יהודים, אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים א

יהודים, אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים אליה כאל הכרח בלבד, שחייבים לפעול בתוכה, אך היא אינה העיקר. יהודים יודעים תמיד, כי סוד הקיום היהודי הוא בהינתקות מן העכשוויות והמציאות שנראית כשולטת, ובהתחברות למציאות האחרת, הנצחית והבלתי ניתנת לשינוי, המציאות האלוקית, זו שכתובה בתורה ונמסרת על–ידי הנביאים ונשיאי הדורות

מנחם, המילה הראשונה בשמו של חודש אב, בו מדגיש הרבי מה”מ את הנחמה, את הבניין ואת השמחה גם בימים אלו. מנחם הוא לא רק אחד משמותיו של מלך המשיח, אלא השם אליו בוחר הרבי מה”מ להתייחס, לגמרי לא במקרה…

ראש חודש מנחם–אב, החודש שכאשר הוא נכנס, ממעטים בשמחה, מי שמכיר אפילו במעט את הגישה שמנחיל לנו כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, יכול להבין כי לא יתכן להשאיר את הדברים במובן השטחי והחיצוני, של מיעוט בענייני שמחה בלבד, חייבת להיות דרך בה יתגלה מובן פנימי, עמוק, גאולתי.

משנכנס אב, מציין הרבי את האימרה הידועה - ממעטים את העניינים הלא רצויים, על ידי שמחה, על ידי שמחה של מצווה בעריכת סיומי מסכת, הוראה שהתחילה כהצעה ובקשה, והפכה על–ידי הרבי למנהג ישראל.

משנכנס אב, ממעטים את ענייניו הלא רצויים, ומדגישים, כך מלמד אותנו הרבי, את שמו המלא, הלא הוא “מנחם אב” - הנחמה של האב, של אבינו שבשמיים, אשר מנחם את עם ישראל, והנחמה שמנחמים את האב, ע”י ביטול סיבת הגלות, ההכנה לגאולה ולימוד ענייני בית המקדש, משיח וגאולה.

הנחמה והדגשת החיוב והבנייה, דווקא בימים אלו, ימי האבלות על חורבן בית המקדש, מתבטאת על כל צעד ושעל בשיחותיו והוראותיו של הרבי. כך משנכנס אב - ממעטים את כל ענייני האבילות, על–ידי שמחה, שמחת סיומי המסכתות אותן מורה הרבי לערוך בכל מקום ומצב אפשריים. וכך, גם כאשר מגיע תשעה באב, הרי שמודגשת בו העובדה כי נולד מושיען של ישראל, וכי אומרים בו “נחם”.

ולא שחלילה, לא מרגישים את האבילות והחסרון הענק שבחורבן הבית. אדרבא, מי שחי באמת את השיחות של הרבי, מרגיש כי הגאולה ובניין בית המקדש אינן איזשהו חלום, רחוק ואוטופי, אותו חייבים משום מה להעצים ולטפח. כששומעים את הרבי מדבר על כך שהולכים כעת, מתוך ההתוועדות/השיחה או כל רגע אחר בו נמצאים, ומגיעים לבית המקדש השלישי - מבינים כי מדובר במציאות ממשית. חשים, כי זו המציאות האמיתית, זהו המצב הטבעי של עם ישראל וכל רגע בו עדיין לא זכינו לכך, מעורר מחדש את התמיהה והזעזוע “עד מתי”.

כאשר חיים עם דבריו של הרבי, בפרט בשנים האחרונות - יודעים ומרגישים את התקופה בה אנו נמצאים, התקופה של ימות המשיח, כך שנושא בית המקדש, האבלות על חורבנו, ביחד עם הצפייה לבניינו, והידיעה כי הוא קרוב מאד, הם חלק בלתי נפרד מהחיים.

אנשים המגדירים את עצמם ‘ריאליים’ ומציאותיים, לא מצליחים אפילו לדמיין תרחיש שבו מלך המשיח מתגלה, ובונה את בית המקדש על הר הבית. בעיני רוחם הגלותיות הם רואים את מאה מיליון הערבים העלולים לקום עלינו באם מסגד אל–אקצה ייעלם ממקומו, ותחתיו ייבנה בית המקדש…

אך יהודים, אינם מתרשמים מתסריטים ריאליים, אינם מקדשים את המציאותיות, אלא מתייחסים אליה כאל הכרח בלבד, שחייבים לפעול בתוכה, אך היא אינה העיקר. יהודים יודעים תמיד, כי סוד הקיום היהודי הוא בהינתקות מן העכשוויות, מהמציאות שנראית כשולטת, ובהתחברות למציאות האחרת, הנצחית והבלתי ניתנת לשינוי, המציאות האלוקית, זו שכתובה בתורה, ונמסרת על–ידי הנביאים ונשיאי הדורות. לכן גם כשהכל זועק גלות, מצפים ודורשים, וכיום במיוחד מתכוננים לגאולה השלימה.

ואם כך אצל יהודים בכלל, הרי שאצלנו, החסידים, על אחת כמה וכמה. איננו מחפשים פתרונות ל”מצב הנוכחי”. אנו ממאנים להסתגל אל מה שנראה בעיני בשר גשמיות, ואיננו חושבים אף לרגע לנסות “להתאים” את התורה, את דברי הרבי, אל “מציאות העולם”.

ולגמרי לא במקרה, את הנחמה, ואת שמו של החודש, מקבלים ממשיח צדקנו, כפי שמזכיר הרבי מה”מ לא פעם, אשר מכל שמותיו בחר דווקא את “מנחם שמו”. כל בר דעת מבין את משמעותה של בחירה זו. כך אנו יודעים כי גם הנחמה, איננה דבר תלוש מן המציאות, אלא אדרבא, היא המציאות האמיתית, מציאות בה מתגלה לעינינו משיח - מנחם שמו, ואנו מכירים אותו, מקבלים את מלכותו ומכריזים בפניו:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!