירך את מנהל הדפוס: “שתהיה לכם הרחבה במוחין ובמדות, וגם בעניני העסק, ותחדלו לצמצם את ה”מרכז לעניני חינוך” בכל הקשור לענינים של דפוס; רצונה של ליובאוויטש להתפשט ולהתרחב. סיבת ה”צמצום” הוא החשש שמא יגרע בפרנסה, “פן יחסר לחמו”, שזהו ענין של “מרה שחורה”, שקשור עם נחש הקדמוני — כפתגם ששמעתי מבנו של ר’ דוד צבי מטשרניגוב  אודות הנחש, ש”עפר לחמו”, והוא תמיד עצוב, כיון שחושש מניין יתפרנס לאחרי שיאכל את כל העפר שבכדור הארץ!… זאת לא הדאגה שלכם; עליכם להעמיד את ענין הדפוס בהרחבה, ואז הייתם נעשים מזמן “גביר”, והייתם חוסכים את הוויכוח עם הנהלת המל”ח כיצד לחלק את הדולרים הספורים, כיון שבמקום דולרים ספורים, היה שלא בערך יותר, ובמילא היה מספיק הן עבור היצר טוב והן עבור היצר הרע, עבור האשה והילדים, וגם עבור שאר עובדי בית–הדפוס.

סיים הרבי ואמר: “כיון שנמצאים עתה בזמן ד”עד דלא ידע” — יעזור לכם השי”ת להעמיד את ענין הדפוס בהרחבה גדולה ביותר, להוסיף גם את הענין ד”אופסט” ובמילא, תוכלו לקבל עוד כמה אברכים מתלמידי התמימים שתהיה להם פרנסה, והיינו, שלא זו בלבד שלא תתמעט הפרנסה הפרטית שלכם ושל שאר עובדי בית הדפוס, אלא אדרבה, שעל ידי זה יתוסף בפרנסתם של עוד יהודים, והעיקר — שתתוסף הרחבה בהפצת דא”ח, יפוצו מעיינותיך חוצה, ובאופן שהעניינים שדורשת תורת החסידות, יבואו בפועל ממש, במחשבה דיבור ומעשה, בחיים היום–יומיים, הן אצל התמימים ואנ”ש, והן בכל הסביבה”.

עובדי בית הדפוס שנכחו במקום, ענו “אמן” על ברכתו של הרבי, אך הרבי מצדו השיב בבת–שחוק: אצל ‘המתנגדים’ נוהגים להכריז תחילה “ובא לציון גואל” ורק אחר כך עונים “אמן”.

אכן הרבה מהמשתתפים לקחו הרבה ‘משקה’ ואמרו ‘לחיים’. בשלב מסויים אזל ה’משקה’, והרבי הורה להביא עוד ועוד יי”ש.

במהלך ההתוועדות הורה הרבי לנגן “אבינו מלכנו”, ואחר כך הורה לנגן את הניגון שלפני המאמר, ופתח במאמר ד”ה “להבין מארז”ל כל המועדים עתידין ליבטל” כו’. בסיום המאמר הורה לנגן ניגון מאדמו”ר מהר”ש.

הרבי מספר על החסיד שהתגרה במתנגדים

באמצע ההתוועדות אמר הרבי שבכלל, הוא רוצה להנהיג שבכל התוועדות יתוסף גם ענין בנגלה, וכאן החל לומר שיחה בדרך ה’נגלה’, בנוגע לכריכת המגילה, אם צריכה להיעשות קודם ברכה האחרונה או לאחריה. באמצע הדברים הזכיר דעת הגר”א בעניין הזה, שטעלט זיך מיט א גרויסער התפעלות שתחילה יכרכו המגילה ואחר כך יברכו.

בהמשך, ביאר הרבי שצריכים להראות פנים לסברא זו שאותה שולל הגר”א. כשנהיה קצת ‘רעש’ בתוך הקהל פתח הרבי וסיפר סיפור מעניין שקרה עם החסיד ר’ פאל’ע כהן — כאשר הרבי פונה קודם לכן לבנו, ה’חוזר’ ר’ יואל כהן, ומורה לו לומר “לחיים”.

הרבי סיפר על ר’ פולֶע כהן, שעשה התוועדות ב–י’ שבט [בבני ברק] ו”כטוב לב המלך ביין”, אמר שפלוני בן פלוני [בעל ה”חזון איש”] מקנא בתלמיד הכי קטן של “תומכי תמימים” בגלל שהוא לא למד חסידות, והיות שהוא נמצא בעולם האמת כעת, הוא יודע מה זה, במילא הוא מקנא בתלמיד הכי קטן מ”תומכי תמימים”.

“הדואר של ארץ ישראל הרוויח סכומים עצומים ממכתבים אחד אחרי השני — הטעים הרבי — איך ייתכן לומר דבר כזה, שהוא מקנא, הרי ההוא “גדול שבגדולים”, ופוסק, ויודע ללמוד, וכל ימיו ישב באהלה של תורה, ולא שייך לומר כך; ופתאום אומרים עליו שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא!!

“עניתי על זה שזה גמרא מפורשת בבבא בתרא: הגמרא אומרת שלעתיד לבוא יהיו שבע חופות, וצדיק “נכווה מחופתו של חברו”. מה העניין בזה? מילא אם היו מרשים לו להיכנס באותה חופה — לא היה נכווה; למה הוא נכווה? — כי לא נותנים לו להיכנס! לכאורה, בגלל שלא נותנים לו להיכנס, למה הוא נדחק לפנים ונכווה?! אז זה סימן, שכל זמן שהיה בעולם הזה הוא לא הכיר את היוקר שבזה; בשעה שהגיע לעולם הבא, אז התבונן ביוקר שיש בזה, אז כדאי לו להיכוות, אולי יצליח לזכות וליהנות מחופתו של חברו.

“ממה נהיית חופה לעתיד לבוא? — על זה יש את מאמר רז”ל “אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו”, איך יכול לקבל השכר לעתיד לבוא — בשעה שישנו “תלמודו בידו”, בשעה שלמד באותם עניינים, כשהוא היה בעולם הזה הגשמי. אם בהיותו בעולם הזה הגשמי לא למד אותם עניינים, ולא בגלל שהיו לו חובות שהיה “אנוס”, אלא לא למד זאת בדעה מכוונת, כי הוא לא אחז מאותו לימוד, אז לעתיד לבוא, בעולם האמת, לא עוזרת תשובה. תשובה יש רק בעולם הזה, שכאן יש את עצמות ומהות אין סוף ב”ה, אז “נכווה מחופתו של חבירו”, כי “נעבעך” אי אפשר לתת לו להיכנס, כי הוא היה מנגד ל[לימוד] זה; אז אין פלא שהנשמה משתוקקת לחופה, למקום שלומדים פנימיות התורה כי שם הרי רואים את האמת שבזה, ו”נועם עריבות ידידות” שאפשר לקבל מזה, ולכן יש את שני הדברים: ישנה “חופתו של חבירו”, והוא עומד לא מרחוק ורוצה להיכנס, ואי אפשר לתת לו כי הוא נכווה; כי בשעה שהיה כאן למטה הוא היה מנגד על אותו לימוד.

“העצה לזה היא, ש”בל ידח ממנו נידח”, זה [שנכווה] רק בגן עדן, ולעתיד לבוא כפי הדרגות שבגן עדן. אחרי זה יהיה זמן תחיית המתים, שאז יהיה הזמן של “כולם יידעו אותי”, במילא יידעו איפה האמת מונחת, וכולם יתחננו למלך המשיח, שהוא ילמד איתם פנימיות התורה, וגם הוא יוכל גם לקבל חלק בזה”.

“תאמרו לו שזה ‘קוקטייל’”

במהלך ההתוועדות הורה הרבי לנגן את ניגון “הבינוני” של אדמו”ר הריי”צ, ואחר כך הורה לנגן ניגון הבעש”ט (שלש תנועות — דהבעש”ט, הרב המגיד ואדמו”ר הזקן).

כן ניגנו בהתוועדות את הניגון “קול ביער”, כאשר הרבי עצמו מצטרף עם הקהל. אחר כך ניגן בעצמו “והיא שעמדה” ובהמשך ניגון שמחה.

השיחות נמשכו זו אחר זו כשבין האחת לשניה, ריקודים וניגונים של שמחה.

“כ״ק אדמו״ר שליט״א המשיך בדברי התעוררותו להתחזקות בלימוד התורה וקיום המצוות”, — מספר הכתב של “בטאון חב”ד”. “אגב כך סיפר מעשה כי פעם אחת ישבו בצוותא תלמידי הבעל שם טוב, עבר שם ערל אחד ובקש מאחד התלמידים לעזור לו במשהו, אך הלה השתמט ואמר ״ניע מאזשעם״ (איני יכול) ענה לו הגוי מאזשעש דא ניע כאטייש (יכול אתה, אלא שאינך רוצה). תלמידי הבעש״ט נתפעלו מאד מהערה זו. כל אחד מישראל, המשיך כ״ק אדמו״ר שליט״א, הוא בגדר ״מאזשעם״ — יכול הוא. חסר רק ה״כאטיש״ — הרצון”.

ההתוועדות הלכה והתארכה, עד שבאמצע הלילה נכנס אל האולם בעל המקום, (כנראה כדי להשקיט את הקהל או כדי לבקש שיסיימו את האירוע). כשהרבי ראה אותו, אמר “גיב עם א גלעז’לע משקה וועט ער שווייג’ן. זאג עם אז ס’איז א ‘קאק–טייל’!” [תן לו כוסית ‘משקה’, והוא ישתוק. תאמרו לו שזה ‘קוקטייל’]. ומיד לאחר מכן המשיך הרבי להתוועד התוועדות שנמשכה עד אור הבוקר.

“בטאון חב”ד” מסיים את תיאור התוועדות פורים תשט”ז: “פני המזרח כבר האדימו כאשר ניגן הקהל את ניגונו המפורסם של רבנו הזקן, הניגון ד׳ בבות. מי שהקשיב לשירה אדירה זו, יכול היה להבין אל נכון את המפורש בתקוני הזהר, בדבר יום הכיפורים שאינו אלא יום כפורים”.

ההתוועדות נמשכה עד אור הבוקר וכ”ק אדמו”ר הזכיר על זמני היום: עלות השחר, נץ החמה וקריאת שמע והוסיף בבת שחוק, שאין כאן תריסים שיוכלו לסוגרם…

 

(מעובד על פי יומנו של “אחד התמימים” (פורסם באתר ‘ישיבה’), יומנו של מנחם מענדל ג’ייקובס, “בטאון חב”ד”, ו”תורת מנחם”; התודה והברכה למערכת סדרת הספרים “יום יום עם הרבי”)