מלחמת הנפשות
זה לעומת זה עשה האלוקים, ממש. וכשם שיש בסטרא דקדושה, כח האמונה האלוקית, כך יש בסטרא אחרא כח אמונה, שנקראת אמונה זרה. והדוגמא לכך: בבית ראשון - הייתה האמונה האלוקית בגילוי גמור בכנסת ישראל, ובפרט בבחינת גילוי אלוקות ממש, בהיכל קדש הקדשים - בארון ולוחות הברית, וגילוי אור הנבואה בנביאים.
מלחמת הנפשות
כ”ק אדמו”ר הזקן: נאמר: “ולאום מלאום יאמץ”: “כי הגוף נקרא עיר קטנה. וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה, דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתן בכל אשר יגזור עליהם. כך שתי הנפשות האלוקית והחיונית הבהמית שמהקלפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו”.
(תניא פרק ט)
זה לעומת זה עשה האלוקים
כ”ק אדמו”ר האמצעי: זה לעומת זה עשה האלוקים, ממש. וכשם שיש בסטרא דקדושה, כח האמונה האלוקית, כך יש בסטרא אחרא כח אמונה, שנקראת אמונה זרה. והדוגמא לכך: בבית ראשון - הייתה האמונה האלוקית בגילוי גמור בכנסת ישראל, ובפרט בבחינת גילוי אלוקות ממש, בהיכל קדש הקדשים - בארון ולוחות הברית, וגילוי אור הנבואה בנביאים.
וזה לעומת זה עשה האלוקים - שבאותה תקופה הייתה אמונה זרה בעבודות זרות בכוכבים ומזלות, ובבעל ואשרה וכו’, שהיו דבוקים בעבודה זרה, שזה ההיפך הגמור לאמונה האלוקית. וזהו “ולאום מלאום יאמץ” - שדווקא בשל גילוי האלוקות באופן המופלא והנעלה בבית ראשון, הנה זה לעומת זה - התחזקה האמונה בההיפך מזה.
(הקדמה לנר מצוה ותורה אור)
להחשיב את העולם לאין ואפס
כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: על ידי כך שהאדם מקיים בעצמו את “ויגבה לבו בדרכי ה’”, נמשכת מלמעלה בחינת גאות ה’, והדר גאונו. זהו שכתוב “ולאום מלאום יאמץ”, לאמור: על ידי שהצדיקים מתגאים בעולם הבא ומחשיבים את העולם הזה לאין ואפס, על ידי זה נמשך גילוי בחינת “כי גאה גאה” שזהו “על ישראל גאוותו ועוזו בשחקים”, וכמו שכתוב “רוכב שמיים בעזרך ובגאוותו שחקים”. אולם על הרשעים נאמר: ובל יראה גאות ה’”.
(יהל אור לתהילים עמ’ תרמו)
נצחון הנפש האלוקית - מכח התורה
כ”ק אדמו”ר מהר”ש: נאמר: “ה’ עוז לעמו יתן ה’ יברך את עמו בשלום” - ב’ בחינות שלום. ואמרו חז”ל: שלום בפמליה של מעלה ושלום בפמליה של מטה. שלום - היא בחינת התקשרות. והשלום שבפמליה של מעלה הוא בחינת גילוי אור אין סוף ב”ה ממש בנפש האלוקית, שתהיה קשורה ומיוחדת באין סוף, בבחינת ביטול ממש. והשלום בפמליה של מטה הוא: שהארת כוחות הנפש האלוקית המלובשים בגוף והנפש הבהמית, תהיה לא רק באופן שלא יהיה מונע ומעכב מצד הגוף והנפש הבהמית, אלא שגם הנפש הבהמית מצטרפת לכך שיהיו כולם מסכימים ומתרצים לבחינת ביטול זה. שכן התורה אשר נקראת “עוז”, נקראת גם “תושיה” - על שם שמתשת כוחה של הסטרא אחרא שמצד הגוף, ולאום מלאום יאמץ, כשזה קם (הנפש האלוקית) זה נופל (כח הסטרא אחרא). וזהו עניין התורה בדרך כלל, להוסיף עוז בנפש האלוקית ולהתיש את הנפש הבהמית.
(תורת שמואל תרל”ב ח”א עמ’ פד)
המלחמה שפועלת- המשכה מ”עצמות”
כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: כתוב “ולאום מלאום יאמץ” וכן כתוב “אמלאה החרבה” ודרשו חז”ל: “לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים”. וכמו כן הוא להיפך: שמילוי הקדושה (“ירושלים”) הוא על ידי חורבנה של “צור”. זהו עניין יתרון האור שמתוך החשך, שעל ידי שפועלים במלחמת היצר באופן של “אתכפיא” (כפיית היצר) ו”אתהפכא חשוכא לנהורא” (הפיכת החשך לאור) שהופכים את היצר לטוב, על ידי זה דווקא נעשה יתרון האור מתוך החשך. והכח לזה נובע מהמשכת אור חדש מ”עצמות” אור אין סוף ב”ה, שבאה על ידי הקדמת העבודה באתכפיא ואתהפכא.
(המשך תער”ב, חלק ראשון עמ’ שעז)
אהבתי אתכם: בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב…
כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: כללות עניין העבודה הוא במלחמת שתי הנפשות, הטבעית והאלוקית. וכמו שכתוב “ולאום מלאום יאמץ”, ואמרו רז”ל “כשזה קם זה נופל”, וכדרך המתאבקים זה עם זה במלחמה, שלפעמים זה מתגבר ולפעמים מתגבר השני. וכן הוא בעבודה האלוקית, שהיא במלחמה. והנה טרם יכבה נר האלוקים על ידי חשכת חומריות הנפש הבהמית, מאיר גילוי אור הנשמה מלמעלה, שהוא עניין גילוי אור האהבה העליונה, כמו שכתוב: “אהבתי אתכם אמר ה’”. וכך הוא פירוש “אתכם”: אתכם כפי שאתם - בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב… וגילוי אור עליון זה מלמעלה מעורר ומחזק את הנשמה להצליח במלחמתה.
(סה”מ תרפ”ט עמ’ 163)
הכח לנצחון על היצר
כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: הכח לניצחון על היצר הוא מן ה”עצמות” דווקא. שלמעלה מבחינת אורות וגילויים. שכן מצד “סדר ההשתלשלות” נאמר: “ולאום מלאום יאמץ”, כשזה קם זה נופל. משום כך אי אפשר לנצח במלחמה זו ללא הכח שלמעלה מסדר ההשתלשלות, שהוא הכוח שמ”עצמות”. כדברי חז”ל: “אלמלא הקב”ה עוזרו אין יכול לו”, שזהו העזר והסיוע מה”עצמות”, מצד העניין שישראל מושרשים ב”עצמות”.
וגילוי כח זה נפעל על ידי עבודתם של ישראל בקבלת עול מלכות שמים, וזה דווקא מביא לידי הניצחון במלחמה!
(תורת מנחם כרך ה, חלק שני, עמ’ קסח)