לחיים, לחיים ולברכה!

היום הבהיר ה’ טבת הוא לא רק יום שבו “דער רבי האט אויסגעפירט” [=הרבי ניצח]. זהו יום בו ניתנה ההוראה, ובכל שנה היא ניתנת מחדש, ובאופן נעלה יותר, והחלה התגלות עניינו של “דור השביעי”, באופן שלא היה כלל וכלל לפני זה.

לחיים, לחיים ולברכה!

לא את אבותינו גאל ה’ ביום הזה (אף כי על–ידי–זה נעשתה ונתחדשה גאולה וחירות חדשים גם אצל אבותינו) כי אותנו ממש, “אנחנו אלה פה היום כולנו חיים”.

לא מדובר על מאורע כמו חג החנוכה, שאירע לפני אלפי שנים. גם לא על מאורע כמו חג החגים י”ט כסלו, שאירע לפני כמאתיים שנה. אפילו לא על תקופת היבסקציה והקג”ב שאסרו את אדמו”ר הריי”צ לפני כתשעים שנה, שרק אבותינו או המבוגרים והזקנים שבינינו חוו וראו וידעו.

את הסיפור הזה עברנו אנחנו עצמנו! מדובר באירוע שאירע לפני שלושים שנה (בשנת תשמ”ו–ז), כאשר אנו - ששם ‘חסידים’ נקרא עלינו - היינו שותפים (במידה מסויימת לפחות) לכל הצער והכאב שקדמו למאורע זה, ושמחנו ורקדנו בעצמנו על הנצחון והחירות והפדות שבעקבותיו.

מצווים אנו שלא לקרוא את המגילה הזאת למפרע, ח”ו, כדבר שאירע בעבר בלבד, אלא “הימים האלה נזכרים ונעשים” היום, כאן ועכשיו, כשמתוך ההתבוננות על מה שאירע בעבר - מנסים ורוצים ללמוד לקח והוראה למצבינו העכשווי כיום.

כמה וכמה פעמים ראינו ושמענו את כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א זועק ומתריע על דברים שאינם כפי הדרוש להיות - ראינו את מלחמות ה’ שנלחם מלך המשיח כאשר הוא זועק בדמעות ובכאב עצום על חוק “מיהו יהודי”. שמענו את קולו החוצב להבות כשהוא מרעיש עולמות לשלול דיבורים על מסירת שטחי ארץ ישראל לידי שונאינו, רחמנא ליצלן, כאשר הרבי מדגיש שזו סכנת נפשות ממש, הי’ לא תהיה, לשלוש מיליון יהודים (כפי שהיה אז מספרם של) תושבי ארץ הקודש, כן ירבו. כך גם בנושאים נוספים, חיוניים ביותר לנשמת אפה של האומה הישראלית.

אך בכל זאת, דומני שכל מי ששמע אז כיצד דיבר הרבי על משפט הספרים - הרגיש שאין לזה דמיון לשום נושא אחר, חשוב, נחוץ וחיוני מאין כמותו. הדברים פשוט אינם ניתנים לתיאור.

ולכאורה, מה כל הרעש הגדול הזה? נכון, אמנם, שהספרים יקרים וחשובים ביותר לרבותינו נשיאינו, אבל איך אפשר להשוות זאת לסכנת נפשות היל”ת של מיליוני יהודים, או למלחמה על עיקרי האמונה ומניעת התבוללות וכו’?

פרשיית הספרים - קטרוג על החסידות

אלא שכל בר–בי–רב מבין שאין המדובר כאן על שאלה טכנית גרידא למי שייכים הספרים, אלא על “שאלה” הרבה יותר תוכנית ומהותית.

וכפי שהרבי עצמו השווה זאת (בשיחת זאת חנוכה תשמ”ו ועוד) למשפטו של רבינו הזקן במאסרו בפטרבורג על הפצת תורת החסידות חוצה, כאשר היה קטרוג ומלחמה ומסירות–נפש מצד הרבי ומצד החסידים על דרכו ושיטתו בהפצת המעיינות חוצה, כאשר רבינו הזקן מתעקש ומוסר נפשו בגשמיות וברוחניות בפועל ממש עבור חידושה של חסידות חב”ד, ובכוח מסירות–נפשו פועל ומבקיע את הרקיע השביעי ומוריד את השכינה למטה יותר, אל הרובד העליון של העולם–הזה הגשמי - השכל האנושי.

גם אחרי שהשתחרר רבינו הזקן ויצא לחירות, וניתנה הרשות והיכולת והאפשרות להפיץ את תורת חסידות חב”ד חוצה - לא הסתפק רבינו הזקן בחסידות שהייתה עד אז, אלא התחיל את חסידות חב”ד גופא באופן חדש ונפלא - חסידות של “אחרי פטרבורג”, כאשר הכל יותר באריכות ובהסברה ו”הלבשה” בתוך העולם. עד כדי–כך שאחרי שנתיים (בשנת תקס”א) היה צורך שוב במסירות–נפש מופלאה מחדש, ואף קשה יותר מבפעם הראשונה, כידוע.

שכן גם אחרי שניתנה הרשות מלמעלה לחסידות של “לפני פטרבורג” עדיין לא הסכימו ולא ניתנה הרשות לחסידות של “אחרי פטרבורג”. רק על–ידי המסירות–נפש בפועל שבמאסר והגאולה בפעם השניה - זכינו בג’ דחנוכה וב”נר החמישי” (“שבשניהם היו עניני גאולה גם כפשוטם”) לנס הישועה וההצלה ונתינת הרשות והאפשרות לפירסום תורת החסידות באופן רחב ועמוק כפי שהיה אצל רבינו הזקן.

עוברים עוד כמה וכמה שנים, ואדמו”ר האמצעי יושב במאסר - שוב ב’עוון’ קטרוג על תורת החסידות. מדוע ולמה? והרי הקטרוג ירד עוד בזמן רבינו הזקן, ובפרט אחרי גאולתו בפעם השניה? אלא שהיא הנותנת: אדמו”ר האמצעי לא הסתפק בחסידות חב”ד כפי שהיתה אצל אביו, רבינו הזקן, אלא לימד, הפיץ והחדיר את תורת החסידות עוד יותר למטה, כהפתגם הידוע שאמר עליו כ”ק אדמו”ר ה’צמח–צדק’: “אילו היו חותכים לחותני את האצבע - לא היה פורץ דם, אלא חסידות”, וכפתגמו הידוע שרוצה הוא כי אברכים ידברו בשוק אודות “אריך ועתיק” (או “יחודא עילאה ויחודא תתאה”) ויבינו בזה “כמו בחמש האצבעות”, ועוד ועוד.

וכך, דור אחר דור, יורדת השכינה מרקיע לרקיע. ובכל פעם יש קטרוגים והעלמות והסתרים - מאסרים, מניעת הבריאות אצל רבותינו נשיאינו וכו’ וכו’, והרביים, במסירות–נפשם למעלה מכל חשבון וטעם ודעת כאשר כמובן ופשוט “אז די חסידים גיין מיט מיט זיי” [=הולכים עמם יחד], ודווקא בתקופת המאסר והגלות מפיצים את תורתם ושיטתם ודרכם דוקא באופן ה”חדש” המתאים לאותו דור ולאותו מצב.

עד לדורנו זה, “דור השביעי”, שתפקידו ומטרתו ועניינו “להוריד את השכינה למטה בארץ”, אל המקומות היותר רחוקים והיותר נידחים - קודם כל כפשוטו: בכל נקודה על פני כדור הארץ, וכן גם ברוחניות: אל המונה של רומי, לתוך–תוכו של ה”טיימס–סקוור” והתחנה המרכזית - גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, ולנצל את כל החידושים הכי אחרונים והכי מפותחים של המדע והטכנולוגיה המודרנית כדי להפיץ ולהחדיר עוד יותר את המעיינות עצמם (ולא רק את המים מן המעיינות) אל החוצה ממש שאין חוצה חוץ הימנו.

על כל זה היה קטרוג. על כל זה הייתה המלחמה והמסירות–נפש של הרבי במשפט הספרים. על כך שהרבי לא הסתפק בחסידות שהייתה פעם.

למרות שהייתה זו חסידות חיה ותוססת ומוצלחת ואמיתית והביאה אלוקות וחיות לאלפי יהודים - הרבי הולך קדימה, למטרה האחת והיחידה: הורדת השכינה למטה בארץ, ועל כך הוא מתעקש ומוסר נפשו לגמרי, בגשמיות וברוחניות, עם כל מה שהיה כרוך בזה.

לא רק ניצחון הספרים, אלא שלב חדש בגאולה

רבינו הזקן, מיד לאחר הניצחון בי”ט כסלו, לא הסתפק בחסידות חב”ד שהייתה לפני מאסרו, אלא הוא התקדם הלאה והתחיל ב”יפוצו מעיינותיך חוצה” באופן שלא היה כלל וכלל לפני כן, כך בדיוק לא מסתפק הרבי מלך המשיח באותה חסידות אפילו של “דור השביעי” שהייתה קודם לכן, וממשיך בצעדי ענק להצעיד אותנו ואת העולם כולו אל הגאולה האמיתית והשלימה.

מיד אחרי הנצחון בה’ טבת - בשבת פרשת ויגש ה’תשמ”ז - הוא מכריז שלא נשאר אלא דבר אחד ויחיד - עמדו הכן כולכם לבנין בית המקדש השלישי. וממשיך ואומר: לכאורה, יכול לבוא מישהו ולטעון: דיבורים אלו הם “ווילדע רייד” [=דיבורים מבהילים] אלא מאחר שכן הוא האמת על–פי תורת–אמת צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית בלי להתחשב בעולם, ובאמת אז יראו שגם העולם מוכן לזה, וממשיך ואומר שגם כאשר טוענים ש”חנטו חנטיא וספדו ספדיא” צריך לומר בפירוש את המציאות האמיתית ולא להתפעל ממה שנראה בעולם, וכשיאמרו זאת בתוקף ובדרכי נועם יראו שהעולם מוכן לקבל זאת.

כלומר, היום הבהיר ה’ טבת הוא לא רק יום שבו “דער רבי האט אויסגעפירט” [=הרבי ניצח]. זהו יום בו ניתנה ההוראה, ובכל שנה היא ניתנת מחדש, ובאופן נעלה יותר, והחלה התגלות עניינו של “דור השביעי”, באופן שלא היה כלל וכלל לפני זה.

הרבי שליט”א הולך קדימה - ולא מסתפק גם במה שהיה אצלו גופא לפני–כן, וממשיך ולא מסתפק אפילו בקריאת “משיח נאו”, ובזעקת “עד מתי”, אלא דורש ללכת קדימה עוד ועוד, ועד שזה יהיה כל המציאות וכל המהות וכל החיים אצל כל אחד ואחת מאתנו, אנשים נשים וטף, ולפעול שכך יהיה בכל הסביבה ובכל העולם כולו. עד להודעה שמשיח כבר נמצא ובגילוי, וישנה אצלו הנבואה ממש (הנבואה שישנה במשיח קודם הגאולה) ובמיוחד הנבואה שהנה זה משיח בא, וכבר התחיל את פעולתו בעולם, וכתתו חרבותם לאיתים, והוא נלחם מלחמות ה’ “ובכמה עניינים כבר מנצח”.

עד הקריאה וההכרזה של “יחי אדוננו”, שהיא התגלות עצם מציאותו של משיח, שלמעלה מ”אורו של משיח” - התגלותו לעין כל ופעולתו בעולם, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעיני כל ופעולותיו בשלימות בעולם. הרבי מעודד זאת במשך כשנה וחצי לעיני כל העולם כולו, ומוסר נפשו על כך בכ”ז אדר הראשון והשני וג’ תמוז, ומאז - בכל רגע ורגע ממש, עד לרגע זה.

כשמתבוננים בזה, אפילו לרגע קל, לא יכולים לשקוט ולנוח ולהישאר עם כל הדברים הטובים והאמיתיים שהיו עד עתה - “חסידים גיין מיט”, הולכים עם הרבי ללא שום חישובים וללא שום חשבונות. ודווקא בדרכו ה”חדשה” עליה הוא מוסר את נפשו, דווקא בחסידות של עכשיו ולא רק במה שהיה פעם (גם לא פעם בדור השביעי).

וכמובן ופשוט, דווקא הנהגה זו תביא תיכף ומיד ממש את ה”דידן נצח” האמיתי בשלימות - התגלות הרבי מלך המשיח שליט”א לעיני כל בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!