אדמו”ר הזקן תבע מחסידיו ‘לחיות עם הזמן’ - עם פרשת השבוע. לקחנו נושא מוכר מפרשת ה

אדמו”ר הזקן תבע מחסידיו ‘לחיות עם הזמן’ - עם פרשת השבוע. לקחנו נושא מוכר מפרשת השבוע, בניסיון לגלות את החידוש החסידי בו ומה הוא אומר לנו בעבודת ה’

אם ניתן היה לצמצם את היהדות כולה ולהעמידה על פסוק אחד, הרי שזהו הפסוק המופיע בפרשתנו - “שמע ישראל”. במשך אלפי שנות גלות עקובות מדם מסרו נפשם יהודים רבים על קדושת שמו יתברך כשברגעים האחרונים לפני כניסתם לגן עדן המזהיר המחכה לאלו שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם נשאו בפיהם פסוק זה.

הפסוק “שמע ישראל” ליוה את החסידות מראשית דרכה - ובעצם עוד קודם לכן. כאשר נפטר אביו של הבעל שם טוב הקדוש, קרא לבנו, חבקו ונשקו וציוה עליו שלא לפחד מאף אחד, ולשנן את הפסוק “שמע ישראל”.  פסוק זה היה שר הבעל שם ט\ב עם הילדים שאותם הוליך ל’חדר’ בעת עבדו כעוזר למלמד - בתקופה שאחר כך תאר אותה בעצמו כתקופה המאושרת בחייו.

מסירות נפש

בני ישראל נקראו יהודים על שם מסירות נפשם - ואין כמו המילים “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” המהוות את סמל מסירות הנפש היהודית  - החל מהכרזת בני יעקב לאביהם והתחייבותם כלפיו שאין בליבם אלא אחד, ועד לימינו אנו בהם מסוגל קצין לזרוק את עצמו על רימון רסס בשביל להציל את חייליו כשבפיו המילים הקדושות.

על מעלתה של מסירות נפש ועד כמה היא חשובה ליהודי - יודע אפילו שר גוי. וכך סיפר ר’ מענדל פוטרפס:

בימי הבעל שם טוב נגזרה גזירת גירוש על יהודי אחת העיירות. באו יהודי העיירה בדמעות אל הבעל שם טוב, והצדיק שלח אותם לאחד מזקני העיירה והורה לו לגשת אל השר ולפעול עליו לביטול הגזירה.

כאשר הגיע הזקן אל השר וסיפר לו את מבוקשו התבונן בו השר בעיון - ואז הודיע לו חד משמעית כי נגזר עליו גזר דין מוות על חוצפתו - גזר דין שיבוטל אך ורק אם ימיר את דתו. היהודי סרב כמובן והכין עצמו למות על קידוש השם.

עיניו נקשרו ואל תוך גרונו אמורה היתה להישפך שעווה רותחת. היהודי קרא בזעקה “שמע ישראל” והתכונן לייסורים הצפויים, כאשר אל תוך פיו נשפך דבש מתוק… הכיסוי הורד מעיניו והזקן המשתאה נתקל בחיוכו של השר:

“אתה אינך זוכר אותי, אולם אני זוכר אותך היטב. כאשר הייתי ילד קטן, הייתי מסתובב ברחוב בודד וגלמוד. אתה אספת אותי אל ביתך, האכלת אותי והשקית אותי. כאשר הגעת אלי - רציתי לגמול לך בצורה הכי טובה שאוכל, וידעתי שהדבר הכי טוב שאותו אוכל לעשות ליהודי היא לזכות אותו במסירות נפש על קידוש השם, והנה זיכיתי אותך”.

כמובן שלסיפור היה ‘הפי הנד’, אולם ר’ מענדל היה מתוועד על כך שאפילו לגוי ברור שהטובה הגדולה ביותר שאפשר לעשות ליהודי היא לזכות אותו במסירות נפש.

נשמה שייעודה מסירות נפש על חסידות

בחסידות למדנו כי מסירות נפש, אינה רק להיזרק על רימון או למסור עצמו לשחיטה - מסירות נפש פירושה מסירות הרצון, והדרישה העיקרית היא חיים של מסירות נפש, ולא למות במסירות נפש. ספרי ההיסטוריה של חסידות חב”ד מלאים לצערנו בסיפורי מות קדושים במסירות נפש, אולם בדורנו אנו זכינו ומסירות הנפש הנדרשת היא מסירות נפש בחיים.

מסירות נפש הייתה אחד מעיקריה של חסידות חב”ד מראשית דרכה - וגם כאן - אף עוד קודם שדרכה החלה רשמית. כאשר קיבל הבעל שם טוב בחודש אדר שני תק”ה את הבשורה על עיבורה של הרבנית רבקה אימו של אדמו”ר הזקן, סיפר רבי יששכר דוב מקבליניק כי הוא אמר בפורים תורה על כך שבמגילה נקראו בני ישראל לראשונה יהודיים מכיון שאז התגלה בהם כח מסירות הנפש - וקישר זאת עם כך שהעולם נמצא בעיבור בשנת תק”ה.

מיד עם לידתו של אדמו”ר הזקן, ערך הבעל שם טוב סעודה חגיגית, ובה סיפר כי ירדה נשמה חדשה לעולם - נשמה שתהיה לה מסירות נפש על דרך החסידות ותצליח עד ביאת משיח. כאשר הגיע אדמו”ר הזקן לגיל 3 ערך הבעל שם טוב שוב סעודה חגיגית ובה אמר תורה על כך שבן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו - שלאברהם אבינו היתה מסירות נפש על דרך השם, לתת להבין לכל אחד אחדות הבורא והשגחה פרטית - ואת אותה דרך עבודה יצטרך לעבור גם בעל הנשמה החדשה בשביל לגלות את דרך העבודה. “היה לי מסירות נפש עליו”, אמר לתלמידו המגיד, “הוא שלך, אך הוא יצטרך לבוא אליך ללא התעוררות מן החוץ”.

(במאמר המוסגר - באותם ימים מסירות הנפש היתה בעיקר מצד הבעל שם טוב - להעלים את עצמו מרבינו הזקן. הרבנית רבקה הסבירה זאת בכך שאם אדמו”ר הזקן היה אצל הבעל שם טוב החסידים היו חג”תניקים ולא חב”דניקים…).

כאשר הגיע אדמו”ר הזקן למעזריטש, בערב ראש השנה הראשון שלו, לאחר סליחות, הוא שקע בהתבוננות עמוקה על תפקיד נשמתו, ובהתבוננות זו עבר עליו עד לאחר חצות היום. רק אז התנער, נזכר באחריות שיש לו כלפי העולם ובמחשבה עמוקה זו קיבל על עצמו קבלת עול במסירות נפש - וכך עבר עליו ראש השנה הראשון.

ושוב מתאחדים ראשית ואחרית סביב נושא מסירות הנפש - נאמן בית רבי, הרב שניאור זלמן גורארי’ סיפר כי כאשר לא רצה הרבי מלך המשיח לקבל עליו את הנשיאות בשנת תש”י, מה שהכריע את הכף לקבלת הנשיאות היתה טענתה של הרבנית חי’ מושקא שלא ייתכן כי מסירות נפש של דורות תרד לטמיון.

מסירות נפש על אהבת ישראל

אדמו”ר הזקן אמר פעם שאפילו מלאך צריך להתבייש בלימוד הזכות שלו על עם ישראל בפני רבי לוי יצחק מברדיטשוב - אולם אפילו הוא לא הגיע לדרגת אהבת ישראל שתבע הבעל שם טוב. הבעל שם טוב תבע מסירות נפש אפילו עבור יהודי שלא ראה מימיו. הרבי הקודם מספר שכאשר הגיע אל הבעל שם טוב יהודי שהוא לא יכל לעזור לו, פשוט כאב ליבו על כך.

את מסירות הנפש שלו עצמו על אהבת ישראל - מספר הרבי הריי”צ - ינק רבי לוי יצחק מאחת משלושת התורות שאותם זכה לשמוע מהבעל שם טוב ובה אמר שכל תורה שאין עימה מלאכה - התעסקות באהבת ישראל - סופה בטלה וגוררת עוון.

הרבי מלך המשיח הדגיש כי מסירות הנפש על אהבת ישראל הנדרשת מחסיד, מתבטאת בהלכה שחסיד שורף את ציפורניו, אפילו שלשרוף חלק מגופו זה מזיק לו - העיקר שלא חס ושלום ייפגע אחר כך יהודי אחר מצפרניים אלו.

כאשר שמע הרב רובינשטיין, רבה הראשי של צרפת על כך שהרבי מלך המשיח קיבל את הנשיאות, הגיב ואמר: “כעת אני יודע שיש לרבי מסירות נפש גם על אהבת ישראל”. והסביר:

בזמן המלחמה, ניגש אלי פעם ושאל אותי האם מותר למסור נפש עבור הידור מצוה. הבנתי שהוא מתכוון ברצינות, ולכן ניסיתי להוכיח לו ממקורות שונים שאסור. הרבי התווכח איתי וטען שמותר.

לאחר מספר ימים נעלם הרבי, וכשחזר היו עימו מספר אתרוגי קלבריא. ניתן היה להשיג אתרוגים בצרפת, אולם הרבי התעקש שהוא רוצה להשיג אתרוגי קלבריא כמנהג חב”ד. לצורך כך הוא חצה את הגבול בשעת מלחמה למרות הסכנה העצומה - וחזר עם האתרוגים.

“מאז ידעתי”, סיפר הרב רובינשטיין, “שלרבי יש מסירות נפש על אהבת ה’. כעת אני יודע שיש לו גם מסירות נפש על אהבת ישראל. אברך כה צנוע ונחבא אל הכלים שמקבל על עצמו עול כזה - אין זה אלא מסירות נפש”.

ומהי מסירות נפש על אהבת ישראל אצל חסידים גדולים?

השד”ר ר’ איצ’ה דער מתמיד הגיע פעם בבכיות אל הרבי הרש”ב וסיפר לו כי ר’ הלל מפאריטש היה שד”ר של הצמח צדק, היה מקבל שמות ומביא אותם לצמח צדק, ואם היתה נדרשת ישועה דחופה הוא היה מעביר את השמות לרבי במחשבה. גם אני עושה כן, והבריות סבורים שהישועה באה ממני…

השיב לו הרבי: “הצמח צדק ענה לר’ הלל שכדי לעשות טובה ליהודי צריך מסירות נפש. וכיון שהוא זקוק לישועה מיד, עושים מה שאתה עושה. איי, הוא חושב? שיחשוב!”…