“בית משיח” יצא למסע היסטורי וראיון מיוחד עם הרבמענדל פבזנר, השליח ורבה הראשי של

“בית משיח” יצא למסע היסטורי וראיון מיוחד עם הרבמענדל פבזנר, השליח ורבה הראשי של פטרבורג – בעקבות בית הכנסת החסידי בעיר פטרבורג שהוקם בהשפעת אדמו”ר מהר”ש, שוחזר לאחרונה ונחנך מחדש והפך להיות אחד מבתי הכנסת היפים והמפוארים בעולם

לא מכבר הסתיימה מלאכת שחזור בית הכנסת הגדול בפטרבורג, ובימים האחרונים הסתיימה מלאכת השחזור של בית הכנסת החסידי, הקטן יותר, השוכן בצמוד לבית הכנסת הגדול. רבנים ואישי ציבור מרחבי העולם הגיעו לחגוג את האירוע.

“מקום זה היה מרכז החיים הדתי–החסידי של הקהילה היהודית בפטרבורג במשך דורות, כאן התפללו החסידים ומהם אשר נשלחו לארץ גזירה, וכעת הוחזר בית הכנסת החסידי לימי תפארתו — אומר הרב מענדל פבזנר, שליח הרבי ורבה הראשי של פטרבורג בהתרגשות רבה — “כאשר שוחזר בדיוק כפי שהיה בימי הקמתו”.

כך שוחזר בית הכנסת

בית הכנסת החב”די שלצד בית הכנסת הגדול בפטרבורג, הינו אחד מבתי הכנסת החב”דיים המיוחדים ברחבי העולם. בתקופה האחרונה נרתמה הגב’ לילי ספרא יחד עם תורמים מקומיים לעבודת שחזור בית הכנסת החסידי–הליובאוויטשי, אשר כתליו ספוגים באינספור אירועים והתרחשויות, בו גם התקיימו המניינים החסידיים במשך שנים רבות כבר בתקופת הצאר, דרך שנות השלטון הקומוניסטי, ועד לימינו אנו.

בראיון מיוחד שהעניק הרב פבזנר ל”בית משיח”, הוא מספר על עבודת השחזור המורכבת והעדינה שדרשה את גיוסם של מיטב אנשי המקצוע:

“המטרה היתה לשחזר את בית הכנסת החסידי, ולא רק לעצבו יפה. את המלאכה המאתגרת הטלנו על מיטב המומחים בתחום, שפתחו בעבודת חקר מעמיקה ומקיפה. הם פנו למחלקה בעיריית פטרבורג העוסקת בבניינים המיועדים לשימור, שם מצאו רישומים שונים לצד שרטוטים ותוכניות בניה שאושרו בכל פעם שבית הכנסת עבר שיפוץ או שינוי. מכל אלו למדו על צורת הבניה במשך הדורות, ואפילו על מקומות הישיבה, מיקום ארון הקודש, ועוד. במקביל איתרו המומחים תמונות, איורים ושרטוטים בארכיונים שונים, ועם כל האוצר ההיסטורי הזה, החלו לשרטט את תוכנית בית הכנסת כפי שהיה בדורות הקודמים.

“בשלב השני, החלו מומחים לקלף את הקירות, את ציפויי ארון הקודש וריהוט ישן שהיה במקום, כדי לגלות כיצד נצבעו הקירות, וממה עשוי ארון הקודש. המומחים גילו ממצאים מדהימים. בין היתר גילו, כי למרות שארון הקודש נראה עשוי עץ כמו יתר בתי הכנסת, הרי שלאחר קילוף שכבות רבות של עץ וצבע, גילו כי ארון הקודש היה מעוטר בעיטורי זהב מרהיבים, מהם נותרו רק שרידים קטנטנים. לאחר עבודה דקדקנית ומקצועית במיוחד, הצליחו להבין את סגנון וסוג עיטורי הזהב שהתנוססו בבית הכנסת שעה שהתפללו בו בתקופת שלטון הצאר”.

דומה כי פעולה זו של המומחים, משקפת בהחלט את עבודתו של שליח הרבי ורבה של העיר הרב פבזנר, שבמשך שנות שליחותו ‘קילף’ עוד ועוד שכבות היסטוריה של בית הכנסת החסידי, כאשר החל להחיותו מחדש עד אשר גילה מחדש את רבדי הזהב שעיטרו את המקום, בדמות מנייניים יומיומיים, תמידין כסדרן.

אדמו”ר הרש”ב “מזיז” את הבימה

בית הכנסת הגדול של פטרבורג השוכן בלב העיר, הינו מבנה מפואר המתנשא לגובה רב, והוא פעיל ברציפות זה 129 שנים, למעט חודשים ספורים בהם נסגר על ידי השלטונות הקומוניסטים.

היוזמה להקמתו החלה לפני כמאה וחמישים שנה, בתקופת שלטון הצאר, כאשר גזירת “תחום המושב” מנעה מיהודים להתגורר מפטרבורג שהייתה ‘עיר בירה’. רק בעלי היתרים מיוחדים, סוחרים גדולים או רופאים בכירים, הורשו להתגורר בעיר. עם הזמן התארגנו לקהילה רשמית ובעקבות זאת הגיעה היוזמה להקים בית כנסת גדול ומרכזי עבור יהודי העיר.

בכ”ה באלול תרכ”ט, אישר הצאר אלכסנדר השני את הקמת בית הכנסת. לאחר עיכובים שנמשכו שנים ארוכות, החלה הבניה בפועל, כאשר הברון גינזבורג פורש את חסותו על הקמת הבניין. בשלב הראשון נפתח בית הכנסת הקטן השוכן בקומה השניה המהווה ‘חדר שני’ לבית הכנסת הגדול. הפתיחה התקיימה בלילה הראשון של חג הסוכות תרמ”ז. בית כנסת זה שימש את הקהילה במשך כשנה, כאשר במהלכה עבדו הפועלים באינטנסיביות על השלמת המבנה הגדול.

בשנת תרמ”ח הסתיימה בניית בית הכנסת הגדול. המבנה המרשים והכיפה שמעליו התנוססו לתפארת, וגם העיטורים שעל הקירות הושלמו. חמש שנים נוספות נמשך תהליך עיצוב הפנים שכלל צביעה וציור אומנותי וכן עבודות עץ מיוחדות. בחודש כסלו תרנ”ד, נערכה חנוכת הבית שהפכה לחג אמיתי לכלל יהודי רוסיה, ולקהילה היהודית בפטרבורג במיוחד. החגיגה נפתחה כאשר הברון גינזבורג נכנס ראשון לבית הכנסת כשבידו נרות דולקים, אחריו מנהיגי הקהילה ואחריהם שאר חברי הקהילה. 

למרבה הצער, בימת הקריאה של בית הכנסת הייתה בנויה בצמידות לעמוד החזן ולארון הקודש, בדומה למה שהיה נהוג בקהילות רפורמיות. אדמו”ר הרש”ב פעל לשינוי הדבר באמצעות הגביר ר’ שמואל מיכל טריינין. פעולה זו הייתה כרוכה בהוצאה גדולה, אך הברון גינזבורג ניאות לשנות את עיצוב הפנים של בית הכנסת כדי לשמר את המנהג היהודי הקבוע מדורי דורות.

הלשון של ה’משכיל’ השתרבבה

בהשפעתו של הרבי הרש”ב נפתח בצמוד למקום בית כנסת נוסף, קטן יותר, שהיווה בית כנסת לקהילה החסידית, והוא מכונה בשם “קופצ’סקע שול” — בית הכנסת של הסוחרים. זה בית הכנסת שנחנך מחדש בימים אלו.

מה הביא את הברון גינזבורג להסכים להקים בית כנסת חסידי בתוך מתחם בית הכנסת הגדול שעליו הייתה גאוותו? על כך בסיפור הבא:

בעיר ז’יטומיר היה “משכיל” בשם ברגמן. הלה נסע לפטרבורג וביחד עם הברון גיזנבורג, הגביר ורשבסקי והגביר ואולבערג, הלך לשר ההשכלה כדי להציע להחדיר את רוח ההשכלה בקרב יהודי רוסיה. בעוד ברגמן היה המציע, הרי שהגבירים ורשבסקי ואולבערג לקחו חסות על הנושא. הברון גינזבורג עצמו אף הקציב סכום עתק כדי להביא קבוצת משכילים מברלין לפטרבורג כדי להחדיר את רוחם בקרב הקהילה היהודית במקום. למותר לציין כי התערותם הייתה גורמת לירידה רוחנית גדולה בקרב חברי הקהילה שומרי המצוות.

כשנכנסו לפגישה עם השר, פתח ברגמן את פיו, אך אירע נס, ולשונו יצאה והוא לא יכול היה להשיבה למקומה. רופאים שהוזעקו לטפל בו, קבעו כי יש לערוך ניתוח. אך גם זה לא הועיל, והוא סיים את חייו בצורה מוזרה כזו.

אותה שעה שהה אדמו”ר מהר”ש באוהל של אביו אדמו”ר ה’צמח צדק’, וכאשר שב משם, צחק מאוד ואמר לחתנו הרב משה הורנשטיין, כי “המרגלים בימי משה רבנו, נתארך לשונם עד הטבור; צריך דווקא עד הטבור? עד מעבר לפנים גם מספיק”…

אחר כך קרא אדמו”ר מהר”ש להעסקן החב”די ר’ נחום הערמנט שהתגורר בצארסקי־סילו  [“כפר הצאר”] שבפרברי פטרבורג, ושלח אותו אל הברון גינזבורג להזהירו שיהפך לקבצן אם ימשיך להיות שותף במימוש כוונות ה’משכילים’. אדמו”ר מהר”ש אף נתן לו סימן, שכל המניות שאינם אצלו ויקנה אותם עד העשירי לחודש, יפסיד בהם.

הברון פחד מאוד נוכח האזהרה, וחזר בו מהתוכנית להביא ‘משכילים’ מברלין לפטרבורג. כעת נותר בידו סכום עתק שהקציב למטרה זו, והוא התלבט כיצד לנהוג בכסף. אדמו”ר מהר”ש יעץ לו לתת את הכסף עבור בניין בית כנסת. כאשר בנו את בית הכנסת הגדול מספר שנים לאחר מכן, בנה הברון בסכום המדובר את “קופצ’סקע שול”, בו התפללו בנוסח האריז”ל.

בית הכנסת המפואר שהפך לבית הלוויות

הקהילה היהודית לצד הקהילה החסידית, הלכו והתפתחו, ושני בתי הכנסת ששכנו זה לצד זה, מלאו במתפללים כל ימות השנה. היהודים והחסידיים בעיר שגשגו במשך למעלה משני עשורים, עד לפרוץ המהפכה הקומוניסטית, או אז החל דיכוי אכזרי נגד הקהילה היהודית בכלל ונגד הקהילה החסידית בפרט. המתפללים הלכו והתמעטו, וגם החסידים חששו מלהגיע לבית הכנסת שלהם. הם העדיפו לפתוח מניינים חסידיים חשאיים בבתים פרטיים. עם זאת, לאורך כל השנים נותרו במקום מעט חסידים, מבוגרים בעיקר, שהמשיכו לשמר את רוח המקום ואת המנהגים החסידיים.

בחורף שנת תר”צ נסגר בית הכנסת הגדול בידי הקומוניסטים, מה שעורר הדים בתקשורת. העיתון ‘טריבונה’ הקדיש את שער אחד הגיליונות לסגירת בית הכנסת ש”הועבר לאחריותם של הפועלים”. העיתון ‘דער עמעס’ בירך את הפועלים היהודים על ניצחונם במאבק הקשה נגד ‘הכנופיה האנטי מהפכנית’. העיתון ‘היינט’ שיצא לאור בוורשה ולא חשש מאימת הקומוניסטים, הודיע לקוראיו כי לנינגרד נותרה ללא בית כנסת וללא רב, שכן מרבית בתי הכנסת הגדולים בברית המועצות כבר היו סגורים באותה עת. גם רב העיר הרב קצנלבויגן נפטר בכ”ח בכסלו תר”צ.

למרות שידם של הקומוניסטים שלטה בעוז ולא היה מי שיעצור אותם, הרי שחודשיים וחצי לאחר מכן, בי”ז באייר תר”צ, נפתח בית הכנסת הגדול מחדש.

השנים הבאות היו קשות ביותר עבור קהילת החסידים בפטרבורג. רבים מהם נאסרו והוגלו ואף הומתו. אם לא די בכך, הרי שבימי מלחמת העולם השניה, הרעב שלט בעיר והפיל חללים רבים. חצר בית הכנסת הפך לתחנה זמנית לאיסוף נפטרים יהודים שנפטרו מרעב ומהפגזות הגרמנים. שני חסידים, הרב ברוך שיפרין והרב מיכאל ליפסקר, חירפו נפשם, ולמרות הרעב שסבלו, דאגו להעביר את הנפטרים מחצר בית הכנסת אל קבר ישראל. בית הכנסת הגדול והמפואר הפך אפוא לבית הלוויות לאלפים רבים.

הנאצים מצדם ערכו מצור על העיר והפגיזו אותה מהאוויר. בתים רבים נהרסו כליל ואחרים עלו באש. באחד הימים פגעה פצצה הרסנית בבית הכנסת הגדול והלהבות החלו לאחוז בבניין הגדול והמפואר. ניידות מכבי האש היו טרודות בכיבוי שריפות ענק אחרות שהשתוללו בעיר, וכדי שיסכימו לבוא לכבות את השריפה הענקית, העניק להם יהודי מקומי שתי ככרות לחם — אוצר עצום באותם ימים.

רוב החסידים הצליחו להימלט מהעיר בימי המלחמה אל ערים רחוקות מהחזית. בתום המלחמה, היו כאלה שחזרו לעיר, והקהילה החסידית החלה להתחדש אט אט ולהשתקם. פנים חסידיות חדשות נראו בבית הכנסת, למרות הרדיפה הבלתי פוסקת אחר חסידים.

למרות שבית הכנסת הגדול היה פתוח ופעיל, וחרף העובדה שבמקום פעל גם בית כנסת חסידי, רבים מהחסידים חששו להתפלל באורח קבע במקום מאימת סוכני הק.ג.ב. ששרצו במקום ועקבו בשבע עיניים אחר כל תנועה של כל אחד מהמתפללים. בשל עובדה זו הוקמו מנייני תפילה חשאיים בדירות פרטיות של חסידים. אלה הסכימו במסירות נפש לארח את המניינים בביתם, בעיקר בשבתות. כאשר היה חשש שהמניין התגלה, מיד הועתק מקומו למקום אחר. 

חסיד שב לבית הכנסת

בתום מלחמת העולם השניה, רוב החסידים יצאו את רוסיה, אך היו משפחות חב”דיות שנותרו ברוסיה, והם אשר החיו את הקהילה היהודית והחסידית בלנינגרד. על משפחות אלו נמנית משפחת הרה”ח ר’ שמואל (מולע) פרוס ע”ה שהיה מביא את בניו הצעירים, ר’ דובער ור’ זושא, לבית הכנסת.

עשרות שנים לאחר מכן, שב ר’ זושא שי’ אל העיר בה נולד ובה גדל. בביקורו זה עלו לנגד עיניו תמונות מהווי ומחיי הקהילה בשנות ילדותו המוקדמות, כמו גם דמויות שונות שהחיו אותה. וכך סיפר בראיון שהעניק בעבר ל”בית משיח”:

“הרבה זכרונות יש לי מהעיר הזאת, ולכן היא גם כה יקרה ללבי. אחד הדברים שהכי קרובים ללבי, זהו בית הכנסת, המנין החב”די שבקומה השניה, משמאל לבית הכנסת הגדול.

“אני ממהר להשכים בבוקר של יום חמישי, והולך לבית הכנסת בהתרגשות רבה. אני פוגש שם כמה יהודים ישישים, קומץ משארית הפליטה. לא יכולתי להתאפק וכשדמעות חונקות את גרוני אני צועק מעומק הלב בשם ובמלכות “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה” באותו ניגון חג שלפני קריאת מגילת אסתר.

“עוד בטרם נכנסתי, ואני נזכר כי ממש כאן, ליד הפתח, ישב סבי ר’ שמואל מינדל ז”ל. הוא היה יהודי חשוב ותלמיד חכם גדול ועם זאת צנוע ונחבא אל הכלים. הוא היה דמות מופת. תמיד היה יושב ליד הדלת של בית הכנסת ובשום אופן לא הסכים לשבת ב’מזרח’. כעבור שנים סיפר לי הרה”ג הרב זלמן שמעון דווארקין [לימים רבה של קראון הייטס] שסבא היה מקפיד בכל לילה לערוך תיקון חצות.

“אני מתנתק לרגע מהזיכרונות הסוחפים ומביט במציאות העכשווית. אני רואה לנגד עיניי מספר יהודים ישישים בטליתות ובתפילין, חלקם רק בטליתות. הם מביטים בי, האורח, בהשתאות, וממהרים לתת לי יד “שלום עליכם”. אני פוסע לעבר ה’מזרח’, מביט לצד ימין של בית הכנסת, ורואה לנגד עיניי את אנ”ש שהיו יושבים שם ומאריכים בתפילה מתוך השתפכות הנפש. לא הרחק עמד הרב והתפלל ובסמוך לו ראש הקהל. גם כעת אני לא יכול שלא לסובב את הראש לעבר מקומו של המלשין הידוע, הוא היה חלק בלתי נפרד מהתפילה…

“עיניי נודדות הלאה — הנה כאן היה עומד הרב משה מרדכי עפשטיין ומתפלל בעבודה. הרב עפשטיין היה יהודי חשוב שבמשך שלוש שנים היה רבם של חסידי חב”ד בפטרבורג. לנגד עיני עומדת דמותו ב’הושענא רבה’ כאשר החזיק בידו ד’ מינים — מציאה נדירה באותם ימים — והקיף את הבימה כשהוא ממרר בבכי. היה הרבה על מה לבכות…

“אני ממהר לעלות לעזרת הנשים כדי לראות את המקום בו היתה יושבת סבתא הצדקנית ע”ה ומתפללת בדבקות מתוך הסידור הבלה שלה. אני פוגש שם כמה ישישות שגרו בנעוול ומתברר שאחת מהן הכירה את אחות אבא. כשאני מתבונן בפרטים הקטנים, אני מבחין שהכל נשאר יפה כמקודם.

“על אף שהגבאים היו ‘מטעם’, מכל מקום החסידים המעטים הצליחו לשמור על החותם החסידי של המנין. אני זוכר שביו”ד ובי”ט כסלו לא אמרו תחנון. כשהיה אי–מי מהמתפללים שואל ‘מה יום מיומיים’? היה המשמש ר’ מענדל בליניקי אומר בפשטות אופיינית ‘לא שואלים שאלות’. הוא כמובן פחד להזכיר שזה יום י”ט כסלו מחשש שיאשימו אתו בחגיגת חגים קונטרבולציונרים [אנטי קומוניסטיים].

“בכלל, אווירת הפחד בבית–הכנסת היתה אז מוחשית. בית הכנסת שרץ במלשינים רבים ואנ”ש נזהרו שלא לדבר אחד עם השני כדי שלא להסגיר שמכירים זה את זה. בשעת הדוחק היו מדברים בחטף ובחשאי או שהיו מרמזים זה לזה לצאת לחצר או לחדר הנוחיות ושם העבירו את המסרים. 

“בתקופה שהייתי בבית–הכנסת, היינו אני ואחי בערל שי’ הילדים היחידים שהגענו אל בית הכנסת. כשבערל נסע מן העיר, נותרתי לבדי, ילד קטן ובודד בן 10 בלבד. לא רק שהייתי ילד יחיד שהגיע לבית הכנסת, אלא גם ידעתי לקרוא בסידור ואפילו ללמוד חומש, משניות וקצת גמרא — עובדה נדירה ביותר בתנאים של אז. לא פלא שקיבלתי תשומת לב רבה מהחסידים שהתפללו בבית–הכנסת. הם שכרו עבורי מלמד שילמד אותי גמרא, והוא היה מגיע בקביעות לביתה של סבתא והיה מלמד אותי. אחת לזמן מה היה הרב נחום גורלניק ע”ה בוחן אותי, וזכורני שהיה מרוצה מהתשובות.

“דומה שעוד יבוא היום ו’אבן מקיר תזעק’: הנה כאן התוועדו חסידים, כאן התפלל ‘עובד’ פלוני וכאן חזרו על מאמרים; שם עמד הרב על דוכנו, ואילו ממול עמדו עיניהם הבולשות של אנשי המשטרה החשאית…”.

כעת, עם שיפוץ בית הכנסת החסידי, דאג השליח והרב הראשי הרב פבזנר להנצחת אותם חסידים בעלי מסירות נפש שהתפללו במקום במשך השנים. שמותיהם מונצחים על גבי הפרוכת המהודרת המעטרת את ארון הקודש, עליה נכתב: “לעילוי נשמת מתפללי בית הכנסת שמסרו את נפשם על שמירת הגחלת היהודית בפטרבורג”.

פגישה “אקראית” עם המיליארדר

התקופה הקומוניסטית נתנה את אותותיה בבית הכנסת הגדול. בשנים שהשלטון הקומוניסטי רדף את הדת ודיכא את החיים היהודיים, אחזקת בית הכנסת הייתה בסיסית. ההדר שאפיין את המקום, נעלם אט אט בתלאות השנים. לא היה מי שישקיע או ישמר את היופי המיוחד.

קרן אור ראשונה האירה בשנת תשל”ח, כאשר השלטונות שיפצו את בית הכנסת בגין היותו מוקד תיירותי, אך השנים הבאות שוב התאפיינו בהזנחה, ובית הכנסת לא תוחזק כראוי.

בשנת תשנ”ב, הגיע הרב פבזנר לעיר בשליחות הרבי מה”מ. לצד עבודתו בהצתת הגחלת היהודית בקרב יהודי העיר, שאף לשפץ ולחדש את המבנה המפואר והחשוב, אלא שלשם כך נדרש סכום עתק. התרומה הגיעה בהשגחה פרטית ממקור בלתי צפוי לחלוטין.

היה זה בימי הקיץ, כאשר הרב פבזנר נכנס לאחד מבתי המלון בעיר. עם כניסתו חלפה על פניו משפחה שלא הכיר. ראש המשפחה ניגש אליו מיוזמתו ושאל: “אולי אתה שליח חב”ד?” הרב פבזנר השיב בחיוב. כאן האלמוני הציג את עצמו: “קוראים לי אדמונד ספרא. אינני מכיר אותך, אבל אם אתה שליח של הרבי מליובאוויטש, בוודאי אתה עושה דברים נכונים, אני מאחל לך הצלחה”. איל ההון המפורסם מישש בכיסיו כדי למצוא נייר על מנת לכתוב עליו את מספר הטלפון של השליח. למראה ה’נייר’ שנשלף, התפשט על פניו חיוך גדול והוא אמר: “זהו דולר שקיבלתי מהרבי מליובאוויטש. את הדולר הזה אני לוקח עמי לכל מקום”. מספר הטלפון נרשם על נייר אחר שנמצא, וכבר באותו ביקור העביר מר ספרא תרומה נכבדה לשיפוץ בית הכנסת הקטן — החב”די — שלצד בית הכנסת הגדול.

כעבור שנתיים שוב הגיע לפטרבורג בלוויית רעייתו מרת לילי. הוא יצר קשר עם הרב פבזנר ובני הזוג הגיעו לביקור משותף בבית הכנסת הגדול. שניהם התרגשו, ובו במקום תרמו כסף לחידוש בית הכנסת.

לאחר פטירתו בשנת תש”ס, העבירה משפחת ספרא עוד תרומה נכבדה לחידוש האולם המרכזי. לכבוד התורם מר ספרא, נקרא בית הכנסת על שמו.

כאמור, שחזור האולם המרכזי הסתיים לפני מספר שנים, אך בתקופה האחרונה הוסיפה הגב’ ספרא סכום עתק, לצד תרומות של גבירים מקומיים לטובת שחזור בית הכנסת החסידי, הקטן יותר.

בחודש האחרון נחוגה חנוכת בית הכנסת ברוב עם מתוך התרגשות גדולה. בטקס נטלו חלק השלוחים ובראשם הרב פבזנר, ראשי הקהילה היהודית ובראשם יו”ר הקהילה מר מרק גרוברג, מושל העיר פטרבורג מר גיורגי פולטבצ’נקו,  קונסול ישראל מר מיכאל לוטם, דיפלומטים ממדינות רבות, וחברי הקהילה היהודית.

בתום טקס הסרת הלוט מעל שמות התורמים, קיימו גבאי בית הכנסת סיור במקום. שיא האירוע היה בעת קביעת המזוזות על–ידי רב העיר הרב פבזנר. את ברכת ‘שהחיינו’ הפליא להשמיע חזן בית הכנסת הגדול בעיר, גריגורי יקירסון.

מושל העיר פולטבצ’נקו, בירך את חברי הקהילה היהודית ביום חגם, והוקיר את פועלם של חברי הקהילה בהקמת ובפיתוח העיר לכל אורך ההיסטוריה שלה. רב העיר פטרבורג הקדיש את דבריו למתפללי בית הכנסת בעבר, לאלו שמסרו את נפשם על קיום תורה ומצוות במהלך ההיסטוריה היהודית בפטרבורג, ולמתפללי בית הכנסת הנוכחיים.

ידידי הקהילה היהודית בעולם, בהם מר מיכאל מירילשווילי, העבירו את ברכותיהם לבית הכנסת לרגל הפתיחה המחודשת והקהילה היהודית המתפתחת ברוסיה ובפטרבורג.

בשיחה של הרב פבזנר עם “בית משיח”, הוא דואג לציין את הניצחון הגדול של החסידים בחנוכת בית הכנסת החסידי:

“דווקא כאן במקום הזה, בו משפחות מסרו את נפשם, חסידים שנשלחו לסיביר והוצאו להורג, נחנך מחדש בית הכנסת החסידי. עובדה זו מעידה על כוחו של הרבי בהפצת יהדות וחסידות גם במקומות בהם היהדות והחסידות דוכאה עד עפר. בזכות המשלח, עשרים ושניים שלוחים פועלים כיום בקרב שמונים אלף יהודי פטרבורג. בתי הכנסת, מוסדות החינוך ומוסדות החסד, הולכים ומתפתחים משנה לשנה.

“יש לציין כי בית הכנסת הגדול מושך אליו תיירים רבים, בעיקר בתקופת הקיץ. בתקופה זו ישנם בחורים הממונים לקבל את פני הבאים, מניחים תפילין עם היהודים שבהם, מסיירים עמם בבית הכנסת ואף מארגנים סעודות שבת עבור קבוצות תיירים מאורגנות”.