בדרך כלל נצטוינו להיות יותר “מתוקים” מאשר “חמוצים”. כשם שלהיות תמיד “חמוץ” זה לא
בדרך כלל נצטוינו להיות יותר “מתוקים” מאשר “חמוצים”. כשם שלהיות תמיד “חמוץ” זה לא טוב ולא נכון, הרי גם להיות “מתוק” ונחמד תמיד, גם זו אינה דרך נכונה. לעתים נדירות, צריכים להיות גם חמוצים. מתי? על כך בהתוועדות השבועית
בדרך כלל נצטוינו להיות יותר “מתוקים” מאשר “חמוצים”. כשם שלהיות תמיד “חמוץ” זה לא טוב ולא נכון, הרי גם להיות “מתוק” ונחמד תמיד, גם זו אינה דרך נכונה. לעתים נדירות, צריכים להיות גם חמוצים. מתי? על כך בהתוועדות השבועית
לקראת שבת קודש פרשת וירא תרל”ב, הגיעו לליובאוויטש אורחים רבים. בין האורחים היו גם החסידים רבי שניאור זלמן זלטפולסקי מקרמנצ’וק, רבי שניאור זלמן ניימרק מפולוצק ורבי ליב מנעוול.
ביום ראשון כ”א במר חשוון אמר הרבי מהר”ש למשרתו ר’ לויק שיקרא אליו את שלושת החסידים האמורים. כשנכנסו השלושה לחדרו של מהר”ש, במקום כבר היה נוכח בנו הרש”ב ולאחר שהורה לו להדליק את ששת המנורות - בכל מנורה היו שנים–עשר נרות - אמר להם: “היום יום שמחה לי. בני הרש”ב סיים ששה סדרי משנה.
“הבעש”ט - המשיך הרבי מהר”ש - הסתפק שיאמרו תהילים בעל–פה. הרב המגיד ממעזריטש הורה ללמוד בעל–פה את שירת האזינו, ואילו רבינו הזקן הורה שבני משפחתו ילמדו משניות בעל–פה”.
לאחר ששלושת החסידים יצאו מהחדר, ביקש הרבי הרש”ב לצאת גם כן, אך אביו אמר לו: “הסכת ושמע: הסיום של ששה סדרי משנה הוא טהרות - שיגיעו לטהרה. הסיום של טהרות - עוקצין. שתי המשניות האחרונות דנות אודות דבש, כוורת דבורים וחלות דבש. באמצעות המשניות מגיעים לטהרה. ברם, כשמגיעים לטהרה צריכים לדעת שעדיין ישנו העוקץ, ואותו צריך לתקן. כלומר, אחרי שהגיעו לטהרה ותיקנו את העוקצין, מתהוה באדם הרגשה של מתיקות, הרגשה של דבש; על כן צריכים לדעת ש”כל שאור וכל דבש לא תקטירו”, אי אפשר להביא קרבן מהם. חמיצות או מתיקות אינן טובות. ישנם אנשים שהם תמיד בחמיצות, ביום חמוץ, בלילה חמוץ, בשבת, בחג, ובימות החול, תמיד הוא חמוץ. וישנם אנשים שהם תמיד במתיקות. צריכים אפוא לדעת ש”כל שאור וכל דבש - מתיקות וחמיצות - לא תקטירו”, אי אפשר להביא קרבן מהם.” עד כאן דברי הרבי.
בכל מתיקות יש עוקץ
בדרך כלל נצטוינו להיות יותר “מתוקים” מאשר “חמוצים”. כשם שלהיות תמיד “חמוץ” זה לא טוב ולא נכון, הרי גם להיות “מתוק” ונחמד תמיד, גם זו אינה דרך נכונה - “כי כל שאור (שהוא חמוץ) וכל דבש (שהוא מתוק) לא תקטירו”.
נכון, וחשוב ונוגע ביותר וביותר, שהגישה הכללית והעיקרית צריכה להיות אור וחום חסידותיים הממלאים וכובשים בדרכי נועם ובדרכי שלום. כמו אצל המלך המשיח שיבוא ו”יכוף” אותנו על ידי אהבה רבה, ובכך הוא “מכריח” את כולנו לרצות לנהוג כפי שרוצים מאתנו - אבל יחד עם זאת אסור לנסות ולהיות תמיד אך ורק “מתוק” ונחמד. לפעמים נדרשת מאתנו דוקא תוקף ועקשנות. לפעמים יש גם צורך על פי התורה לנקוט פעולות חריפות גם כאשר הדבר לא מוצא חן בעיני פלוני.
לדוגמא, כאשר מסתיים מניין תפילה ומאיזה סיבה שתהיה אין מי שיכריז “יחי אדוננו” - כמנהג חב”ד שנתקדש במיוחד כאשר נהגו כך מאות ואלפי פעמים מול פני הקודש כאשר הרבי מעודד ועונה “אמן” פעמים רבות מאד - מי שמנסה להיות אז “מתוק”, וודאי ש”מתיקות” זו לא באה מן הנפש האלוקית.
כאשר מנסים לסלף ולהציג את גוף פלוני ואלמוני כדואגים יחידים לאהבת ישראל ואחדות ישראל ואחדות החסידים, תוך תקיפת החושבים אחרת על יסוד דברי הרבי שליט”א מלך המשיח, והצגתם כ”פוגעים באחדות” - הרי אף שבכלל אין צריך להילחם ולהתווכח אלא להאיר לחמם ולרומם, אבל יחד עם זאת, אסור להיות “מתוק” ונחמד ולתת לטוענים את ההרגשה כי לא עונים להם משום שאין מה לענות וכאילו ח”ו הם הצודקים.
כשעומדים לקראת כינוס אנ”ש בזמנים שונים - ואומרים לנו שאם ננהג רק באופן של שלום ואחדות ובשל כך כל הנושא של משיח יידחק לפינה צדדית ח”ו - אין ברירה, וחייבים לארגן כינוס נוסף כדי ש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” - משיח, אכן יהיה במרכז הכינוס.
אמרו חז”ל שתלמיד חכם צריך להיות “נוקם ונוטר כנחש” ואם לאו “אינו תלמיד חכם”. וידוע הפירוש בזה שגם כאשר עליו לנהוג באופן שאינו אור וחום, הוא אמנם נוהג כך בניגוד לרצונו וחשקו, אבל גם אז אין לו שום עריבות ותענוג בזה, והוא עושה זאת כאילו כפאו שד, כמו נחש שאין לו שום טעם כאשר הוא נושך, כך מרגיש גם התלמיד–חכם כאשר עליו לנהוג באופן “חמוץ”. ועם סלידתו מהנהגה באופן כזה, עליו לנהוג כן לפעמים, כי לפעמים יש צורך גם “בתרופה המרה” - אם כי ודאי יש להשתמש בה רק כשאין ברירה אחרת, ולא יותר מדאי.
שכן התורה רוצה מיהודי שיעשה את כל מה שהוא עושה - הן את מה שנוח ונעים ו”מתוק” לו והן את מה ש”חמוץ” לו - לא בגלל שהוא רוצה והוא מבין והוא מרגיש, אלא אך ורק בגלל שזהו רצון ה’.
כדברי הרבי בשמחת תורה תשנ”ב, שלא די ב”אני נבראתי לשמש את קוני”, אלא יש דוקא צורך והכרח ב”אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”. חסרון עבודה זו הי’ בעבר הסיבה ל”עיכוב המבהיל” של הגאולה האמיתית והשלימה. אבל עכשיו, אומר הרבי, גם ענין זה כבר נשלם ואין עוד שום סיבה וטענה שיעכבו את הגאולה האמיתית והשלימה.
אלא ששוב ושוב יש להדגיש, ואף להגזים בזה ככל היותר: עיקר הדרך והכיוון היא תנועת האהבה והקירוב - “אהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות, החוט המקשר חסידים איש עם רעהו, והחוט המקשר רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. זהו הן בדרך אור ישר הן בדרך אור חוזר. אין לה שום מחיצות, והיא למעלה מההגבלה של מקום וזמן” (היום יום כ”ו שבט).
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!