בתי הכנסת היו מאז ומתמיד מקום מרכזי בקרב כל קהילות עם ישראל אליו נשאו יהודי הקהי

בתי הכנסת היו מאז ומתמיד מקום מרכזי בקרב כל קהילות עם ישראל אליו נשאו יהודי הקהילה את עיניהם - אם במדינות אשכנז, ואם במדינות אפריקה, והמערב התיכון, ובבל העתיקה, וניו–יורק המודרנית. לא בכדי נקראו בתי הכנסת “בית מקדש מעט”, שכן בבתי הכנסת מצאו עמך בית ישראל נחמת לב באין להם מקום לפגוש את הבורא פנים אל פנים ולהקריב לו קרבנות. זו הסיבה שבית הכנסת - הכל רוחשים לו כבוד ומייקרים את קדושתו.

בית הכנסת העתיק בעיירה אוניהמעשה הבא ממחיש כמה יקרים היו בתי הכנסת עבור היהודים.

א

השלטון הקומוניסטי עלה לשלטון ברוסיה, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כשלוש שנים בין ה’לבנים’ ל’אדומים’. עם עלותם לשלטון, לא מיד הדגישו את התנגדותם לדת. בראשית שלטונם הכריזו הללו על הפרדת הדת מהמדינה, וכך הפכה הדת לעניינו הפרטי של האזרח, ואיש הישר בעיניו יעשה.

אולם מעמדה של הדת ברוסיה הסובייטית נקבע על פי עמדת המפלגה הקומוניסטית ששלטה בפועל בכל תחומי החיים, ולא על פי חוקי המדינה. המפלגה הקומוניסטית ראתה בדת “דעה קדומה” שיש להילחם נגדה. וכך, בשלב הראשון פתחו הללו בניהול תעמולה אנטי דתית רחבה בעיתונים, במועדוני הנוער והילדים, ובעצם בכל מקום אפשרי. ההימנון הקומוניסטי היה משהו בסגנון: העולם הישן נמחק, הדת היא דבר פרמיטיבי, ואנו בונים משהו חדש.

מיד בשנה הראשונה לשלטון, הוקמה על ידי המפלגה הקומוניסטית סקציה יהודית בשם “יבסקציה”. תפקידה העיקרי היה לערוך תעמולה בין היהודים למען “חשיבותה” של המפלגה הקומוניסטית ולמען דעותיה הכפרניות. בפועל זו היתה תעמולה אנטי–דתית. היבסקים, עוד יותר מהקומוניסטים עצמם, החלו לרדוף בחימה שפוכה אחר כל דבר שריח של יהדות נדף ממנו, כמו “לטהר” את עצמם מכל שמץ של נגיעה דתית. ואכן, בתוך זמן לא רב, בתי כנסת נסגרו על מנעול ובריח, מקוואות טהרה נהרסו, תלמודי תורה פוזרו. “כלי קודש” - רבנים, מוהלים, שוחטים, סופרי סת”ם, נרדפו, נאסרו ושולחו לארצות גזירה. פעמים דינם היה מוות מיידי!

ב

לא רק במרכז רוסיה נרדפו היהודים, אלא גם בחלקים הרחוקים של הרפובליקה האדומה, כמו אוזבקיסטן, גרוזיה ומדינות נוספות. מי שכיהן באותן שנים כרבה של העיר באטום שבגרוזיה, היה הגאון החסיד הרב נחום שמריה ששונקין ז”ל, שנשלח לשם על ידי אדמו”ר הריי”צ.  הרב ששונקין שימש כרבה של באטום בין השנים תרפ”ג - תרפ”ח.

הוא הגבר אשר ראה בצרת בני עמו, כאשר הקומוניסטים סגרו בחימה שפוכה את בית הכנסת הגדול והמפואר ששירת את יהודי העיר במשך שנים ארוכות. הללו לא הסתפקו בסגירתו, אלא הפכוהו למועדון. הם הותירו רק חלק קטן בשולי הבניין, שם הייתה דירתו של השמש, בה לא נגעו לרעה.

כשנתיים לאחר שהשלטונות סגרו את שערי בית הכנסת, התחולל מאורע מסעיר בעיירה גרוזינית נידחת, שהיתה לו השלכה על כל בתי הכנסת בגרוזיה. וכך היה המעשה:

עיירה היתה בגרוזיה, “אוני” שמה. היא היתה לא הרחק מהעיר כותאיסי. הדרך שהובילה אל העיירה היתה קשה ומסוכנת. בשלב מסוים היו הנוסעים צריכים לעבור בשביל צר שהיה תלוי מעל פי תהום עמוקה ומפחידה. בשל כך, רק מעטים הגיעו אל העיירה ויצאו ממנה, וגם אלו, רק מי שנאלץ היה לעשות את הדרך הזאת, שכן מי הוא אשר ישים נפשו בכפו ללא צורך?!

בעיירה זו היתה קהילה של יהודים פשוטים וטובי–לב, ולהם בית כנסת מהודר וספרי קודש רבים. לבני הקהילה היה כל מה שהם צריכים, בזכות המנהיגים הרוחניים שרעו את עדתם: ‘חכם’, שוחט, מלמדים לילדים ומגידי שיעורים. יהודים פשוטים היו, אך תמימים מאד שהקפידו על מצוות קלות כבחמורות.

כה רחוקים היו מקרב האוכלוסייה שבערים הגדולות, עד ששמע סגירת בתי הכנסת בגרוזיה על ידי הארורים, הגיע לאוזנם רק כעבור שנתיים ימים. מסתבר שהללו לא פסחו על אף עיר או עיירה ברחבי רוסיה וגרורותיה.

ג

יום בהיר אחד הגיע צו חתום מהשלטונות הקומוניסטיים המורה על סגירת בית הכנסת היחיד שהיה קיים בעיירה. כן הורו הקומוניסטים להחרים את ספרי התורה וספרי הקודש ולהעבירם למוזיאון, בעוד שבנין בית הכנסת ייהפך למועדון צעירים.

למרות היות היהודים במקום פשוטים במהותם, רכי–לב, נחרדו לשמוע כי בית ה’ הקדוש שהפך לביתם השני, יהפוך להיות מקום של חולין. חלחלה חלפה בגופם נוכח הרעיון המזוויע. הם החליטו אפוא כי המשימה לא תקום ולא תהיה, ובית הכנסת לא יסגר בשום פנים ואופן.

ביום המיועד לסגירה, איש מהיהודים לא יצא לעבודתו. כל תושבי העיירה היהודים התקבצו סביב בית הכנסת וכאשר הגיעו החיילים במגפיהם המסומרים לסגרו - קמו כאיש אחד ולא נתנו להם לבצע את זממם. הם עמדו בפתח כחומה בצורה ולא נתנו לחיילים להתקרב לבית הכנסת ולעשות בו ככל העולה על רוחם. החיילים נדהמו. הם לא ידעו כי יש כאלו המעיזים להרים ראש כנגד גזירות המפלגה השלטת, ועוד בריש–גלי.

שמע ההתנגדות הגיעה לאוזניו של ראש סניף המפלגה המקומי, וזה החליט, כי לבושה ייחשב למפלגה; כאשר בכל המדינה נסגרו בתי הכנסת, בערים הגדולות כמו בקטנות, ורק בעיירה נידחת זו לא תוכל המפלגה לבצע את זממה. התנגדותם הכעיסה אותו והוא החליט לטפל ביהודים בכל התוקף.

בוקר אחד הגיעה לעיירה פלוגה של חיילים, גבוהי קומה, אטומי מבט ונחושי סבר. הללו לא הבחינו בין ימין לשמאל, והחלו לירות באויר לכל עבר במטרה להפחיד את האנשים ולמוסס כל ניסיון של התנגדות מאורגנת. בתוך כך התפרצו החיילים בזעם אל היכל בית הכנסת באיימם בנשק חם נגד כל מי שניסה להתנגד. תחילה ניסו היהודים להילחם ולעמוד על אוצרם היקר, בית הכנסת. בזעם ובכאב אחזו בארון הקודש, לפתו את הרהיטים, אך החיילים היו חזקים מהם והיהודים פוזרו בכוח הזרוע והנשק.

ותעל שוועתם אל האלוקים. יללות ויבבות קמו במקום. אומללים אלו התחננו לבל יבוצע המעשה הנפשע; אך תחנוניהם היו ללא הועיל. באכזריות מרובה הוציאו החיילים את כל ספרי התורה ושאר הספרים שהיו בבית הכנסת, וזרקו אותם בביזיון אל תוך משאיות שעמדו הכן ברחבה הסמוכה. את דלתות בית הכנסת סגרו על מסגר וחתמום בחותמות רשמיות.

ג

יהודי העיירה לא שקטו על שמריהם. הם העזו ושלחו שליחים מיוחדים למוסקבה הרחוקה בבקשה שיחזירו להם את בית הכנסת, בית מקדש מעט, משוש לבם. הקהילה היהודית במוסקבה סייעה להם לשכור את אחד מעורכי–הדין הגדולים, וזה האחרון נפגש עם הנשיא קאלינין ותיאר בפניו את העובדה במלוא–חומרתה. עורך הדין הוסיף והדגיש בפני הנשיא, כי אם יוודע הדבר בעולם הגדול, תתעורר סערה גדולה, וכדי בזיון וקצף לממשלה הסובייטית!

קאלינין קיבל את הדברים ברצינות רבה, ביחוד לאחר שהצביעו בפניו כי אין זה מקרה בודד בגרוזיה - והחליט לפעול.

מאורע זה עורר סערה בשלטונות הקרמלין שהחליטו לשלוח את הנשיא קאלינין בכבודו ובעצמו לגרוזיה, למען יעמוד מקרוב על מצב הענינים. בהגיעו למקום, הוכיח קשות את השלטונות המקומיים על המעשה הנבזה, ופקד לפתוח מחדש את כל בתי הכנסת שנסגרו בערי גרוזיה השונות. הוא הוסיף ונזף בפקידי השלטון ואמר כי אין זו הדרך לסגור בתי כנסיות של יהודים. “אצלנו - טען - סוגרים בתי תפלה רק כאשר האנשים המבקרים בו נמנעים מלבקר שם, אך לא סוגרים בכח!”…

וכך - בזכות קומץ יהודים פשוטים בקהילה יהודית קטנה ונידחת - נפתחו מחדש כל מקדשי–מעט בגרוזיה, ובתוכם גם בית הכנסת הגדול שהיה בעיר באטום. ביום בהיר אחד, באופן מפתיע, קראו שלטונות העיר לגבאי בית הכנסת ומסרו בידם את מפתחות הבית שנסגר.

(על פי יהדות הדממה חלק ב’, מאת הרב נפתלי צבי גוטליב)