בימים אלה התמלאה שנה לפטירתו הפתאומית של הרה”ח ר’ יוסף אליהו דונין ע”ה, שנפטר בד

בימים אלה התמלאה שנה לפטירתו הפתאומית של הרה”ח ר’ יוסף אליהו דונין ע”ה, שנפטר בדמי ימיו. איש חסיד ופעלתן היה ר’ יוסף, גומל חסדים בגופו ובנפשו, וחייל נאמן של הרבי שעמד מדי יום, במשך שנים ארוכות, בדוכן התפילין של כותל המערבי, וחולל של נפלאות * קווים לדמותו של הרה”ח ר’ יוסף אליהו דונין ע”ה

בימים אלו מלאה שנה לפטירתו הפתאומית בדמי ימיו של הרה”ח ר’ יוסף אליהו דונין ע”ה, חסיד שלא בלט בין שאר אחיו החסידים, אך דמותו הייתה מיוחדת ומלמדת.

“ר’ יוסף היה יהודי ‘חי’, יהודי חדור שמחה. כל רגע דל היה מנצל לעשיית חסדים ו’מבצעים’ של הרבי. יהודי מלא אכפתיות, אהבת ישראל ודאגה לזולת באשר הוא; דמות שלא מוצאים כדוגמתה”, אומר הגאון החסיד הרב שניאור זלמן גפני, לשעבר ראש ישיבת ‘אור התמימים’ וכיום ראש כולל. הרב גפני לא ‘נרגע’ מלתאר את דמותו של האברך:

“זכורני שהיה לו ‘קאך’ מיוחד לסעודת ‘משיח’. שנים רבות, בכל ‘שביעי של פסח’ היינו מארגנים בכפר חב”ד התוועדות מיוחדת עם תלמידי ישיבת ‘אור התמימים’ ובוגריה, והוא היה מראשי המארגנים והמשתתפים. זכורני שבאחת השנים, כטוב ליבי ביין, התקשיתי לחזור הביתה, ור’ יוסף דאג להעלות אותי לאחד מחדרי הפנימייה בישיבה, ולא עזב עד שדאג שארגיש בנוח”.

ר’ יוסף אליהו דונין, היה יהודי חי להחיות, חסיד ומקושר בכל נימי נפשו ונשמתו לרבי מלך המשיח ולמבצעיו הקדושים, מה שהתבטא בין השאר בניהול דוכן התפילין הסמוך לשריד בית מקדשנו במשך שמונה עשרה שנה. הוא היה שליח ומשפיע היה בכל הליכותיו. תמיד ידע למצוא מסילות ללבם של אנשים עמם נפגש.

“בשל העתקת מקום מגוריו לירושלים, ר’ יוסף לא השתתף בשנים האחרונות בסעודת משיח שעשינו במסגרת הישיבה, אך דווקא אשתקד הגיע במיוחד כדי להשתתף, וכמו תמיד, הוא קרן משמחה. כששמעתי כמה ימים לאחר מכן כי נפטר - ביום ה’ באייר - לא הצלחתי לעכל זאת”, ממשיך הרב גפני לספוד לתלמידו. “במידה מסוימת, עד עצם היום הזה אני מתקשה להאמין שר’ יוסף לא איתנו”. עיניו של הרב גפני זולגות דמעות. “חיבבתי ואהבתי אותו מאוד”. 

בתוך גלימת הגאולה

ר’ יוסף דונין נולד וגדל בבולטימור שבארצות הברית למשפחה מסורתית. הוא היה בן יחיד ולו שתי אחיות. הוא היה אחיינם של האחים המשפיעים ר’ אברהם ור’ ראובן דונין. בבית הוריו שמרו אי אלו מצוות ומנהגים יהודיים אך הוא עצמו נשלח ללמוד בבית ספר לא–יהודי. את התקרבותו ליהדות החל כבר בצעירותו, התקרבות שהתחזקה לאחר שהגיע ארצה בשנת תשל”ז לביקור משפחתי שנמשך כל חייו. מי שליווה את התקרבותו היה דודו ר’ אברהם דונין שהתגורר בחבל תענך.

בחודשים הראשונים לשהותו בארץ ישראל, התארח במשך תקופה ארוכה אצל בת משפחתו בנתיבות, הגב’ חנה ליפש, בתו של הרב אברהם דונין. היא מספרת כי באותה תקופה, נפשו של ר’ יוסף ע”ה נקשרה ב’בבא סאלי’ זצ”ל ובמשך זמן מסוים אף זכה להימנות על משמשיו.

“אבא היה מקורב מאוד ל’בבא סאלי’ ובתקופה מסוימת אף התגורר בחדר שהיה בביתו. ממנו הוא קיבל את ההצעה להיכנס לעבוד במוסדות חב”ד כמלמד דרדקי”, מספרת בתו הגדולה חיה מושקא.

“מקרה מעניין היה לאבא באחד הימים בעת שהיה מעין ‘משמש’ בביתו של הבבא סאלי. פעם הוא פתח את הארון שהיה בחדרו והוציא משם ‘גלימה’ יפה שהייתה תלויה שם והתבונן בה. בשלב מסוים אף לבש אותה. באותו רגע נכנס אחד משמשיו הקרובים של ה’בבא סאלי’, והלה גער בו: ‘ר’ יוסף, השתגעת? זו הגלימה שה’באבא סאלי’ שומר ליום בו יתגלה מלך המשיח’. אבא כמובן הסיר את הגלימה והשיבה למקום, אך מאז, כל הנושא של משיח והפצת עניין הגאולה הפכו להיות חלק מאורחות חייו”.

בתו מספרת עוד, שהקשר החזק הזה עם ה’בבא סאלי’ נשמר כל השנים.

באותה תקופה בה כבר היה בראשית דרכו החסידית, שלחו ה’בבא סאלי’ להיות ‘מלמד’ בתלמוד תורה שנפתח על ידי הרב ישר אדרעי בנתיבות. “הוא היה המלמד הראשון שלנו”, מספר הרב ישר אדרעי. “אני זוכר אותו כבחור ג’ינג’י חי ונלהב, וזה בדיוק מה שהיו צריכים הילדים הרכים, יהודי שילהיב אותם בדרכי התורה ומצוותיה. הוא היה דמות חינוכית, ציור של חסיד, היה בן בית בכל בתי אנ”ש בנתיבות, יהודי שהיה שמח ומשמח שדמותו נחרתה בלב כולם”. 

הרב דונין זכה אף להיות שליחו של הרבי מלך המשיח להביא ל’בבא סאלי’ ‘משקה’. בשנת תש”מ קרא ‘הבבא סאלי’ לר’ יוסף והורה לו לארגן תהלוכה לילדי העיר. יחד עם חתנו מנהל בית חב”ד בנתיבות, הרב ישר אדרעי, ארגנו השניים תהלוכה מפוארת. לאחר התהלוכה, בחצות הלילה, הזמין ה’בבא סאלי’ את הרב דונין והרב אדרעי לאמירת “לחיים” על הצלחת התהלוכה (מפי הרב אפרים בוגרד, רב קהילת חב”ד בשכונת רמות בירושלים).

געגועים לתלמיד

במשך שש שנים חבש ר’ יוסף את ספסלי ישיבת ‘אור התמימים’ בכפר חב”ד, כאשר בחופשות ‘בין הזמנים’ ובהזדמנויות נוספות היה מוסיף להגיע לנתיבות כדי לסייע בפעילות החב”דית במקום. “אני זוכר אותו היטב”, עונה הרב גפני לשאלתי, ומסתבר שדמות כמו ר’ יוסף לא יכולה להיעלם מהזיכרון גם אחרי אלפי תלמידים וכמה עשרות שנים שחלפו. “הוא הגיע לישיבה ביום הראשון עם דודו הרב אברהם דונין ע”ה ונשאר איתנו שש שנים תמימות.

“יש שני סוגי תלמידים”, מאפיין ראש הישיבה הוותיק - “יש כאלה הלומדים כיצד ללמוד והופכים להיות שקדנים אך נטולי חיות בצורה גלויה, ויש כאלה שאמנם פחות למדנים, אך קולטים בצורה בהירה את ההוויה החסידית והרצון הפנימי של רבותינו נשיאנו. ר’ יוסף היה שייך לחלק הזה. הוא אמנם ידע ללמוד, אך לא זה מה שאפיין אותו; המאפיין העיקרי היה הבנת והפנמת הרצון הפנימי של הרבי והנחלתו לרבים אחרים. בכל מבצע של הרבי הוא היה ראש וראשון. גם בהתוועדויות הוא היה דומיננטי”.

לצד הפעילות החסידית שעשה, הרב גפני מספר עוד על מי שכול כולו לב. “תמיד היה עושה חסדים עם הזולת, והכול בשמחה וברוח טובה”.

כשסיים את לימודיו בישיבה, חזר לארצות הברית שם הגיע לפרק ‘האיש מקדש’, נשא לאישה את רעייתו תבלחט”א, והקים את ביתו. בשובו ארצה הקים את ביתו בשכונת פסגת זאב בירושלים, שם היה מראשוני פעילי חב”ד, ואף יסד את בית כנסת חב”ד באחד המקלטים בשכונה. בד בבד התחבר למשפיע הרב משה וובר, והפך להיות מהפעילים הבולטים בדוכן תפילין הסמוך לשריד בית מקדשנו.

רעייתו הגב’ רבקה דונין מספרת על הקשר העמוק והקרוב בין ר’ משה וובר לבעלה. “היו לבעלי כמה הצעות שליחות במקומות נוספים, אך הרב וובר לא ויתר עליו והביא אותו לפעול בדוכן התפילין בכותל המערבי. לאחר ג’ תמוז, כשעלתה מצדו השאלה האם להמשיך, טען הרב וובר בפניו שזהו רצונו של הרבי, שזו תהיה שליחותו.

“לפני פטירתו של הרב וובר לפני כחמש עשרה שנה, קיבל בעלי על עצמו לנהל את הדוכן ולהמשיך לפעול בו”.  

על חומותייך ירושלים הפקדתי שומר

שמונה עשרה שנה אייש ר’ יוסף את דוכן התפילין בכותל המערבי, שם עמד בחורף ובקיץ, בימי צום ובימי אינתיפאדה. דמותו לא משה מהדוכן ובידיו רצועות תפילין.

ר’ יוסף הצליח בחן המיוחד שלו להשפיע על אלפי אנשים להפשיל שרוול ולהניח תפילין ובכך לקרבם לאבינו שבשמים. שום דבר לא מנע מר’ יוסף להתייצב מדי יום ביומו כדי לקבל את פני הנשמות היהודיות שהגיעו אל שריד בית מקדשנו, ולשכנעם להניח תפילין. כוח השפעתו היה ידוע, גם במקרים כשחבריו למשמר לא הצליחו לשכנע מישהו להניח תפילין, הם היו קוראים לר’ יוסף והוא לא ויתר והצליח בדרכי נועם ובחיוך לבבי לשכנע גם כאלה שהיו ‘אגוזים קשים’ לפיצוח.

על עקשנות מפורסמת זו, מספרת בתו חיה מושקא: “באחת ההתוועדויות שמעתי שכשאבא היה בניו–יורק, הוא נסע ברכבת התחתית ושם פגש אדם שאביו היה גוי ואימו יהודייה. אבא גילה לו על עצם היותו יהודי ושכנע אותו להניח תפילין. הלה היה עקשן לא קטן ואבא נסע איתו במשך שעה ברכבת התחתית עד ששכנע אותו להסכים. אותו אדם ביקש לשמור על קשר עם אבא, והוא באמת הוסיף להדריך אותו בדרך התורה, עד שהלה שינה את אורחות חייו ואף הקים משפחה חסידית”.

אחד מחבריו למשמר התפילין במשך עשרות שנים, הרב דוד כהן, היה עד בעצמו לכמה וכמה אפיזודות. “באחד הימים הגיע לדוכן יהודי, תייר מרוסיה, ופנה לר’ יוסף בבקשה שיקדיש תפילה ואמירת קדיש לאביו שנפטר לא מזמן. ‘דבר ראשון עליך לעשות נחת לאביך ולהניח תפילין’, אמר לו ר’ יוסף, ותוך כדי שיחה סייע לו להפשיל שרוולים ואמר אתו את הברכה. לאחר מכן הפנה אותו לאחד המניינים ואמר עמו קדיש. האיש נותר עומד נרגש ליד הכותל זמן רב. המפגש הסתיים כשהלה קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום ולומר בעצמו קדיש על אביו לאורך כל השנה.

“בתום שנת האבלות  חזר האיש  לכותל המערבי חיפש את ר’ יוסף כדי להודות שבזכותו חזר בתשובה ומנהל חיים יהודיים כהלכה”…

היו גם כאלה שלא הסתירו את הישועות שהנחת התפילין פעלו, כפי שממשיך הרב דוד לספר: “הייתי עד למקרה שיהודי ניגש לר’ יוסף וביקש ממנו להתפלל על אביו החולה. ר’ יוסף ענה לו שהרבי מליובאוויטש אומר שבכדי שתהיה רפואה, צריכים כלי מחזיק ברכה ‘ולכן עליך לקבל על עצמך קיום מצוה’. הוא סיכם איתו שישתדל להניח תפילין כל יום והוא כבר יכתוב בעבורו לרבי. זמן קצר לאחר מכן, האב הבריא.

“בפעם אחרת התייצבו זוג הורים כדי לבשר לר’ יוסף שבזכות המלצתו, הגבר קנה זוג תפילין והחל להניחן, ואף נולדו להם תאומים. הם ביקשו את עזרתו לרשום אות בס”ת לשני הילדים”.

חיבה מיוחדת רחש ר’ יוסף לצעירי הצאן. כשהיו מגיעות קבוצות ילדים לכותל המערבי במסגרת טיול, הוא היה מקבץ אותם יחד, שר איתם, מספר סיפור חסידי ואומר אתם יחד את י”ב הפסוקים.

אחד הסיפורים המדהימים ששמענו מחברו למשמרת הרב דוד כהן היה אודות כומר שהגיע לכותל המערבי עם קבוצת מטיילים מאיטליה, והתעניין אצל ר’ יוסף אודות המבצע שהם מקיימים. הוא תיאר בפניו את עניין התפילין וסגולתו, וכמשיח לפי תומו סיפר הכומר שאמו היתה יהודייה אך מפאת העובדה שאצלם הולכים אחר האב, הוא נמצא בנצרות. ר’ יוסף נזעק, לקח אותו לצד והסביר לו על היותו יהודי מכיוון שאמו יהודייה, וזו הזדמנות חייו לקיים מצות הנחת תפילין.

הכומר נענה להצעה וביקש לפנות לפינה נסתרת בה הניח תפילין והתפלל. הכומר נפרד ממנו בדמעות וחזר כעבור כמה חודשים בלבוש יהודי ובחיקו טלית ותפילין, ובא לבדוק אפשרות לעשות עלייה לארץ ישראל ולחיות כיהודי לכל דבר…

גומל חסידים בגופו, בנפשו ובממונו

אחד המאפיינים הבולטים באישיותו של ר’ יוסף, היתה ‘אהבת ישראל’ שפיעמה בו. בני המשפחה יודעים לספר על אורחים שהיו פוקדים את הבית מדי שבת, ופעמים רבות בימות החול. “אף פעם לא היה ניתן לדעת עם איזה אורח אבא ישוב הביתה”, מספרת רעייתו. “יש שלוחים שהשליחות והבית שלהם הם שני דברים נפרדים, אצל בעלי זה היה הולך בצוותא. כשהוא הניח למישהו תפילין הוא לא הסתפק רק במצווה הזו, אלא ביקש להשפיע עליו גם במצוות נוספות, ופעמים רבות אף שמר איתם על קשר גם בהמשך. פעמים רבות היה מביא את האנשים הללו אלינו הביתה”.

למרות מצבו הכלכלי הלא–שפיר, ומשפחתו שהייתה ברוכת ילדים, הוא הקדיש זמן רב כדי להשתלב בפעילות במסגרת בית חב”ד המקומי בניהולו של השליח הרב אריאל פוזילוב, והפך לאחד מעמודי התווך של בית חב”ד. הוא הקדיש את כל מרצו וזמנו הפנוי ל’מבצעים’ ולעשיית חסד בצנעא בלי רעש ובלי כותרות.

ר’ יוסף היה משכים קום לפתוח את בית הכנסת שבבית חב”ד וקבע עתים לתורה כל בוקר עד השעה עשר. הרב פוזילוב מספר איך מדי ערב שבת וחג היה ר’ יוסף מסתובב במאפיות ומגדניות ואוסף עודפים של חלות ועוגות, ומחלקן למשפחות נצרכות. בסופי שבוע היה מבקר גם ברשת החנויות של ‘רמי לוי’ בשכונות גבעת שאול ותלפיות והיו מעמיסים על רכבו הרעוע ומלא החסדים פירות וירקות והוא היה דואג לחלקם.

כאשר העובדים היו מסדרים את המאפייה לקראת הסגירה, רגע לאחר שהלקוח האחרון עוזב - נכנס ר’ יוסף לחנות. העובדים כבר הכירו אותו והיו ממלאים בשבילו ארגזים מהסחורה שנותרה: חלות, לחמניות, רוגלעך ובורקסים, עוגיות מסוגים שונים. הרבה ‘המוציא’ ו’מזונות’ טעימים וטובים לכבוד שבת, שהוסעו על ידו לשמח משפחות חסרות אמצעים.

סיפור משעשע אירע, כאשר במהלך אחת מנסיעות המצווה שלו, עצרו שוטר ורשם לו דו”ח על העמסת יתר על גג הרכב. מנהל בית חב”ד, הרב פוזילוב, הגיש ערעור על הדו”ח בתארו את ר’ יוסף כאדם שכל כולו חסד; או אז ניאותו לבטל את הדו”ח. הרב פוזילוב מספר שהיה אף עד למקרה שר’ יוסף חלץ נעליו ומסרם לאיש גלמוד שהלך יחף… כשנודע לו שאין לו מקום מחסה, הציע לו את מכוניתו ללון בה בלילות…

ערב חג אחד, מספר חבר נוסף, נודע לר’ יוסף כי ביתו של חברו, בעל משפחה ברוכה, ריק לגמרי; אין לו אוכל לחג, לא דגים ולא עופות. ר’ יוסף מפעיל קשרים ומגיע לבעל מסעדה כשרה למהדרין, ותוך שעה ר’ יוסף עצמו מגיע לשם, מעמיס אוכל, מנות ראשונות ועיקריות, תוספות מכל הסוגים, סלטים ופשטידות. הוא נוסע לבית החבר וממלא את המקרר ואת המקפיא בכל טוב הארץ. העובדה שבמקביל, בביתו שלו יסתפקו במהלך החג באוכל פשוט - זה נושא אחר לגמרי.

אחת מתושבות השכונה, אישה קשת יום, נזכרת אף היא בדמותו של ר’ יוסף. “לבו היה רחב לעזור, ואת הכול עשה במאור פנים. אני מגדלת אחד–עשר ילדים, והוא היה מגיע מדי ערב שבת עם שקית מלאה במאפים מסוגים שונים, שלא הייתי יכולה לאפשר לעצמי לקנותם, והיה מכניס לנו שמחה הביתה. בכל פעם שהיה מגיע עם מכוניתו, הוא היה מבקש שאחד הילדים יירד לקחת, הוא אף פעם לא רצה לעלות הביתה ובכך לתת הרגשה עקיפה שאנו זקוקים לו. תמיד היה דואג לתת ובהצנע לכת, בלי רעש וצלצולים”.

אותה אישה מספרת על נכות שהיא גוררת מאז שנפלה וסדקה את עמוד השדרה. “אני לא יכולה לצאת יותר מהבית לבית הכנסת, וכשר’ יוסף שמע על כך, הוא הקפיד במשך כמה שנים להגיע לביתנו בכל ראש השנה כדי לתקוע בעבורי מאה תקיעות. פעם אחת, לפני שלוש שנים, כשראש השנה התחבר עם שבת, הוא הגיע ביום הראשון של החג, ביום חמישי בשבוע, ותקע בשופר. הוא הבטיח להגיע גם למחרת, ביום השני של החג, אך הוא לא בא. הייתי בטוחה שכבר לא יגיע, והנה זמן קצר לפני כניסת השבת, הוא התדפק על הדלת. הוא המתין מחוץ לדלת כעשרים דקות עד שאתארגן. הוא לא התאונן על–כך ולא הראה שהוא ממהר; במקום זאת התנצל שהגיע רק עכשיו, וזאת בשל מבצע תקיעת שופר שעשה עם חיילים במחסום צבאי. מישהו אחר כבר היה הולך הביתה, זועם על הזמן שהתבזבז לו לשווא. ר’ יוסף היה עשוי מחומרים שלא מוצאים כמותם.

“בכל שבת משבתות השנה האחרונה, כשאנחנו סועדים עם חלה רגילה ולא חלה מקמח מלא, כפי שהיה רגיל להביא לנו, אני נזכרת עד כמה הוא חסר. בראש השנה, כשחיפשתי מי יתקע בעבורי בשופר, לא יכולתי שלא להיזכר באיש שהינו יחיד מסוגו”.

“אני הולך לראות את המשיח”

ר’ יוסף היה חי את בשורת הגאולה, ותמיד היה חדור בנושא של משיח. בשיחות רבות שלו עם אנשים, היה פותח ב”ווי וואנט משיח נאו”. כל מעשה שעשה, האמין שזה כדי לקרב את הגאולה, והיה מדבר על זה כל הזמן.

הרב נפתלי רוט שהכירו היטב מספר, כי יומיים לפני פטירתו הפתאומית עצר את מכוניתו בסמיכות אליו, ובחיוך ושמחה האופייני לו אמר לו בנוכחות בני משפחתו: ‘הרב רוט חייבים להביא את המשיח’ וחזר על זה פעמים.

חבריו מספרים, כי בתקופה בה התחילו חסידים להכריז את הכרזת הקודש לפני הרבי מלך המשיח, הוא שהה אצל הרבי, וכשחזר מבית חיינו, הוא היה ב’אורות’ ומאז הפך להיות חסיד שמפיץ בכל לבו את בשורת הגאולה.

על החיים סביב ביאת משיח יעיד הסיפור הבא, אותו מספרים לנו בני המשפחה:

“לפני כמה שנים בליל תשעה באב, כשרחבת הכותל המערבי מלאה מקצה אל קצה ביהודים המקוננים על חורבן בית המקדש, נצפה ר’ יוסף כשהוא נכנס לרחבת שריד בית מקדשנו עם צידנית. אחד העובדים בכותל שהכירו זה מכבר, שאלו לפשר תכולת הצידנית, ור’ יוסף ענה לו שהיא מלאה בכל טוב, במזון ובמיני מתיקה, בשר דגים וחלות. ‘אוכל בתשעה באב’? התפלא השואל והרים גבה. הרי לא היום ולא מחר תוכל לאכול זאת, ומפני מה אתה סוחב זאת כעת’?

“ר’ יוסף חייך את חיוכו המיוחד וענה: ‘ראה כל יהודי מכין את עצמו לצום. אנשים מכינים סעודה מפסקת משביעה, ספר קינות ואף נעלי בד נוחות. אף אחד לא לוקח בחשבון מה הוא יעשה אם לפתע יפציע אור חדש על ציון ומלך המשיח יתגלה ביום הגדול הזה. ומהיכן ישיגו אז יין טוב ובשר? אף אני התכוננתי לצום את צום תשעה באב, רק מהכיוון של הגאולה, כי מהגלות כבר שבענו די והותר…

“מיותר לציין שהאיש נותר המום. לתשובה כזו לא ציפה ולא ייחל, אך יש בזה כדי להעיד על הלך רוחו של ר’ יוסף ואמונתו העזה בביאת משיח”.

כמה שעות לפני פטירתו, כשהביט מבעד לחלון ביתו, ראה את מקורבו ר’ דוד קוניסברג. ר’ יוסף פתח את החלון וקרא לעברו: “ר’ דוד, אני היום הולך לראות את המשיח”. כשחלפו כמה שעות ור’ יוסף נפטר בחטף, קיבל המשפט הזה משמעות מצמררת.

איש צדיק היה

כאמור, בימים אלו מציינים בני משפחתו ומקורביו את יום השנה לפטירתו. ר’ יוסף יחסר בראש ובראשונה לבני משפחתו, למקורביו הרבים ולידידיו ומכריו. דמות חסידית, ציורית נעקרה מהעיר ירושלים, פעיל נמרץ בהפצת המעיינות ובהפצת בשורת הגאולה נלקח בחטף לבית עולמו.

ר’ יוסף היה ‘ציור’ של חסיד פנימי, אך יחד עם זאת, איש של אנשים, חייכן, מסור ואכפתי. אף פעם לא התלונן, חי חיי צנעא בתכלית, ובאופיו המיוחד של נתינה בלי גבול הותיר חלל גדול כשהוא מותיר מאחוריו אישה ושבעה יתומים.