״אף כאן עומד ומשמש״, ואדרבה - בכל עצמיותו, כפי שהוא במרום, ומשום כך משה נמצא בפר

 ״אף כאן עומד ומשמש״, ואדרבה - בכל עצמיותו, כפי שהוא במרום, ומשום כך משה נמצא בפרשת תצוה, ואדרבה - מדברים אליו בלשון נוכח, ״ואתה תצוה”, המצביע, כדברי ה״כלי יקר״, על ״מהות עצמותך” של משה >> שיחה לפרשת תצווה ז’ אדר - נדפסה בלקוטי שיחות חלק כ”ו (מתורגם מאידיש). מוגה.

 שמו של משה אינו מוזכר

א. ז׳ אדר, יום פטירת משה רבינו, חל ברוב השנים בסמוך לפרשת תצוה. וכנאמר בספרים, יש לכך רמז בפרשה: פרשת תצוה היא הפרשה היחידה - ״משנולד משה״ ועד משנה תורה - אשר שמו של משה אינו מוזכר בה.

לכאורה, אינו מובן: בפרשת תצוה אינו מוזכר רק שמו של משה במפורש, אך יש בפרשה פסוקים רבים העוסקים במשה ואמורים לגביו - החל מפתיחת הפרשה ממש, ״ואתה (משה) תצוה״, ובציוויים רבים נוספים למשה.

ועוד: אי הזכרת הצדיק הוא להיפך ממהות ההסתלקות של צדיקים. כאשר צדיק מסתלק מן העולם, הרי אין פגיעה בשמו ובפעולותיו - הם נשארים לעד ואינם נשכחים ח״ו. רק גופו של הצדיק הולך מן העולם.

וכיצד אומרים, אפוא, שהסתלקותו של משה רבינו נרמזת דוקא באי־הזכרת שמו?

יותר מכך: הציוויים למשה בפרשת תצוה נאמרים בלשון נוכח - ״תצוה״, ״ועשית״, ״ולקחת״ וכדומה - כאשר במקומות רבים, ובסמוך לפרשתנו - בסוף פרשת משפטים - כאשר מוזכר משה בשמו הרי זה באופן שמדברים רק אודות משה - כאילו שלא בפניו!

הסתלקות צדיק - עליה והימצאות בעולמות

ב. ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

נאמר בזהר ״צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין יתיר מבחיוהי״, שצדיק נמצא לאחר פטירתו בכל העולמות, כולל העולם הזה, יותר מאשר בחייו. ובמילים ״יתיר מבחיוהי״ אין הכוונה ליתרון פעוט, אלא ליתרון שאינו בערך למצב הקודם (כפי שמבאר אדמו”ר הזקן) כי:

א) ״בהיות הצדיק חי על פני האדמה״ היו ״חיי הצדיק״ מלובשים ב״כלי ולבוש .. בגופו״, ואפשר היה לקבל אז רק הארה וכו’, ואילו לאחר פטירתו אין חייו ״בתוך כלי״, ומשום כך ניתן לקבל השפעה ״מבחינת רוח.. העצמיות״ של הצדיק.

ב) פטירת הצדיק היא ״עליית רוחו ונשמתו למקור חוצבו״, וגם דרגה זו של הצדיק, כפי שהוא ב״מקור חוצבו״, היא ״אשתכח״ כאן למטה.

יוצא מכך, שבהסתלקותם של צדיקים יש שני ענינים קוטביים: הסתלקות הצדיק בגשמיות כרוכה בהסתלקותו ועלייתו ברוחניות - הוא עולה בעילוי אחר עילוי, עד לשורשו ומקורו הראשון, ל״עצמיות״ הנעלית לחלוטין מ״גילוי״, ומשום כך אין הצדיק נמצא בעולם באופן גלוי. אך מצד שני, כל ״עצמיותו״ של הצדיק לאחר פטירתו היא באופן של ״אשתכח בכולהו עלמין״, עד לעולם הזה. ולכן אפשר לקבל ממנו השפעה ״יתיר מבחיוהי״.

לשון נוכח - למעלה משם

ג. לפי זה יובן מדוע נרמזת הסתלקותו של משה דוקא על ידי אי הזכרת שמו, בפרשת תצוה:

שמו של אדם איננו עצם מציאותו, אלא השם הוא עבור הזולת, וניתן כדי שהזולת יוכל לקרוא לאדם בשמו, בעוד שהאדם עצמו אינו זקוק לשם.

כפי שרואים במציאות, שהשם ניתן מספר ימים לאחר לידת התינוק, בעוד שמציאות הילוד קיימת מיד כשנולד ויוצא לאויר העולם, וכבר אז הוא נחשב ליורש על פי התורה, יורש הכל.

לעומת זאת, כאשר מדברים אל אדם בלשון נוכח - ״אתה״ - פונים אל עצם האדם, עצמותו וכללותו של האדם.

וכך גם לגבי משה: השם ״משה״ ניתן לו זמן מה לאחר הולדתו. יותר מכך: שם זה - ״משה״ - לא ניתן לו, בפשטות, על ידי הוריו, אלא על ידי בת פרעה - ״כי מן המים משיתיהו״.

וזהו הרמז להסתלקותו של משה בפרשת תצוה:

בעת הסתלקותו של משה הוא התעלה לעצמיותו שלמעלה מדרגה של שם, ולכן אין הוא נזכר בפרשת תצוה, בשמו - ״משה״. אך הוא ״אף כאן עומד ומשמש״, ואדרבה - בכל עצמיותו, כפי שהוא במרום, ומשום כך משה ״נמצא בפרשת תצוה, ואדרבה - מדברים אליו בלשון נוכח, ״ואתה תצוה”, המצביע, כדברי ה״כלי יקר״, על ״מהות עצמותך” של משה.

גימטריא - מספר ה״כוחות״

ד. כיון ששמו של משה אינו מוזכר בכל הפרשה, מובן מכך, שפרשת תצוה כולה קשורה ל״עצמיות״ של משה, הנעלית מהשם משה.

ולפי הידוע, ומוסבר מספר פעמים, שתוכנה של כל פרשה נרמז בשמה, יש לומר, שענין זה בקשר למשה נרמז בשם הפרשה, שהוא לפי מנהג ישראל, וכפי שמודפס בחומשים - ״תצוה״.

כדי להסביר זאת יש להקדים ולבאר: אמנם, אחד מארבעת אופני לימוד התורה הוא הלימוד בדרך הרמז, הכולל את ענין הגימטריאות, וכפי שאנו מוצאים בספריהם של גדולי ישראל, כגון בעל הטורים, מגלה עמוקות ועוד ועוד. אך מובן, שאין זו ״שדה פרוצה״, שכל אחד יחדש גימטריאות לעצמו, אלא לכל גימטריא יש צורך במקור.

כאשר שתי מילים זהות בגימטריא שלהן, עדיין אין זו הוכחה הכרחית לקשר ומשמעות משותפת ביניהן, המתבטאים, כסימן ובהוכחה, בזהות של הגימטריאות שלהן.

[וכפי שמובן גם מהסברו של אדמו״ר הזקן בתניא על ענין הגימטריא, שהגימטריא של מילה מצביעה על ״בחינה אחרונה שהוא בחינת החשבון ומספר כמה מיני כוחות״ הנמצאים ב״תיבה זו,

גימטריא זהה בין מילים מראה שיש להן אותו מספר של ״כוחות״ ב״אור וחיות״ שלהן, אך אין זה מחייב שהמהות של הכוחות שבמילה אחת קשורה למהות הכוחות של המילה האחרת.

כשידוע, שיש קשר במשמעות בין שתי מילים אלו, הרי אז מהווה הגימטריא סימן שבשורשן יש אותם ״מיני כוחות״ אשר ״כלולות באור וחיות״ של שתי מילים אלו, אלא, שהן ירדו מדרגה לדרגה ועברו ״מיעוט אחר מיעוט - עד שלא נשאר ממנו (מאור וחיות זה) אלא בחינה אחרונה שהיא בחינת החשבון ומספר…״, ומשום כך אלו הן שתי מילים שונות].

ובעניננו: לגבי הגימטריא של המילה ״תצוה״ - הרי בנוסף לכך שהיא מהגימטריאות ה״מזדקרות לעין״ - הרי ההסבר שלהלן מבוסס על התוכן של פרשת תצוה, ולא רק על חשבון וגימטריא.

״תצווה” - תק״א

ה. הגימטריא של ״תצוה״ היא תק״א. במספר זה - אחת יותר מחמש מאות - נרמזת הדרגה של ״עצם״, הנעלית מ״שם״.

ההסבר לכך הוא:

חז”ל מסבירים, ש״הלך הקדוש־ברוך־הוא מהלך חמש מאות שנה לקנות לו שם״. ומוסבר על כך: העולם באופן כללי, סדר ההשתלשלות, מבוסס על המספר ״חמש מאות״. על ידי ש״הלך .. מהלך ת״ק שנה״ נוצר הענין של ״לקנות לו שם״ - גילוי שמו של הקדוש־ברוך־הוא. וכאמור לעיל, ש״שם״ מצביע על דרגה הקשורה לזולת, יש מישהו הקורא בשמו.

ואילו המספר תק״א - אחת יותר מת״ק - מצביע על אחד, על יחידו של עולם, העצמיות הנעלית מ״ת״ק שנה״ של העולם, נעלית מסדר ההשתלשלות - נעלה מ״לקנות לו שם”.

ויש לומר שזהו ההסבר גם לגימטריא המובאת בספרים, ש״אשר״ הוא בגימטריא תק״א. כי ״אשר״, מלשון אושר, מצביע על תענוג, שזהו הענין הנעלה ביותר של האדם הקשור לעצמיותו, כנאמר: אין למעלה מעונג.

וכך גם בנפש האדם: חז”ל אומרים ״חמשה שמות נקראו לה״ (לנשמה), ו״חמשה שמות״ אלו, כולל השם ״יחידה״ אינם עצם הנשמה - אלו הם רק ״שמות״ לעצמיות - ״לה״.

ולפי הידוע, ששלמותו של כל מספר היא כאשר הוא מוכפל ב״יו״ד פעמים יו״ד״, יוצא, שהשלמות של ״חמשה שמות״ של הנשמה מתבטאת במספר חמש מאות.

ומספר זה, של ״תצוה״, תק״א אחת יותר מת״ק, רומז לעצם הנשמה, הנעלה מ״חמשה שמות נקראו לה״.

ק״א פסוקים

ו. ענין זה בפרשת תצוה, שמדובר כאן על העצם הנעלה מגילוי, נרמז גם במספר הפסוקים שבפרשה: ״ק״א, מיכאל סימן״:

אדמו״ר הזקן מסביר בלקוטי תורה את ההבדל בין המספרים ק’ וק״א, שהמספר ק׳ מראה על שלמות סדר ההשתלשלות, וק״א - על ״חד ולא בחושבן׳, וכפי שהוא מביא את הסבר המהרש״א על דברי חז”ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת, שהמספר מאה קשור ל״נפש רוח נשמה״, ״אבל השונה פעם אחת יותר מזה הוא חלק אלוקה ממעל״,

יוצא מכך, שהחידוש של ק״א לעומת ק׳ דומה לחידוש שהוסבר לעיל, של תק״א לעומת ת״ק.

ה״עצם״ - דוקא בגימטריא

ז. לפי המוסבר לעיל, בסעיף ד’, על משמעות הגימטריאות, יש להסביר מדוע נרמז ענין זה אודות משה, שכאן מדובר על ה״עצמיות״ שלו שמעל ל״שם״, דוקא בגימטריא של שם הפרשה (תצוה), וכן דוקא במספר הפסוקים:

כיון שמדובר כאן על ה״עצם״ הנעלה מגילוי, לכן רמוז הדבר דוקא בגימטריא, שהיא ״בחינה אחרונה״ שבה אין שום ״גילוי״ של תוכן הדבר, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה,

ודוקא ב״העלם״ של ה״בחינה אחרונה״ - מספר המילה - טמון ה״עצם״ הנעלה מגילוי.

(משיחות ש״פ תצוה תשמ״א, תשמ״ג)