בית משיח · עברית
מחשבה חסידית · #921 · 2014-03-26

בעיצומם של ימי האבל על השלוחים שנפטרו בדמי ימיהם - למדנו שטובה פעולה אחת מאלף אנחות.

בעיצומם של ימי האבל על השלוחים שנפטרו בדמי ימיהם - למדנו שטובה פעולה אחת מאלף אנחות.

בעיצומם של ימי האבל על השלוחים שנפטרו בדמי ימיהם - למדנו שטובה פעולה אחת מאלף אנחות.

בעיצומם של ימי האבל על השלוחים ואנ”ש היקרים מכל יקר, שנפטרו בדמי ימיהם, כאשר חסידי חב”ד כולם התעטפו באבל משותף, כואב ומטלטל - הפציעה מתוך החשכה קרן אור גדולה, מתוך ספרו הראשון של הרבי, “היום יום”.

וכך כתב הרבי ב”היום יום” לח’ אדר שני: “אאמו”ר [הרש”ב] כותב באחד ממכתביו: טובה פעולה אחת מאלף אנחות. אלוקינו חי, ותורה ומצוות נצחיים המה. עזוב את האנחה ושקוד בעבודה בפועל, ויחנך אלוקים”.

על עצם המושג “טובה פעולה אחת מאלף אנחות”, יסכים כל אדם נורמלי. זה הגיון צרוף. אבל אם הפתגם היה מסתיים כאן, זה היה מעניק לנו את הפריבילגיה‏ גם להתאנח, וגם להוסיף כמובן בפעילות, ששווה פי אלף מהאנחות.

אלא שאז מגיע חלקו השני של הפתגם, בו קובע הרבי הרש”ב, שעלינו לעזוב את האנחות, ולשקוד רק על העבודה בפועל.

מדוע? מה רע כל כך באנחות? והרי זה כל כך טבעי?! הנה, בשבועות האחרונים, כאשר עדת חסידי חב”ד ספגה מהלומה אחרי מהלומה, עוד שליח, ועוד אחד מיקירי אנ”ש, ועוד שלוחה, ועוד בחור, ועוד שליח… עד מתי?

האנחות מתפרצות מהלב באופן אוטומטי. קורעות את הלבבות. ובדיוק ברגעים אלו מופיע מול עינינו פתגמו של הרבי הרש”ב וקורא לנו: עזוב את האנחה!

מקורו של הפתגם במכתב הרבי הריי”צ מח’ אדר ב’ תרפ”ט, ליהודי תושב רוסטוב, אשר איבד את חותנו. הרבי הריי”צ מתאר בהרחבה את המצב הקשה של היהדות בכלל, ואחרי התיאור הקודר הזה, מפציע פתגמו של הרבי הרש”ב ודורש: גם במצב כזה, עזבו את האנחה!

את ההסבר לכך ניתן למצוא בשורה נוספת, שנמצאת בין שני חלקי הפתגם: “אלוקינו חי, ותורה ומצוות נצחיים המה”.

אדם שנמצא במצוקה כלכלית, בעלי החובות לוחצים, הבנקים מתקשרים, וכרטיסי האשראי נחסמים. באופן טבעי, הוא מרגיש רע, ונאנח.

אבל אם הוא יודע שיש לו אבא עשיר, שעוד רגע יכסה את כל החובות, ורק צריך לגשת אליו כדי להסדיר את העניין - האם הוא יבזבז את זמנו באנחות, או ירוץ מייד לעשות מה שצריך כדי שהאבא יוציאו מהצרות?

דוגמא אחרת, מתחום הבריאות: אדם שמקבל ידיעה על קרוב משפחה שחלה במחלה קשה ר”ל, באופן טבעי פורצת אנחה מלבו. אבל מה הלאה? - אם אין לי תקווה, הוא ימשיך באנחות. אבל כאשר הוא מכיר רופא עולמי עם מאה אחוזי הצלחה - הוא לא ישקיע רגע אחד באנחות, אלא מייד יפנה לאותו רופא ויעשה הכל על מנת להתקבל אצלו לטיפול מציל חיים.

וזה בדיוק מה שאומר לנו הרבי הרש”ב: “אלוקינו חי, ותורה ומצוות נצחיים המה” - יש לנו אבא בשמים, שהוא חי וקיים, והוא נתן לנו את המתכון ליציאה מכל המשברים ומכל האסונות - קיום התורה והמצוות. ולכן, עלינו לעזוב את האנחה, כיוון שיש בידינו האפשרות לשנות את המציאות, למציאות גאולתית, שאין אחריה ‘מנת יגון ואנחה’.

ובאמת צריך לדקדק עוד יותר בלשונו של הרבי, שמדייק לכתוב “עזוב את האנחה”, ולא “אל תאנח” - כי אנחה אחת יוצאת מהלב באופן אוטומטי. כאשר חסידים, שלוחים, שלוחות ותמימים נפטרים בפתאומיות כזו - אין ביכולתנו לשלוט באנחה הכי טבעית.

גם אנחה זו - פעולה חשובה היא, כידוע פתגם רבותינו נשיאינו שאנחה (אַ קרעכץ) של יהודי אפילו על עניינים גשמיים היא תשובה עילאה.

אלא שמייד לאחר אותה אנחה מעומק הלב - עלינו לשים מול עינינו את הוראותיו של הרבי, ולהתמקד בעבודה בפועל.

צדיקים דומים לבוראם. גם הרבי מלך המשיח חי, ותורתו והוראותיו נצחיים המה. ולכן, ברגעים הקשים ביותר - עלינו לזכור תמיד, שהרבי נמצא איתנו, והדרך להתקשר אליו היא באמצעות לימוד תורתו וקיום הוראותיו.

ובמיוחד בזמנים קשים כאלה, עלינו להניח את האנחות בצד, ולהתמקד במילוי הוראותיו של הרבי, ובפרט - קיום ההוראה העיקרית, להכין את העולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו, באופן שכל מבצעי הקודש חדורים בנקודת הגאולה ומלך המשיח.

ומכיוון שהרבי אמר שהדרך הישרה להבאת הגאולה היא לימוד ענייני גאולה ומשיח - ברצוני להציע, שבכל בית יקבעו שבסעודות השבת לומדים עניין של גאולה ומשיח. וכן כל שליח יקבל על עצמו, שבכל שיעור שהוא מוסר, ולא משנה באיזה נושא - הוא יסיים את השעור בעניין לימודי בנושא הגאולה.

אין ספק כי קבלת ההחלטה הטובה בזה כבר תפעל את התגלותו של הרבי מלך המשיח תיכף ומייד ממ”ש!