דמותו של החסיד ר’ ראובן מרנץ ע”ה, הייתה מוכרת לאלפי חסידי חב”ד שפגשו אותו מדי ער

דמותו של החסיד ר’ ראובן מרנץ ע”ה, הייתה מוכרת לאלפי חסידי חב”ד שפגשו אותו מדי ערב מנגן ומנעים בחתונות החב”דיות השונות בכלי הנשיפה שלו. הבעה שמחה ושלווה הייתה נסוכה תמיד על פניו של האיש שתמיד דאג לשמח את הזולת כמו גם לרומם את תלמידיו הצעירים >> “בית משיח” שמע על דמותו מפי בני משפחה, חברים למוזיקה וידידים שממאנים לדבר עליו בלשון עבר

מאות מתושבי כפר חב”ד ליוו בצהרי ערב יום הכיפורים את איש החינוך החב”די ואיש המוסיקה החסידי ר’ ראובן מרנץ ע”ה. תחושתם של כל המלווים הייתה, שכפר חב”ד איבד את אחד מטובי בניו, חסיד בר–אוריין, שמח, מחויך ומלא ברגש חסידי שזכה להעמיד דורות של מחונכים והיה למגדלור עבור רבים אחרים.

זכיתי, כותב השורות, להימנות על תלמידיו, אהבתי אותו כמו שאר חבריי לכתה. כמה קשה היא הפרידה. הבשורה הפתאומית על פטירתו הטראגית והוא בן 57 שנים בלבד, הכתה את חסידי חב”ד בכלל ואת תושבי כפר חב”ד בפרט, בכאב ותדהמה שקשה לתארם במילים.

הראביי המליץ לראובן: חינוך אורתודוכסי

ר’ ראובן מרנץ נולד בברוקלין בבית ברוח קונסרבטיבית. “קיימנו את כל מה שידענו”, נזכר אחיו הגדול ר’ צבי, “שמרנו פחות או יותר על חגים כמו ראש השנה ויום הכיפורים ואף אכלנו מצות בפסח. מה שלא ידענו - לא קיימנו, ולצערי, לא ידענו אז רבות”. ר’ צבי נזכר בערגה בילדותו של אחיו ומפגין כלפיו חיבה גדולה ועצומה. “הוא הצטיין תמיד בכל מה שעשה. לא פעם היו ילדים שהציקו לו כי קינאו בהצלחתו, אך סירב בעקשנות להתעמת איתם”.

ילדי משפחת מרנץ נשלחו על ידי הוריהם להתחנך בבית ספר עממי קרוב לבית, אך בד בבד פקדו מדי יום ראשון מסגרת חינוכית שלימדה לימודי יהדות ברוח השיטה הקונסרבטיבית. בהמשך נשלחו אל אותו ראביי שהכינם לבר המצווה. לאחר כמה מפגשים בודדים, קרא המורה להוריו של ראובן והפתיע אותם בתובנה שבנם ראובן, מתאים לו להיכנס ללמוד בישיבה אורתודוכסית.

“הוא סיפר להוריי שאחי, בניגוד לצעירים אחרים שלימד, מתעניין ברצינות בנלמד ומתחבר לזה”, מוסיף האח צבי לספר.

כבר בשנות צעירותו הראשונות נודע בקרב חברי הקהילה הקונסרבטיבית כמי שידיו רב לו בארגון פעילויות. “הוא היה מנהיג וידע לסחוף אחריו. הוא ארגן קבוצות למשחקים ספורטיביים, ארגן אף טיולים משותפים ואנשים העריכו אותו מאוד על עשייתו החברתית. הוא היה חברהמ’ן גדול וידע לחבר וללכד סוגים שונים של אנשים למקשה אחת”.  

התקרבות לא–צפויה לחב”ד

את ההתקרבות אל דרך התורה והחסידות עשה ר’ ראובן יחד עם אחיו ר’ צבי והוריו באותה התקופה, אך כל אחד לחוד. “שנינו למדנו כל אחד באוניברסיטה אחרת. הוא התקרב במסגרת לימודיו באוניברסיטת בינגמטאון שבהרי ניו–יורק.

“באותה תקופה שמע ראובן על מסע מאורגן לארץ ישראל לצעירים יהודים, והוא קפץ על ההזדמנות”.

תכנית זו השפיעה רבות על ראובן והייתה הדחיפה הראשונה שהביאה אותו לשנות את אורחות חייו. מאז התקרבותו לדרך היהדות הפכה רצינית יותר עד שבשלב מסוים החליט לעזוב את לימודיו באוניברסיטה, עלה לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבת ‘אור שמח’ הליטאית בירושלים.

“בינתיים התקרבתי לחב”ד יחד עם הוריי, ובשלב מסוים כל המשפחה עשתה עלייה והתיישבנו בכפר חב”ד. אחי שוכנע על ידי הוריי לעזוב את הישיבה הליטאית בירושלים, ולהצטרף לישיבת ‘אור התמימים’ בראשות הרב שניאור זלמן גפני בכפר חב”ד”.

ראובן היסס בתחילה, והודיע כי הוא מגיע לתקופת ניסיון של שבועיים, אך היא הפכה לשהות של קבע. הוא נכנס ללמוד בישיבה בקיץ תשל”ט ובחנוכה תש”מ כבר היה חסיד לכל דבר ועניין”.

בחורף תש”מ נסעו ראובן ואביו לניו–יורק ובמהלך הביקור זכו להיכנס ליחידות פרטית אצל הרבי מלך המשיח. את שהתרחש שם, העלה ר’ ראובן על הכתב. בין היתר הוא מספר על הוראה של הרבי לאביו לאחר שזה סיפר שעובד כמלמד מוסיקה לילדים בגילאי היסודי. הרבי שאל אותו: “ואתה יכול להפיץ להם יהדות על ידי שאתה נותן להם שירים על ‘שמע ישראל’ ‘מודה אני’ ו’בראשית ברא”?

רגישותו של ‘מלמד’

לאחר נישואיו קבע את מגוריו בכפר חב”ד והפך להיות מלמד דרדקי. מי שזכה ללמוד אצל ר’ ראובן, לא ישכח לעולם את סגנון הלמידה שלו בכיתה - בשמחה ובקול רם. בכלל כל דבר שבקדושה, קיבל אצלו יחס מיוחד ולבבי. פסוקי התורה נאמרו חזרו ונשנו על ידו במתיקות מיוחדת, אשר גם כיום, במרחק של עשרים וחמש שנים, הם עולים וצפים בזיכרון. עשרות שנים לימד ר’ ראובן כמורה של כיתות ב’ או ג’ בתלמוד תורה בכפר חב”ד, ובשנים האחרונות עבר ללמד בשיכון חב”ד בלוד.

מי שעבד לצידו כסייע במשך שנים ארוכות, הוא ר’ מרדכי מושישוילי המתקשה לדבר על ידידו, אהוב נפשו בלשון עבר.

“ר’ ראובן היה יהודי מיוחד, מלא בשמחת חיים. כל דבר עשה בהתלהבות ובחיות מדבקת. היה לו אכפת מכל ילד, הוא לא הסכים לוותר על–אף אחד. הוא היה מגיע תמיד מוכן לשיעורים, ואת מרבית החומר הנלמד היה מעביר לילדים דרך ציור על הלוח. בייחוד השתמש בכישרון הציור בבואו ללמדם את פרשת השבוע. ראיתי שהילדים באמצעות דרך חזותית זו זכרו היטב את הנלמד. לא פעם בהומור הייתי דוחק בו לפצוח בד בבד עם הקריירה המוסיקאלית, גם בקריירת ציור”.

“לעולם הוא לא ויתר על אף ילד, גם כשלעיתים היו ילדים מאתגרים במיוחד”, מעיד ר’ מרדכי. “לאחר חודש ניסן הילדים החלו ללמוד את החומש מבפנים, ואז היינו מארגנים מסיבה אליה היו מוזמנים כל ההורים, וכל ילד היה קורא את הפסוק שניתן לו עם הביאור. פעם היה ילד מופנם ושתקן בצורה קיצונית שהוריו שידעו על מצוקתו, הציעו לוותר לו ולא להכינו לקריאה בצורה פומבית, שמא יובך. אך ר’ ראובן מיאן לשמוע על כך ובעקשנות רבה המשיך להכינו לאותו מעמד. בסופו של דבר, הילד קרא להפתעת כולם את הפסוק בקול רם ובנעימה יפה. עקשנותו של ר’ ראובן ניצחה את כל הפסימיסטים ואנשי המקצוע (ראה מסגרת).

הללוהו בצלצלי תרועה

בד בבד עם עבודתו החינוכית, היה ר’ ראובן מוסיקאי מוכר שהשתמש בכישרונו לשמח יהודים. הוא ניגן בהרכבים מוסיקאליים שונים, ואף ייחד זמן ללמד ילדים נגינה.

“ר’ ראובן החסיד, ר’ ראובן העניו. הלב מסרב להאמין, עליך לכתוב בלשון עבר, כי נלקחת מאתנו בחטף”, כתב אחר פטירתו הזמר החב”די ר’ מענדי ג’רופי. “לא אשכח את שיחת הטלפון ממך לפני כעשרים ושתיים שנים כאשר הזמנת אותי לשיר עם ‘האחים מרנץ’ שהיתה אז ‘התזמורת החב”דית’. אני יודע כעת שהשמחה ללא צליליו של הסקסופון שלך, לא תהיה שלמה.

“לימדת אותי את כללי מקצועי החדש, והמלצת עלי בפני לקוחותיך. ר’ ראובן החסיד - תמיד עם הרמב”ם או ה’דבר מלכות’, עם חיוך תמידי ומאור פנים. לימדת אותי איך להישאר חסיד גם בעבודה שכזו, לא להתפעל מהעולם ולהיות מקושר.
חסדיו של ר’ ראובן בתחום המוסיקאלי לא היו ידועים. בצנעה עשה אותם. אך יודעי דבר יודעים לספר על אירועים רבים של חתנים וכלות למשפחות קשות–יום או יתומים, שניגן אצלם ללא תמורה. “בהלוויה פגשתי את אחד מתושבי הכפר משכבר הימים שבינתיים כבר עקר לעיר אחרת”, מספר ר’ אהרון הלפרין איש כפר חב”ד. “שאלתי אותו מה ראה לנכון להגיע בערב יום הכיפורים ממרחק להלוויה, והוא ענה לי: ‘מדין הכרת הטוב’ וסיפר לי כי לפני כמה שנים ערך לבנו מסיבת בר מצווה והזמין אותו לנגן. ר’ ראובן כדרכו עשה שמח והרקיד את הנוכחים. לבסוף ניגש אליו ושאל כמה עליו לשלם? ‘אל תשלם לי מאומה’, ענה, ‘אני יודע את מצבך הכלכלי שאינו שפיר ובשמחה ניגנתי אצלך בהתנדבות’. כל ניסיונותיי לשכנעו, עלו בתוהו. אז להלוויה שלו לא להגיע?!”.

מספר הבעל מנגן ר’ שמחה פרידמן, ששר בחתונות לצד ר’ ראובן: “בערב יום הכיפורים קיבלתי את ההודעה הפתאומית על פטירתו, ולא יכולתי להירגע. לא ידעתי דבר וחצי דבר על מחלתו, למרות שרק בחודש האחרון הופענו יחד בכמה אירועים, והוא הגיע עם מצב הרוח המיוחד והעליז שלו, מנגן בשמחה, עם החיוך התמידי שלו.

גם הבעל מנגן ר’ אלאור ולנר לא עיכל עדיין את הבשורה: “ההלם שלי היה גדול. מכל האנשים שב’תעשיית המוזיקה’, ר’ ראובן היה מיוחד בצניעות שלו, בשמחת החיים, בפשטות ובעוונה האופייניים לו. היתה לי תמיד פינה חמה לאיש המתוק והכל–כך נדיר הזה.

בשנים האחרונות ניגן ר’ ראובן בתזמורתו של ר’ מנחם הרמן. הוא וחברי הלהקה פקדו שעתיים לפני פטירתו את מיטת חוליו של ר’ ראובן בבית הרפואה וניגנו לפניו את הניגונים שאהב. “גם זה היה מהזכויות המקוריות שלו; בסיום כל חתונה, היה ר’ ראובן דואג שכולם יתפללו ערבית במניין. אלפי חתנים התפללו בזכותו במניין בליל חתונתם”, מסיים הרמן.

משמח לבבות

על מעשי החסד הרבים שעשה, מספר בנו שמוליק שליווה את אביו במשך שמונת חודשי מחלתו. “אבא היה אדם מעשי מאוד. כל מה שעשה, היה כי צריך לעשות מבלי לצפות לקבל מילות תודה. אנשים פוגשים אותי ומספרים לי על חתונות שניגן בהן בחינם, או כאלה שהיה מסייע להם כספית. ישנן משפחות שהיה תומך בהן מדי חודש ובמשפחה שלנו כלל לא ידענו על כך. לאחר פטירתו ראינו שבאשראי האישי שלו היה סכום קבוע של 3000 ₪ לצדקה”.

לדברי הבן יש ללמוד רבות מאופיו הישר של אביו. “ליוויתי את אבא בחודשים האחרונים כשעבר טיפולים קשים, ולמרות זאת, כשהיינו חוזרים הביתה, הוא היה מזכיר לי שעליו לקבל ילד כדי ללמדו נגינה. הוא היה מלמד את הילד בחדווה כאילו לא עובר עליו כלום. לעיתים הייתי מתחנן אליו שידחה את השיעור, אך הוא בשלו; ‘להורים קשה שהשיעור יידחה ומוכרחים לעמוד בזמנים’. או ‘ההורים כבר שילמו על השיעורים’, היה מסביר לי.

גם אחיו ר’ צבי מתאר את רגישותו לזולת כנדבך מרכזי באישיותו. “כשהיה צריך לעשות חסד עם מישהו, ראובן לא הסתפק רק לחשוב טוב על אותו אדם, אלא היה איש של עשייה צרופה. כשהיה כבר חולה מאד, נודע לו על יהודי מבוגר מכפר חב”ד ששוכב בבית הרפואה שמואל הרופא וזקוק לעידוד. ראובן לא בזבז רגע, וביקש ממישהו שיסיע אותו כדי לבקרו במחלקה. כשהגיע אליו, הוציא את הסקסופון ושימח אותו. הוא לא עזב את החדר שלו עד שסיים להקשיב לכל מכאוביו וטענותיו והשיב לו את השמחה. הוא עצמו אז היה במצב של מחלה קשה, אך לא חשב כלל על עצמו, ומה שעניין אותו היה רק לשמח יהודי”.

סיפורים ודוגמאות כאלה יש בפי האח למכביר. “בכפר חב”ד התגורר בעבר חסיד שמצבו הבריאותי התערער. רבים ניסו לסייע לו, אך הוא מיאן לשתף פעולה. מצבו התדרדר והוא אושפז במוסד רפואי באזור הרי יהודה. כל חבריו התייאשו ממנו והרימו ידיים. היחיד שלא התייאש, היה ראובן. הוא היה נוסע אליו מדי שבועיים לבקרו ולחזק את רוחו, ועשה זאת בשמחה ועם כל הלב, מבלי לעשות חשבונות מדוע אותו אדם הביא על עצמו את המצב. ביקוריו אצלו היו עד הזמן שבו כבר לא יכול היה לקום ממיטת חוליו, וכל זאת בצניעות מבלי שמישהו ידע מכך”.

חייל בשירות הרבי

יחד עם עבודתו החינוכית ועבודתו המוסיקאלית, מצא גם זמן לצאת מדי יום שלישי עם ידידו המחנך הרב אהרון הלפרין למבצע תפילין בחברת ‘ממן’ שבשדה התעופה. “עשרות שנים נסענו יחד ל’מבצעים’ במשרדי חברות המשלוחים והשינוע. ר’ ראובן בחן האופייני לו הצליח להתחבב על אנשים רבים. ביומא דפגרא היה מביא איתו קלרינט או סקסופון ומשמח את האנשים”.

הרב הלפרין מספר שר’ ראובן אף פעם לא הסתפק בהנחת תפילין. “הוא היה יהודי מאוד מעשי, ובכל פעם שיצאנו, היה מכין איזה דבר תורה קצר וקולע ומשתף בו את המקורבים. ר’ ראובן בהחלט יחסר שם מאוד; ראית איך אנשים אוהבים אותו, החיוך שלו כבש והמיס”.

תזכור אותי כשתהיה ליד הרבי

כמה מרגש ועצוב לקרוא את מכתבו האחרון לבנו הת’ אביחי, ימים מספר לפני ראש השנה. מקריאתו ניתן ללמוד רבות על אופיו החסידי של האיש:

לאביחי היקר אני מאוד שמח שאתה נוסע לתשרי - זה היה מגיע לך הרבה זמן לנסוע לבית חיינו, וב”ה התגשם!

“נא להתנהג כמו חסיד ולנצל כל יום ללימוד, לימוד בעל פה, ועבודת ה’, מבצעים והעיקר למלאות את החבילות של ברכות לכל השנה - שזה כולל הנחת תפילין ובר מצווה שלך. בכל הזדמנות חשובה כמו תקיעות, נעילה, ריקודים של שמחת בית השואבה, והקפות של שמחת תורה, להעלות את דמותי ואז אני שם איתך ביחד ממש. ושהרבי מלך המשיח יברך אותי ברפואה שלימה ממש.

“האוהב מכול, אבא”.

זכה ר’ ראובן להיות בבחינת “טוב לשמים וטוב לבריות”, ו”כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו”.

הותיר אחריו את רעייתו שתחי’ ושלושה עשר ילדים שי’, חסידים, יראי השם ואהובים. חבל על דאבדין.