לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

המזבח שבנה אברהם אבינו בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית” — קשור עם ענין הנצחיות דמלכות דוד, “עד עולם”, ובאופן של כריתת ברית . . עד לגאולה העתידה לבוא על–ידי דוד מלכא משיחא • משיחת ליל ז’ מרחשון תשמ”ו. בלתי מוגה

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. …כמו כן יש לימוד והוראה מסיום שיעור חומש היומי — “ויאהל אברם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה”’:

ובהקדמה — שמצינו בפרשתנו שלפני שבנה אברם מזבח בחברון, בנה עוד מזבחות (ג’ מזבחות, ולגירסא אחת — ד’ מזבחות), ולא עוד, אלא שבניית כל מזבח היתה לשם כוונה מיוחדת, כדלהלן:

 המזבח הראשון: “וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה”’ — “על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל”, המזבח השני: “ויעתק משם ההרה גו’ והעי מקדם ויבן שם מזבח לה”’ — “כדי שינצלו בניו מאנשי העי”, והמזבח השלישי: “ויאהל אברם ויבוא וישב גו’ בחברון ויבן שם מזבח לה”’ (סיום וחותם שיעור חומש היומי) — “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית, שנאמר ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם ברית בחברון אשר לפני ה’”.

והנה, כדי להבין את תוכן ענינו של המזבח השלישי (דבי’ עסקינן) — יש להקדים ולבאר תחילה את כללות ענינם של המזבחות שבנה אברם, בנוגע — לעבודת האדם:

כללות ענין ה”עבודה” היא — עבודת הקרבנות, כמבואר גם במפרשים בפירוש המשנה “על שלשה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים”, ש”עבודה” קאי על עבודת הקרבנות, ובזמן הגלות — עבודת התפלה, “תפלות כנגד תמידין תקנום”.

והנה, “קרבן” קשור עם “מזבח”, ובפשטות — כדי להקריב קרבן יש צורך ב”מזבח”, ולא עוד, אלא שגם השם “מזבח” (נוסף על הר”ת שבו) הוא מלשון “זבח”, כלומר, על–שם הקרבן.

[ועד כדי כך קשור ה”קרבן” עם ה”מזבח” — שאפילו בנוגע לקרבנות שמקריבים גוים, עם היות שאין אצלם כל פרטי דיני הקרבנות, אף על פי כן, ישנם כמה תנאים גם בקרבנות שלהם: (א) קרבן תמים, ולא בעל–מום (לא אותם מומין כמו בנוגע לקרבן דבני–ישראל), (ב) להקריב בבמה (מקום גבוה), על–דרך ובדוגמת מזבח].

ועל פי זה מובן שבמזבחות (שעיקרם — הקרבנות) שבנה אברהם אבינו מתבטאת כללות עבודתו של אברהם אבינו, ובמיוחד במזבח השלישי — סיום וחותם כל המזבחות.

ומכיון שאברהם אבינו הוא היהודי הראשון, “אחד הי’ אברהם”,

ולא עוד, אלא שבברכה הראשונה דתפלת העמידה (כללות ענין ה”עבודה”) בכל יום ויום (גם שבתות וימים טובים), שמזכירים בה את כל האבות, “אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב” — הרי חתימת הברכה היא: “מגן אברהם”, “בך חותמין”,

מובן, שענין זה צריך להתבטא גם בעבודתו של כל אחד ואחד מישראל, כדלקמן.

 

ב. ביאור תוכנו של המזבח השלישי — המזבח שבנה אברם בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית”:

ובהקדמה — שכל פרטי הענינים שמספרת התורה (תורה שבכתב, ופירושה בתורה שבעל פה) אודות המזבח שבחברון, אינם סיפור דברים בעלמא ח”ו, כי אם, חלק מתורה–הוראה, כמבואר בארוכה בזהר עד כמה מושלל לומר שהתורה היא ספר של סיפורים… ובלשון הרגצ’ובי: “כל מה שכתוב בתורה הוא דין ולא סיפור ח”ו”.

ובכן, בענין זה מודגשת אחדותם של ישראל:

בנוגע ל”חברון” — מלבד היותה “קרית ארבע”, “על שם ארבע זוגות שנקברו שם . . אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה” [כפי שילמד הבן חמש למקרא לאחר זה, או כפי שכבר יודע “בן עשר למשנה” ממה שלמד בשנים שעברו], האבות והאמהות דכל בני–ישראל — מצינו בזהר ש”חברון” היא מלשון חיבור, ענין האחדות.

ועוד ועיקר: בניית המזבח בחברון היא — מפני היותו “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית”, והרי במאורע זה נתאחדו כל שבטי ישראל להמליך את דוד למלך על כל שבטי ישראל, כלומר, תמורת המצב הקודם שכל שאר שבטי ישראל היו חלוקים משבט יהודה, נתאחדו כל שבטי ישראל והמליכו את דוד למלך על כל שבטי ישראל.

וזוהי ההוראה שלמדים מהמזבח השלישי (סיום וחותם המזבחות) שבנה אברהם אבינו בחברון — שכל עניני העבודה (מזבח שעליו מקריבים קרבנות) צריכים להיות חדורים בענין האחדות, ענינה של “חברון”, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית”.

 

ג. ויש להוסיף, שענין זה קשור גם עם הגאולה העתידה לבוא על–ידי משיח צדקנו:

מלכות דוד היא מלכות נצחית, “עד עולם” — כפסק–דין הרמב”ם: “כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהי’ נכון עד עולם”, “מלכי בית דוד הם העומדים לעולם . . אבל אם יעמוד מלך משאר שבטי ישראל, תפסק המלכות מביתו”. מכיון שעיקר ענין המלכות שייך לבית דוד.

ולכן, גם בגאולה העתידה לבוא, גאולה נצחית, גאולה שאין אחרי’ גלות — תהי’ המלכות של בית דוד, כפסק–דין הרמב”ם “המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה”, “יעמוד מלך מבית דוד”, וכפי שמאריך הרמב”ם על–דבר הקשר ד”שני המשיחים, משיח הראשון שהוא דוד . . ומשיח האחרון שעומד מבניו כו’”, ובלשונו בפירוש המשניות: “מבית דוד ומזרע שלמה בלבד”, ולא עוד, אלא שמצינו במדרשי חז”ל שמלך המשיח הוא דוד המלך: “דוד שמי’” (“דוד בעצמו”), ובלשון הידוע: “איש צמח שמו הוא דוד בעצמו”.

ועד כדי כך, שגם בזמן שבינתיים, בזמן הגלות — “דוד מלך ישראל חי וקיים”, כפי שאומרים ב”קידוש לבנה”,

וכמדובר כמה פעמים שאין הכוונה לומר ש”חי וקיים” לעולם הבא — דאם–כן: (א) אין זה ענין מיוחד אצל דוד המלך, שהרי “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”, (ב) אין זה ענין השייך ל”קידוש לבנה”…

הכוונה היא, איפוא, ש”חי וקיים” גם עתה, ולא עוד, אלא ש”חי וקיים” בתור “מלך ישראל”, הכולל את כל בני–ישראל, “ראשיכם שבטיכם . . טפכם נשיכם . . מחוטב עציך עד שואב מימיך” , ולכן, שייך הדבר (א) לדוד המלך, כאמור, שמלכות דוד היא “עד עולם”, (ב) ל”קידוש לבנה” — “שהם (בני–ישראל) עתידים להתחדש כמותה”, בגאולה העתידה לבוא על–ידי דוד מלכא משיחא,

אמנם, ביום שני ו’ מר–חשון עדיין לא באה הגאולה… אבל אף על פי כן, מונח על השולחן “סידור”, וכשמדפדפים ב”סידור”, מוצאים שבקידוש לבנה, שמהדרים לעשותו במוצאי–שבת (ובנדון–דידן — בקידוש לבנה במוצאי שבת קודש פרשת לך–לך הבא עלינו לטובה), אומרים: “שהם עתידים להתחדש כמותה”, וממשיכים לומר: “דוד מלך ישראל חי וקיים” — לא רק בשעה שאומרים זאת במוצאי–שבת בעת קידוש–לבנה… כי אם גם בימים שלפני זה, גם ביום שני זה… מן הרגע הראשון שבו נעשה דוד “מלך ישראל”, עד סוף הדורות!

ונמצא, שהמזבח שבנה אברהם אבינו בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית” — קשור עם ענין הנצחיות דמלכות דוד, “עד עולם”, ובאופן של כריתת ברית (“ושם כרתו ברית”), היינו, שבני–ישראל כרתו ברית עם דוד המלך שימלוך עליהם עד עולם, עד לגאולה העתידה לבוא על–ידי דוד מלכא משיחא.  

 

ד. על פי זה יש ללמוד הוראה נפלאה מהמזבח השלישי שבנה אברהם אבינו בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית” — שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת האדם) בזמן הגלות צריכים להיות קשורים וחדורים עם תוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא.

והענין בזה:

כתב הרמב”ן: “אמרו בספרי . . אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינין במצוות שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים . . וכן אמר ירמי’ הציבי לך ציונים, אלו המצוות שישראל מצויינין בהם . . כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ, כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה’”.

כלומר, קיום המצוות בזמן הגלות אינו אלא בבחינת “ציונים” (סימנים) לקיום המצוות בשלימות — בגאולה העתידה, שאז יהי’ קיום המצוות “כמצות רצונך”.

ומכיון שכן, מובן, שכאשר יהודי מקיים מצוה בזמן הזה, הרי (בד בבד עם קיום המצוה מפני ציווי הקב”ה, “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, הרי) בידעו שציווי הקב”ה על קיום המצוות בזמן הגלות הוא בבחינת “ציונים”, “כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנחזור לארץ” — אזי קיום המצוה הוא מתוך תשוקה וגעגועים לזמן שבו יזכה לקיים מצוה זו בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”, בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

והא בהא תליא: ככל שמוסיפים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות באופן ד”ציונים”, מקרבים וממהרים את קיום המצוות “כמצות רצונך” בגאולה האמיתית והשלימה — כפסק–דין הרמב”ם שעל–ידי הוספת “מצוה אחת” (מחשבה אחת, דיבור אחד, ועל אחת כמה וכמה מעשה אחד), “הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, וגרם לו ולהם תשועה והצלה”.

וענין זה מרומז בסיום שיעור היומי — המזבח השלישי שבנה אברהם אבינו בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית”:

המזבח השלישי הוא סיום וחותם ענין המזבחות שבנה אברהם, ומכיון שכן, מתבטא בו כללות ועיקר ענין העבודה (כנ”ל ס”א).

וזהו הענין דבניית מזבח השלישי בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית” — להורות שכל עניני העבודה דכל אחד ואחד מישראל (ענין המזבח והקרבנות בעבודה הרוחנית), הן בלימוד התורה וקיום המצוות, והן בעניני הרשות, “כל מעשיך יהיו לשם שמים”, ו”בכל דרכיך דעהו” (שגם ענינים אלו הובאו להלכה בשולחן–ערוך), סיומם וחותמם (עיקרם) — בביאת דוד מלכא משיחא (המזבח שבחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית”), שאז יהיו כל עניני העבודה בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”.

ומכיון שכן, הרי גם העבודה בזמן הגלות צריכה להיות חדורה בענין זה — כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשוקה וגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה.

 

ה. ויומתק יותר — שמזבח השלישי קשור גם עם בית המקדש השלישי:

נתבאר לעיל שענינו של ה”מזבח” (שעיקרו — הקרבנות שמקריבים עליו) קאי על כללות עבודת האדם. אמנם, נוסף לזה, הרי אין ענין יוצא מידי פשוטו — שעיקרו של המזבח הוא: המזבח שבבית המקדש, ובלשון הרמב”ם: “כיון שנבנה המקדש בירושלים, נאסרו כל המקומות לבנות בהן בית לה’ ולהקריב בהן קרבן . . אלא בירושלים בלבד ובהר המורי’, שבה נאמר ויאמר דוד זה הוא בית ה’ האלקים וזה מזבח לעולה לישראל”.

ועל פי זה, יש לומר, שג’ המזבחות שבנה אברהם הם כנגד ג’ המזבחות דג’ בתי–מקדשות.

ובהתאם לחילוקי הדרגות בבתי–המקדשות — ישנם גם חילוקי דרגות במזבחות שבהם. ובהקדמה:

בנוגע למזבח — כותב הרמב”ם: “המזבח מקומו מכוון ביותר . . שנאמר זה מזבח לעולה לישראל . . ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית ה’ בירושלים בהר המורי’ אשר נראה לדוד אביהו אשר הכין במקום דוד בגרן ארנן היבוסי” (ככל שאר פרטי בנין בית המקדש שהיו באופן ד”מיד ה’ עלי השכיל”). וממשיך הרמב”ם: “ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח . . הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה (כפי שקראנו ביום השבת דמיני’ אזלינן) . . ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא” (ולהעיר, שכל פרטים אלו הובאו להלכה בספר שענינו “הלכות הלכות”).

ומובן, שענין זה הוא בשוה בכל בתי–המקדשות — כפי שממשיך הרמב”ם בנוגע ל”מזבח שבנו בני הגולה”, בבית שני, ש”שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח כו”’.

אבל לאידך, כשם שבנוגע לכללות בית המקדש ישנם חילוקי דרגות [שכן, לאחרי כל העילויים דבית ראשון שבנה שלמה, הרי נאמר “גדול יהי’ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון”, ומבואר בגמרא דקאי על בית שני, ועל אחת כמה וכמה בית שלישי, “מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, “בנינא דקוב”ה”, שיהי’ בתכלית השלימות], הרי מובן, שכן הוא גם בנוגע למזבח, שתכלית השלימות דמזבח היא — מזבח השלישי בבית המקדש השלישי.

וענין זה מרומז, כאמור, במזבח השלישי שבנה אברהם בחברון — להורות שכללות ענין העבודה (סיום וחותם ענין המזבחות דאברהם) צריכה להיות מתוך תשוקה וגעגועים לשלימות העבודה, כאשר יהי’ ענין המזבח בתכלית השלימות — בבית המקדש השלישי.

 

ו. וכאמור, ככל שמוסיפים ומרבים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות — מקרבים וממהרים את הגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו.

ובפרט כאשר מוסיפים בעניני העבודה שלמדים משיעור חומש דיום שלישי פ’ לך–לך, ובמיוחד סיומו וחותמו, על–דבר המזבח שבנה אברהם בחברון, “מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית” — שעל ידי זה מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דבני–ישראל עם דוד המלך, “דוד מלך ישראל חי וקיים”; דוד מלכא משיחא,

ולא רק בתור “מלך ישראל”, כי אם גם בתור מלך על כל העולם כולו, כפסק–דין הרמב”ם שמלך המשיח “יתקן את העולם כולו לעבוד את ה’ ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ לעבדו שכם אחד”, “והיתה לה’ המלוכה”.

וכל ענינים אלו — תיכף ומיד, “ארו עם ענני שמיא”, ובפשטות — שתיכף ומיד נמצאים כל בני–ישראל בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בהר הבית, ורואים את המזבח השלישי בבית המקדש השלישי, “מקדש אדנ–י כוננו ידיך”.