מתקשרים למלך המשיח

רגע לפני שנוטלים את השופר ומכתירים עלינו את המלך, נעצור לשעה קלה להתוועדות חסידותית כדי לשמוע על מהותו של ראש השנה חסידי, על נסיעה לרבי, ועל המלכת הקב”ה דרך קבלת מלכותו של המלך המשיח • תחל שנה וברכותיה

מתקשרים למלך המשיח

ראש השנה, על פי תורת החסידות, אינו רק יום הדין והמשפט, אלא בעיקר יום הכתרת המלך ובניין המלכות. ביום זה אנו מתרוממים גם מן העיסוק החיובי של כל השנה בביצוע פרטי התורה והמצוות, ומנסים “להגיע” אל המלך עצמו, אל מלך מלכי המלכים הקב”ה בכבודו ובעצמו שלמעלה גם מהיותו מצווה המצוות – “קבלו מלכותי ואחר כך אגזור עליכם גזירות”.

ביום זה אנו מבקשים ומתחננים לאבינו שבשמים “מלוך על העולם כולו בכבודך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”. ולכן גם “מצוות היום בשופר” כמו בשעה שמכתירים את המלך, כמסופר בתנ”ך, וכמבואר בארוכה בתורת החסידות.

ומכיוון שהתגלות מלכותו של הקב”ה היא על ידי מלכותו של המלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה, כמפורש בכל תפילות ראש השנה, שאז דווקא יקויימו בשלימות כל האמור בתפילות אלו – “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך”, “וידע כל פעול כי אתה פעלתו” – לפיכך מודגשת במיוחד ביום זה ובימים אלו הפניה אל המלך המשיח עצמו. לא רק קיום הוראותיו והתייעצות עמו ואמונה בכל דבריו ונבואותיו לכל פרטיהן, אלא גם ובעיקר ובמיוחד הנקודה העצמותית של הרבי עצמו, שלמעלה אפילו מפרטים חיוניים אלו.

שכן מאחר שההתקשרות אל הקב”ה היא באמצעות ההתקשרות אל הרבי, שהוא ה”ממוצע המחבר”, “אנכי עומד בין ה’ וביניכם להגיד לכם את דבר ה’” – הרי על ידי הציות לפרטי ההוראות וכו’ של הרבי, מתקשרים ומגיעים לקבלת וקיום גזרותיו של הקב”ה, ועל ידי ההתקשרות וההתמסרות אל הרבי עצמו “מגיעים” ומתקשרים עם הקב”ה בכבודו ובעצמו, “קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”אגזור עליכם גזירות”.

ולכן, כפי שנכתב כאן כבר לא פעם, נוהגים לקרוא ולהכריז שלש פעמים “יחי אדוננו” גם לפני תקיעת שופר, שזה תחילת “בניין המלכות”, ובסיום וחותם יום הכיפורים, שאז היא שלימות “בניין המלכות”, אחרי “ה’ הוא הא-לוקים”.

בזמן כזה מתאים לספר משהו שקשור במיוחד לנקודה המרכזית של כל חיינו והווייתנו – לקשר יהודים לרבי.

ויחד עם זה, כרווח נוסף, יהיה סיפור זה גם נר זכרון להרה”ח וכו’ ר’ זושא ווילימובסקי, ר’ זושא פרטיזן, שכל חייו היו קודש למשימה זו, לקשר יהודים לרבי. והוא עצמו “לא ימיש מתוך האוהל” וגם פטירתו מן העולם הייתה בסוכה של 770 בליל ב’ של חג הסוכות תשמ”ז.

אין אפשרות להעריך תוצאה מראש

בחודשים הראשונים לשליחותנו בישיבה במגדל העמק בשנת תשל”ח, הייתה הפעילות החב”דית בעיר די “על אש נמוכה”. קיימנו כמובן מבצע תפילין בכמה תחנות בעיר, ובחודש תשרי אף התקיימה תהלוכה כמעט לכל בתי הכנסת, לשמח יהודים ולעוררם על ידי חזרת נקודות מתורתו של הרבי, אבל לא הרבה מעבר לכך. ראינו את עצמנו בעיקר כשלוחים ללמוד בישיבה וכמעט לא חשבנו על פעילות בעיר. לא הייתה לנו אז מודעות לחזור בקביעות שיחות בבתי כנסת, לארגן שיעורים, מסיבות שבת, כינוסי ילדים, ואפילו לא לארגן התוועדות לקראת י”ט כסלו וכדומה, דברים שהיום הם דבר פשוט אצל כל מי שנמצא באיזה עיר או יישוב וכדומה ובשם חסיד יכונה.

היו לכך גם סיבות אובייקטיביות: ההוראה לקיים את תהלוכות הילדים של ל”ג בעומר בכל מקום בעולם ניתנה רק בשנת תש”מ. את “צבאות השם” הקים הרבי רק בתשמ”א. ובכלל, המודעות הכללית לכל הנושא של ‘רבי’ ‘מבצעים’ ושליחות עדיין לא חדרה לגמרי אז בארץ ישראל. רק בתי חב”ד בודדים היו אז על המפה – בבת ים, אילת, קריית גת, עפולה, ובעוד כמה מקומות של “נחשונים” שקפצו למים ויצאו לשליחות בלי להתחשב כל כך באווירה הסובבת. עדיין לא היה מונח אצל כל אחד שכל התכלית שלו היא למלא את שליחותו של הרבי, ובכל מקום הימצאו צריך הוא לחפש ולמצוא דרכים להפצת היהדות והחסידות.

כשבועיים לפני חג הגאולה י”ט כסלו, נחת אצלנו לפתע הרה”ח ר’ זושא ווילימובסקי, ה”פרטיזן”. סיפרו עליו אז שהוא עומד בצומת של כפר חב”ד ומושיט ידיו ל”טרמפ”, ולכל מקום אליו נוסע הרכב שעצר לשם הוא בדיוק נוסע. אם לבאר שבע או לצפת, לעפולה או לאילת. כך היה מסתובב בכל המקומות, ושוהה בכל מקום כמה שעות או כמה ימים, בפרט במקומות בהם שהו שלוחים או חסידי חב”ד בכלל. ר’ זושא היה מעודד את מי שצריך, דוחף לפעולה, מסתובב במקום כמי שכל הזמן שבעולם עומד לרשותו והוא מחפש כאילו להעביר את זמנו, וכך ריחרח וידע היטב היטב מה קורה בכל מקום. הוא עשה את מה שעשה באופן המיוחד לו, בצורה שאף אחד לא ידע מה הוא עושה ואם יש בכלל איזו תכלית בעובדת בואו לכאן, מלבד מי שהיה צריך לדעת.

בין לבין היה ר’ זושא יושב לעצמו וכותב בכתב גדול וצפוף על גליונות גדולים של נייר. כששאלו אותו מה הוא כותב, היה עונה בחיוך: סוד צבאי! אמרו אז שהוא “מרגל” של הרבי, ויחד עם ההתעוררות והדחף לפעילות, הוא כותב ומדווח בפרטי פרטיות ומספר לרבי על כל מה שקורה בכל מקום.

כך, ללא שום הודעה מוקדמת “נחת” אצלנו ר’ זושא פרטיזן בישיבה במגדל העמק. הוא הסתובב פה ושם, הסתודד עם פלוני ואמר משהו לאלמוני בדרכו המיוחדת רק לו. ולפתע פנה ר’ זושא אלינו, אל התלמידים השלוחים, ואמר: “חבר’ה, חייבים לארגן כאן התוועדות י”ט כסלו!”

כל נסיונות ההתחמקות לא הועילו לנו. הרבי רוצה כך וכך צריך לעשות, טען ר’ זושא בלהט. ומכיוון שעל טענה זו לא היה לנו שום תירוץ, לא נותרה ברירה אלא להתחיל לחשוב ברצינות כיצד מיישמים את הדבר ומורידים אותו לפועל.

על מודעות ענק, שכירת אולם, סעודה כיד המלך והבאת רבנים לא חלמנו אפילו. הייתה לנו בעיה רצינית מאד עם תקציב לבקבוק וודקה, ‘מזונות’ וכמה בקבוקי שתיה, בעיה שהרב גרוסמן הואיל לפתור על ידי שהקציב לנו זאת ממטבח הישיבה.

ובכן, תיאמנו תחילה עם גבאי בית הכנסת רמב”ם, שם היה אמור להתקיים האירוע, וקיבלנו את הסכמתם. באותה שבת סובבנו כמעט בכל בתי הכנסת שבעיר, ומדובר על עשרות רבות. דיברנו מעל הבימה על עניינו של חג הגאולה י”ט כסלו, והזמנו את כל הקהל להתוועדות בליל י”ט כסלו בבית הכנסת רמב”ם מיד אחרי תפילת ערבית. ציפינו לקהל גדול יחסית.

הגיע הערב הגדול. אחרי כל ההכנות וכל ההתרגשות לארגן אירוע כזה לראשונה כמעט בכוחות עצמנו, הגענו כולנו כאחד בכוחות רעננים, מלאי מרץ והתלהבות, לתפילת ערבית של י”ט כסלו בבית הכנסת רמב”ם.

התברר לנו כי בעצם באנו להשלים את המניין לתפילת ערבית, עם קהל של כשמונה זקנים, שהיו מוכנים לשמוע כמה מילים למשך חמש דקות בלבד, כי עוד מעט צריכים לסגור את בית הכנסת וללכת הביתה.

האכזבה הייתה גדולה. אחרי כל כך הרבה תכנון ומאמץ נפשי, נמצאים כאן בסך הכל רק מספר כה מצומצם של זקנים שמחכים כבר ללכת הביתה. אבל מכיוון שכבר הגענו, מזגנו וודקה לכוסיות, סיפרנו את סיפור המאסר והגאולה, שרנו כמה ניגונים ואף רקדנו ושמחנו עם אותם יהודים, שבדיעבד הסכימו להישאר עוד כמעט שעה ואפילו יותר. חזרנו לישיבה בפחי נפש, וניסינו להירגע מן האכזבה בהתוועדות בינינו לבין עצמנו. הרבה זמן לאחר מכן עוד הרגשנו את הטעם המר של אותה אכזבה.

עברו שנתיים תמימות, שכחנו כבר מזמן מכל הסיפור, וסוף סוף הגיע גם תורנו לנסוע אל הרבי ל-770, ל”קבוצה”.

באחד הימים, כשאנו יושבים ולומדים ב-770, נפתחה לפתע הדלת, ול-770 נכנסה דמות שנדמה כי אנו זוכרים אותה מאיזשהו מקום. מתברר שזה אחד מאותם זקנים, מן התושבים הוותיקים של מגדל העמק.

קיבלנו אותו כמובן ב”שלום עליכם” לבבי ובהתרגשות, כמכר ותיק שלא ראינו זמן רב. עמדנו סביבו והחלפנו חוויות, כאשר לפתע שואל מישהו: “אחא, איך קרה פתאום שהגעת לכאן, מה הביא אותך אל הרבי?”

“לא תאמינו”, עונה אותו יהודי, “אבל הסכיתו ושמעו: הזוכרים אתם עדיין אותה מסיבה והתוועדות אצלנו לפני כשנתיים בבית הכנסת רמב”ם?” כן, בהחלט זכרנו, גם בטעם המר והמאכזב שליווה אותנו זמן רב לאחר מכן.

“ובכן, דעו לכם שבזכות אותה מסיבה אני נמצא עכשיו כאן: אמרתי לעצמי אז, אם הייתה לנו כזו שמחה והיו כאלו דברים מעניינים רק ביום גאולה של רבי, מהו אם כן הרבי עצמו? החלטתי שצריך פעם לקום ולנסוע ולבוא לראות את הרבי עצמו, והנה אתם רואים אותי כאן”.

לעתים אדם חושב לעצמו שהוא יודע האם דברים שעשה הם מוצלחים או לא; נדמה שכל העניין לא היה אלא אכזבה אחת גדולה, אך הרבי עושה את שלו כפי שעלה ברצונו. יש לו את הדרכים שלו מתי להגיע, למי להגיע, כיצד להגיע, ובאיזה אופן ובאיזו צורה, ואתה, בלי לדעת ובלי להרגיש, צריך לעשות הכל לא לקלקל, להניח את עצמך הצידה, ולזכות להיות הצינור שמביא את הרבי לכל מקום ולכל פינה.

•

בימים אלו במיוחד, הימים הנוראים, הימים שקשורים כל כך עם “קבלו מלכותי” שלמעלה מ”קבלו גזרותי”, וכן בימי השמחה שלאחריהם, כאשר העניינים שהיו “בכסה” בראש השנה וביום הכיפורים, באים בגלוי ובכל ה”שטורעם” “ליום חגינו” בחג הסוכות ושמחת תורה – זה הזמן במיוחד להתרומם גם מכל העניינים הפרטיים, גם מביצוע ההוראות והמצוות החיוניות והמוכרחות הפרטיות, ולהגיע (“אָנרירן” בלשון אידיש) אל המלך עצמו, לנסוע לרבי, להיות אצל הרבי ועם הרבי, ולדאוג שכמה שיותר יהודים יגיעו אל הרבי.

כולם נוסעים וכולם מגיעים – מי שיש באפשרותו נוסע קודם כל בגשמיות כפשוטו, בלי פשט’לאך ובלי תירוצים. וכאשר כבר נמצאים “בבית האמיתי של כל אחד מישראל” – לדעת ולהכיר שאכן נמצאים אצל הרבי בפשטות, מקפידים להתפלל במניין של הרבי, להשתתף בהתוועדות עם הרבי וכו’, בפשטות, ללא הסברים וביאורים. רק לאחר מכן צריך אמנם גם להסביר ולשנן לעצמו שלא די רק בעצם הנסיעה בגשמיות, וצריך אמנם גם “להגיע” אל הרבי, ולשם כך נדרש כבר מאמץ יותר קשה. אבל כאמור, זהו דווקא אחרי שנסע בגשמיות כפשוטו, הוציא על כך כסף וזמן ומאמץ, והוכיח שהרצון לנסוע לרבי ולהיות אצל הרבי הוא לא רק רצון מופשט ותיאורטי אלא הוא היה אכן מוכן לשלם עבורו בכסף ובמאמצים וכו’.

גם מי שמאיזו סיבה שתהיה, אינו יכול לנסוע בגשמיות כפשוטו – אזי הוא חייב להשתדל שבעתיים שאכן הוא “יגיע” אל הרבי. מכיוון שהעובדה שאינו נוסע אינה באשמתו, הרי וודאי ניתנו לו כל הכוחות להיות אצל הרבי ועם הרבי גם כאשר בגשמיות חייב הוא להיות במקום אחר.

מימים אלו, ימי “תשרי” אותיות “רשית”, ימי ה”ראש”, לוקחים את הכוחות למשך כל השנה “שנהיה (שייכים) לראש”, שנהיה במשך כל השנה קשורים ושייכים ומחוברים ודבוקים עם הרבי שליט”א מלך המשיח, והדבר ימלא את כל חיינו ואת כל מציאותנו.

מכאן לוקחים את התפקיד והשליחות להביא את הרבי לכל יהודי ולהביא כל יהודי אל הרבי. ויתירה מזו: לא רק יהודים, אלא, כפי שהרבי מדגיש, את כל אנשי הדור, שכולם יהיו שייכים וקשורים, כל אחד במידה שנקבעה לו מלמעלה אל הרבי.

לשם כך עלינו לנצל, כפי שמלמד אותנו הרבי, את כל הדרכים וכל האופנים: את תורתו של הרבי, את אגרות קדשו, את הוידיאו ובשאר הדרכים הקיימות, שכולן מטרתן אחת ויחידה, “לתקן עולם במלכות ש-ד-י”.

תכלית הכל היא לא רק, כפי שנצטוינו, לקשר יהודים אל קיום ההוראות העצות והנבואות של הרבי – אלא להביא את העולם כולו ל”קבלו מלכותי” שלפני ולמעלה מ”קבלו גזרותי”.

כפי שזה מתבטא בקריאה וההכרזה שכל תוכנה הוא קבלת מלכותו של המלך המשיח – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.