פעילות תחת אש

רבות נכתב על פעילותם הענפה של חסידי חב”ד בגזרות השונות של הלחימה הצפונית. ביקשנו הפעם לשמוע על המלחמה מנקודת מבטם של שני לוחמים, חסידי חב”ד שנטלו חלק בלחימה וראו ניסים ונפלאות • הרב יעקב (יענקל’ה) גלויברמן משיכון חב”ד בלוד, מעסקני חסידי חב”ד בארץ הקודש, שימש אז כקצין ביחידת צנחנים באוגדה 96 והיה בין הראשונים שהגיעו לשדה התעופה בביירות • הרב אליהו תורג’מן, מראשוני ומקימי מוסדות חב”ד בנתניה, שחודשים ספורים לפני יציאתו לחזית הלבנונית, זכה לשהות ב’יחידות’ וראה ניסים גלויים במלחמה

בימים אלו מציינים שלושים שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה או בעגה הצבאית: “מלחמת ‘שלום הגליל’” ויש המקצרים: “מבצע של”ג”. המלחמה פרצה לאחר שנים ארוכות בהן כנופיות המחבלים של אש”ף התעצמו בלבנון והוציאו פיגועים לגבולה הצפוני של ארץ ישראל. יהודים רבים קיפדו את חייהם והרס רב נגרם לרכוש. ההתנקשות בשגריר בלונדון מר שלמה ארגוב נתנה את האות למבצע. פתיחת המלחמה נתנה את האות להשבת השקט ליישובי הצפון ומיגור צבא המחבלים.

בימיה הראשונים נתפסה המלחמה כהצלחה גדולה. בתוך פרק קצר הגיעו חיילי צה”ל למבואות ביירות, אך המדינאים מסמסו את כל ההצלחות בזה אחר זה ועצרו את המבצע בעודו באיבו. הרבי מלך המשיח זעק מתוך קירות ליבו על העצירה התמוהה של המבצע וההתבוססות במקום ודיבר על-כך רבות בשיחותיו הקדושות. בין היתר בכ”ב סיוון תשמ”ב אמר: רק סיום הפעולה בשלימותה, באופן שיובטח ביטחונם ושלומם של כל היהודים הנמצאים בארץ הקודש – יכולה להצדיק את הקרבנות שנפלו למען פעולה זו ה’-יקום-דמם, שכל אחד מהם הוא “עולם מלא”, ופיקוח נפשו של כל אחד מהם דוחה את כל התורה כולה, ולכן, מאחר שהיה הכרח לערוך פעולה זו כדי להבטיח את ביטחונם ושלומם של היהודים בארץ הקודש, מוכרחים לסיים את הפעולה בשלימותה, כדי להצדיק – עד כמה שאפשר – את הקרבנות שנפלו ובפרט שעל-ידי-זה ימנעו קרבנות נוספים, שלא תאבד עוד אפילו נפש אחת מישראל, שהיא “עולם מלא”.  

במצוות הרבי הסתובבו חסידים בשטח הכבוש במדי צה”ל והרימו את מורל הלוחמים שרבים מהם איבדו את חבריהם הקרובים בקרבות הקשים. בלטו בשטח אנשי ‘ניידות חב”ד’ בהנהלתו של ר’ דוד נחשון.

 

פעילות תחת אש

הרב יעקב (יענקל’ה) גלויברמן מספר ל”בית משיח” על פעילות חב”דית תוך כדי לחימה תחת אש תופת, על הנחל בו טבל לפני התפילה, ועל הנס הגדול שאירע לכל פלוגתו בזכות הנחת התפילין • “הסיפוק הכי גדול הוא התחושה שאנו שלוחי הרבי, ומאות חיילים זכו להניח תפילין בימים ההם על ידי”

הרב יעקב (יענקל’ה) גלויברמן משיכון חב”ד בלוד, ומעסקני חסידי חב”ד בארץ הקודש. לפני שלושים שנה, כאשר נתנו שר הביטחון ורב אלוף רפאל איתן את אות היציאה למלחמה, שימש כקצין ביחידת צנחנים באוגדה 96 והיה בין הראשונים שהגיעו לשדה התעופה בביירות. את ההתרחשויות שאירעו באותם ימים הוא זוכר היטב. “בשעת רעווא דרעווין התדפקו בדלת ביתנו בלוד חיילים שהודיעו על גיוס בזק לקראת המבצע. איש לא הופתע, כולם הבינו שהאיפוק הרועם מול התקפות מחבלים בצפון הארץ יגמר מתי שהוא.

“הודעתי לחיילים שמכיוון שלא מדובר בהוראה דחופה במיוחד, אצטרף לשאר חיילי האוגדה כבר במוצאי שבת בבסיס האיסוף הסמוך ללוד. לילה שלם ‘זיוודנו’ את כל כלי הרכב, הנגמ”שים, הטנקים והתותחים ובאור ראשון של בוקר יצאנו עם משאיות סמיטריילר לכיוון נהריה. תפקידי היה כשאר הלוחמים בגדוד, אך הייתה לי מטלה נוספת: פינוי ההרוגים כמו גם טיפול בחיילים שלקו בהלם קרב תוך כדי קרבות. בתוך יממה אחת בלבד הפכתי מתפקיד של מזכיר מוסדות ‘בית ספר למלאכה’, ומזכירו האישי של הרב אפרים וולף, ללוחם בשדה הקרב”.        

התדרוכים היו ברורים – צה”ל עומד לכבוש את ביירות ולמגר את קיני המחבלים הפועלים בלבנון. “זה היה היעד של המלחמה” נזכר הרב גלויברמן. “כשהגענו לנהריה התפצלה האוגדה לשניים, האחת פרצה דרך הצד המזרחי והקבוצה השנייה בה סווגתי, הגיעה דרך ציר החוף. העלו אותנו על אוניית מלחמה ממנה ירדנו לכביש החוף המוביל לצור וצידון. מפקדי הצבא חשבו על מבצע מהיר, ולכן לא רצו לטהר בית אחר בית, אלא להגיע לביירות במהירות האפשרית. התוכנית הייתה לאגף את המחבלים מתוך לבנון. מי שפתח את הדרך היו לוחמי שייטת 13”.

היציאה מנהריה הייתה בשעת חצות של יום ראשון ולאחר כמה שעות ירדו גלויברמן וחבריו סמוך לשפך נהר ‘הוואלי’. הם התמקמו על הכביש כאשר המטרה שלהם הייתה לבתר את מדינת הארזים לשניים. הם המתינו לשאר החיילים שפרצו מהגבול והיו עסוקים בקרבות קשים. “מהרגע בו ירדנו לוחמי האוגדה מהאונייה עם הטנקים, התותחים והזחל”מים, אל החוף, התחלנו לספוג אש תופת ממחבלים ששרצו בנקודות שונות הפרוסות על החוף. פצצות ורקטות מסוגים שונים נחתו עלינו, ועסקנו בזיהוי מקורות הירי ובהשבת אש.    

“מחבלים רבים נהרגו על ידי לוחמי שייטת שהסתערו בחוד הפריצה. כמה פעמים ראיתי את המוות מול העיניים. פצצות נוחתות בסמוך, כדורים שורקים מעליי, ואני מתפלל שלא יאונה לי כל רע. בטרם צאתי מהבית לקחתי עימי את ספר התניא שקיבלתי מהרבי עם חתימת ידו הק’ בשנת תש”מ. הרגשתי מעודד מהתחושה שהרבי שומר ומלווה אותי בכל צעד.

“יומיים המתנו על ציר החוף חשופים. ביום הראשון הייתה עלינו התקפה עזה מאוד שהביאה אותנו להסתתר בתעלה בצדי הכביש עד שחיל אוויר שיתק את מקורות הירי.

“לא אשכח לעולם את העצב האישי שאפף אותי כששמענו תוך כדי הלחימה על נפילתו של סגן הרמטכ”ל האלוף קותי אדם בעיירה דאמור ששכנה בסמיכות למקום בו התמקמנו. הוא היה ידיד אישי שלי וידיד גדול של חסידות חב”ד ושל הרבי. פעמים רבות היה פוקד את כפר חב”ד.

“הקושי הכי גדול במלחמה היה לשמור על ההנהגות החסידיות. בערב שבת הראשון נדהמו מפקדיי כששמעו שאני מחפש מקווה לטבול בו. לבסוף מצאנו נחל בסמוך ונכנסתי לטבול…”

אלא שאט אט החלו להישמע קולות בארץ ישראל כנגד המלחמה ואלו היקשו על ביצוע המשימות. ככל שהמלחמה נמשכה, הפיקוד הגבוה נכנע לקולות אלו אסר על הפצצת מבנים מחשש שיפגעו חפים מפשע. בשל כך מצאו את מותם עוד ועוד לוחמים צעירים שנאלצו לטהר בית אחר בית, דירה אחר דירה ובשל כך נפגעו ממלכודות שהכינו המחבלים בדלתות הבתים. “לרשותי עמדו שני רכבים, ג’יפ וזחל”ם פינוי, ופעם אחר פעם הייתי צריך להיכנס עם הזחל”ם לאזורי הקרבות תחת אש תופת וקליעים כדי לחלץ גופות של הרוגים או כאלה שנפצעו”.

המחבלים ראו את התפילין, ונכנעו

כמה פעמים ניצלו חייו של הרב גלויברמן, והוא מספר על חלק מהפעמים: “באחד הבקרים לפני היציאה לקרב על עיירת דאמור”, נזכר ומשחזר, “התעטפתי בטלית לקראת תפילת שחרית. חיילים רבים ניאותו להניח עימי תפילין. לפתע אנו רואים מול עינינו מחזה מדהים: מחבלים חמושים יוצאים עם משפחותיהם בדגלי כניעה לבנים. חיילים באוגדה מיהרו לצלם את הפלא הגדול ואני נזכרתי מיד בדברי הרבי שהביא את פירוש הגמרא על ‘וראו כל עמי ארץ כי שם ה’ נקרא עליך’ – ‘אלו תפילין שבראש’. אותם מחבלים הפתיעו מתוך שוחות המארבים שלהם. אין ספק שחיי אדם רבים ניצלו בשל כך.

“נס נוסף התרחש בעיירת הנופש ג’וניה. זאת עיירה עמוסה בבתי מלון אותם היו פוקדים אנשי שררה מהעולם הערבי. עברנו שם מבית לבית בכדי לטהרו עד שהגענו למלון הילטון. מנהל המלון יצא לקראתנו ואמר שאין במלונו אף מחבל וביקש שנשמור על המקום. אלא שלפתע פתאום הציץ מחבל מהקומה הרביעית ופתח על הכוח באש מקלעים. בנס גלוי, איש מהחיילים לא נפגע. הכדורים ממש שרקו מעל ראשינו. פגז שנורה מטנק שיתק את מקור האש. ההלם שאחז בחיילים במקום היה עצום. אני עצמי מרגיש שניצלתי בזכות ספר התניא.   

‘מבצעים’ תחת אש

הרב גלויברמן לא יכול שלא להיזכר גם בפעילות המאסיבית של ניידות חב”ד לאורך המלחמה. “הטנקים בהובלת הרב דוד נחשון והפעילים מצפת עשו קידוש ה’ גדול לאורך כל ימי המלחמה. עוד בטרם סיימנו לטהר שטח, וכבר הטנקים היו שם כדי לעודד ולחזק ולהרים את המורל. הטילים עוד התעופפו והם במסירות נפש של ממש חרפו את עצמם בכדי לעסוק עם החיילים במבצע תפילין ובעידוד החיילים שמרביתם איבדו חברים טובים בקרבות. אני זוכר איך טנק מבצעים הגיע עם מוזיקה חסידית רועמת לאזור שרק עתה נכבש, וקצין תותחנים ראשי אלוף מזרחי נדהם מתעוזתם של החב”דניקים וביקש להחזירם. אך לאחר ששוחח עם חיילים והבין עד כמה פעילותם נצרכת וחשובה, נתן להם אור ירוק להמשיך בפעילות כשהוא עצמו עלה על הטנק ובירך את הפעילים”.

כחסיד לא חיכה הרב גלויברמן לאיש ופעל בעצמו עם חיילי האוגדה. “פקדנו את בית הכנסת המפואר בעיירה חמאדון, וכן ביקרנו בכמה בתי כנסת  בעיירה עליי. בתי הכנסת היו מוזנחים. היהודים כבר מזמן עזבו את האזור ועל הרצפה היו זרוקים סידורים וספרי קודש שונים בחוסר כבוד. הרבה זמן לא היה לנו, אך במעט שהיה, ניסינו להשליט סדר במקומות הללו.

“יש רגעים במלחמה שלא ימושו מזיכרוני. אחד מהם זהו ערב שבת לפני היציאה לשדה התעופה בביירות. ארגנתי תפילה, ואת אותה תפילה לא אשכח. היו שם לוחמים מכל קצוות הקשת, בניהם בני קיבוצים רבים. אנשים עמדו עם דמעות בעיניים ושרו את ‘ידיד נפש אב הרחמן’. באותו אירוע היה משהו מרגש ומיוחד; מעין תחושה שלא פוגשים ביום יום, עצם המהות של עם ישראל, שהוא מאוחד ומלוכד.

“מיד כשסיימנו את התפילה, היה עלינו לערוך קידוש מזורז ומיד ניתנה הפקודה לנוע לעבר היעד. בדרך ראינו כמה טנקים שלנו שנפגעו מאש סורית. היו שם הרוגים, אבל הפקודה הייתה לנוע. לצערנו הפקודה שונתה ברגע האחרון והכוחות לא נכנסו אל תוך ביירות. לא אשכח איך בני הכפרים הסמוכים לביירות שאהדו את הנשיא באשיר ג’ומייל, זרקו עלינו אורז וסוכריות.

ההתמודדות הכי קשה הייתה הטיפול בגופות ההרוגים, לצד התמודדויות אחרות, כמו הקושי למצוא אוכל כשר. “הייתי אוכל מנות קרב של צה”ל. מדי ערב היינו החיילים מתאספים בשדות ומחממים את המזון על גבי קופסאות שימורים. במשך חודש שלם הייתי בחזית, ובני משפחתי לא שמעו ממני. בזמנו לא היו מכשירים ניידים. בני שלמה נולד באותם שבועות ושמעתי על-כך רק מאוחר יותר.

“עד היום אני שומר על קשר קרוב עם חיילים ומפקדים מהאוגדה. קשר חם ולבבי יש לי עם רן כהן, שהיה אז סגן מפקד החטיבה וכיום הוא איש מר”ץ”.

הסיפוק הגדול: אנו שלוחי הרבי

בסיומה של המלחמה הועלה הרב גלויברמן בשל פעילותו לדרגת סרן. “עמוס ירון, מי שלימים מונה לאלוף, קרא לי והעלה אותי בדרגה. מיד עם חזרתי הביתה, שלחתי לרבי דו”ח מפורט על כל המאורעות שחוויתי ועל הפעילות עם החיילים. אני יודע שיש כמה וכמה שחזרו בתשובה בעקבות הפעילות, ישנו בחור שמתגורר בשוהם, מקורב מאוד לבית חב”ד שם, שהתקרב בעקבות השיחות באמונה שהיו לנו.

“אפשר לומר שחזרתי ללוד עם זקן ושער לבן מאבק הדרכים. נסענו הרבה בשבילי חול ובמשעולים, בלי מקלחות זמינות. לקח לי חצי שנה להתאושש מהמאורעות שראיתי. באותה תקופה לא הצלחתי לישון נורמלי. במלחמה אינך יכול לישון מסודר; צריך תמיד לישון עם המדים והנעליים ולהיות בהיכון, שכן בכל רגע יכולים להעיר אותך ואתה צריך להיות בעמדת הכן לקרב. לילה אחד אתה ישן בזחל”ם ובלילה שני בפרדס פתוח כשבכל רגע יכולים להסתער עליך מחבלים, כל הזמן אתה דרוך וחולף עוד הרבה מאוד זמן כדי להתרגל למצב של רוגע ושלווה. אבל הסיפוק הכי גדול הוא התחושה שאנו שלוחי הרבי. מאות חיילים זכו להניח תפילין בימים ההם על ידי. היו שזו הייתה הנחת התפילין הראשונה בחייהם. היו הרבה חיילים שבאו מקיבוצי השומר הצעיר שהתעוררו לתורה ומצוות והמלחמה נתנה להם פתח לכיוון חדש”.

חמישה ניסים נעשו לו בלבנון

חודשים ספורים לפני יציאתו לחזית הלבנונית, זכה ר’ אליהו תורג’מן לשהות ב’יחידות’ ולקבל מידיו הק’ של הרבי שטר של חמישים שקלים. המזכיר הרב חדקוב הסביר לו כי נון רומז על ניסים וכי “נכונו לך ניסים”. ואכן, כמה ניסים נעשו לרב תורג’מן, חסיד חב”ד נתנייתי, בהם ניצלו חייו • עדות אישית מהתופת הלבנונית במלאת שלושים שנה לפרוץ מלחמת שלום הגליל

הרב תורג’מן נולד בקזבלנקה שבמרוקו להורים שהיו בשליחות הממשל הצרפתי בעיר. כשהיה ילד רך לימים, סיימה המשפחה את השליחות הדיפלומטית וחזרה לפריז. “גדלתי במשפחה מסורתית ונשלחתי ללמוד בבית הספר היהודי של תנועת בני עקיבא – יבנה. בבית הספר קיבלתי הרבה ערכים יהודים ולא מעט אהבה לארץ ישראל. כשנכנסתי ללמוד בחוג למשפטים באחת האוניברסיטאות בעיר, החלה נקודת היהדות אצלי להתעמעם. מרבית חבריי היו גויים והאווירה הייתה חופשית ומתירנית.

“את חב”ד הכרתי לראשונה באוניברסיטה. מכיוון שהם ידעו שאני יהודי, ניסו כל העת לרתום אותי לפעילויות היהודיות שהפעילו במקום, אך בכל פעם מצאתי דרך להתחמק מהם. מי שבכל זאת הצליח להחזיר אותי לשורשיי, היה הרב פנחס פשטר. לאחר נישואיי עם רעייתי, אף היא אקדמאית שסיימה בדיוק לימודי קלינאית תקשורת. ביום שבת עברתי בסמוך לבית חב”ד שבהנהלתו של הרב פשטר ובידי סיגריה. אחד המתפללים שראה אותי דחק בי להיכנס לבית הכנסת להתוועדות ולסעודת שבת, סירבתי בנחרצות אך הוא התעקש ולבסוף התרציתי. האווירה במקום הייתה נפלאה וקסומה. פגשתי צעירים רבים שעד לא מכבר עשו את אותו מסלול שאני עשיתי וחזרו להתרפק על דרך אבותיהם”.

בשבת הבאה שוב הגיע לבית הכנסת, ומאז החל לבקר בו מדי פעם בפעם, בעוד הרב פשטר נוגע בו בנקודות הנשמה הכי חזקות. מכאן הדרך הייתה קצרה עד שהפך לבעל תשובה מן המניין. הכיפה חזרה ועמה הציצית, התפילות ושמירת שבת.

“מה שהכי תפס אותי, היה הרבי. בכניסה לבית חב”ד הייתה תלויה תמונה גדולה של הרבי, וכולם דיברו על גדולתו ועוצמתו הרוחנית. התלהבתי מדמותו החיצונית של הרבי שמעוררת השראה. פתאום כל מה שלימדו אותנו בעבר על נביאים וצדיקי עולם, קורם עור וגידים מול עיני. הבנתי שזה לא היסטוריה מהעבר אלא מציאות חיה וקיימת”.

בשנת תשל”ג עלו ר’ אליהו ומשפחתו לארץ ישראל והתיישבו בנתניה. “הייתי בעל תשובה ‘טרי’ מלא באנרגיות עשייה. התחלנו לארגן התוועדויות ופעילויות בבתי הכנסת הרבים הפזורים בעיר”. למחייתו עבד במשרד העבודה והרווחה במחלקה לעבריינות נוער. לימים קיבל על עצמו לנהל בית חב”ד בשכונת ‘אזורים’ והקים את ה’חדר’ החב”די בעיר”.

בשנת תשמ”א נסע בפעם הראשונה לרבי. “כל מה ששמעתי קודם הנסיעה על הרבי, 770 ועל עוצמתם של החסידים והחוויה, התגמד לעומת מה שבאמת חוויתי על בשרי. אלוקות ממש. בפעם הראשונה שבאתי בשערי 770 פרצתי בבכי מעומק הלב”. בתשע וחצי בערב אנשים נדחסו לתוך ה’זאל’ הקטן לתפילת ערבית. אליהו היה אחד האחרונים שנכנס לחדר. “לא יכולתי להוציא את מילות התפילה מרוב התרגשות. בתחילת התפילה הרבי אזר את עצמו בגרטל בעודו מביט בי בעיניים חודרות, הרבי לא הסיר את מבטו ואני מרוב פחד לא יכולתי לזוז”.

בטרם שב לארץ הקודש, זכה להיכנס ‘ליחידות’ שם שטח את שאלותיו, ובסיום אמר לרבי שהוא חוזר ארצה. הרבי הכניס את ידו הק’ לתוך הסרטוק והוציא שטר של חמישים שקלים והעניק לו. כששאל לאחר מכן את הרב חדקוב על כך, הסביר לו שחמישים רומז על שער הנו”ן, וכפי שמוסבר בגמרא שמי שחולם על האות נון יהיו לו ניסים. “כנראה הרבי רומז שיקרו לך ניסים ונפלאות”.

את הניסים והנפלאות הוא אכן ראה כמה חודשים לאחר מכן, כשפרצה מלחמת שלום הגליל.

הנחת תפילין שהצילה ממוות

מיד עם עלותו לארץ ישראל התגייס אליהו לצבא וסיים את שירותו כקצין בחיל ההנדסה. עם פתיחה המערכה הצבאית כנגד קיני המחבלים בלבנון, ציפה לקבל זימון דחוף להתייצב לשירות צבאי. “התפקיד שלנו בחיל ההנדסה הוא אחד החשובים בהתקדמות של הצבא. אותנו מגייסים לפני כולם שכן אנחנו מלווים את חיל השריון בדרכו ומפנים בעבורו את הדרך ממוקשים ושאר אובייקטים שיכולים להפריע לכלים הכבדים לנוע אל תוך שטח האויב. לא בכדי התפלאתי שכל חבריי קיבלו זימון ורק ממני שכחו.

“קצין העיר הסביר לי שאמנם הדבר תמוה, אך כך הצבא החליט. לא כל עם ישראל מגויס. ‘אם יצטרכו אותך, יקראו לך להתייצב’. חלפו יומיים ועל דלת ביתי דפקו אנשי המשטרה הצבאית שעצרו אותי בגין השתמטות. נסעתי איתם יחד למחנה קודרני בחיפה שם העמידו אותי למשפט. כל ניסיונותיי להסביר שלא קיבלתי צו התייצבות, וכי הם יכולים לשאול את קצין העיר אצלו הייתי לפני יומיים, נפלו על אוזניים ערלות. היה מנוי וגמור עמם להכניס אותי לכלא על עריקות ועוד בזמן מלחמה. מדובר בסעיף חמור מאוד בדיני המשפט הצבאיים. בתום דיון משפטי קצר, התבררה צדקתי וזוכיתי.

“בו במקום נשלחתי להתייצב בגדוד שלי. המתנתי עד לכניסת שיירה צבאית לתוך עומק השטח כדי לסייע בידי חיילי צה”ל. בינתיים שמעתי על הרוגים ופצועים רבים מקרב חיילי הגדוד שלנו. כבר בימים הראשונים של המלחמה נקלע הגדוד למארב. ראיתי בזה נס נוסף: מי יודע מה היה קורה לי אילו הייתי מגויס ביום הראשון של המלחמה.

“בהמשך המלחמה ראיתי פעמיים את המוות מול העיניים. היה זה בוקר אחד, לאחר לילה שלם של מערב מעייף, חזרנו לבסיס הקדמי. היינו מלוכלכים ומותשים משעות השכיבה הארוכות מבלי שבא אוכל לפינו. הבסיס כולו היה ממוקם בחנייה של רכבים שהצבא השתלט עליו והפך אותו לבסיס מאולתר. באמצע הקימו מקלחות זמניות שפעלו בתוך פחונים מיוחדים. אתי בגדוד היה חייל עולה טרי יחסית מטורקיה. שנינו היינו עולים חדשים והייתה לנו שפה משותפת. פעמים רבות ניצלתי זאת כדי להשפיע עליו בענייני תורה ומצוות. פעמים רבות הוא נעתר להניח תפילין.

“באותו בוקר לי היה ברור שדבר ראשון עלי להניח תפילין; במלחמה אי אפשר לדעת מתי יזעיקו אותך לעוד קרב או עוד מארב, ולכן עדיף להתפלל בהזדמנות הראשונה מבלי להמתין. בטרם הנחתי התפילין, נכנסתי לאוהל שלו והפצרתי בו להניח, אך הוא ביקש להתקלח קודם. לא יודע מה גרם לי להתעקש מולו; ‘גם אני מלוכלך’, הסברתי לו, ‘אני מעדיף שנניח קודם ולאחר מכן אלך איתך למקלחת’.

“משהבין שלא אוותר לו, הוריד את המגבת והסבון, התרחקנו מהמקלחות ונכנסנו לאוהל שלי. עוד לא סיימתי לכרוך את רצועות העור על היד, וקול פיצוץ עז נשמע והחריד את כל המחנה. כולם מיהרו להסתתר. בתוך רגעים ספורים התבררה התמונה; המחבלים טיווחו את המחנה וירו פצצות מרגמה שפגעו בפגיעה ישירה במקלחות. אלו התפוררו לרסיסים, חסדי ה’ כי לא תמו. אם היינו מגיעים לשם קודם לכן, לא היינו נותרים בין החיים.

הטנקים הסורים שלא ירו

“באחד הימים בתוך כדי לחימה, נסענו על שני נגמ”שים כשאנחנו מלווים שיירה של טנקים אל תוך שטח ביירות. בתחילת הלילה קיבלנו הוראה לחנות ולא להמשיך בנסיעה עד אור ראשון של בוקר. את הטנקים והנגמ”שים כיסינו ברשתות הסוואה. להפתעתנו ראינו עוד שלושה טנקים חונים במרחק של שלוש מאות מטר בלבד מאתנו כשפניהם אל תוך בירות, מכיוון דרום לצפון. היינו בטוחים שמדובר בטנקים של גדוד אחר שמשום מה לא עדכנו אותנו על קיומם.

“כשאור ראשון החל להפציע, העיר אותי בבהלה קצין השריון שהיה איתנו. התברר שהטנקים שמולנו הם טנקים סוריים; גם הם כבר הבחינו בנו. כעת כל שניה הייתה קריטית: מי שיתעשת ראשון יחסל את השני. ארבע לפנות בוקר, החיילים שלנו זינקו בזה אחר זה לעמדותיהם, כולם חדורי תחושת חיים, ירו וחיסלו את שלושת הטנקים הסוריים מבלי שהם הצליחו לירות אף לא פגז אחד. רק כשהיתמר עשר סמיך מתוך הטנקים הסורים, נרגענו.

“היה זה נס גלוי. חנינו מעשר בלילה ועד ארבע לפנות בוקר מרחק קצר מאוד מהטנקים הסוריים; אם מישהו מהחיילים הסורים היה מבחין בנו, הם היו יורים בנו ראשונים ולא היה לנו כל סיכוי לשרוד. כולם שם אמרו את ברכת ‘הגומל’”.

נס על סף תהום

הניסים ליוו את ר’ אליהו בזה אחר זה. ימים לא ארוכים אחר-כך חווה על בשרו נס נוסף. היה זה בעת שחיילי הגדוד עשו את הדרך לעבר שדה התעופה בביירות. גם הפעם ליוו שיירת טנקים גדולה.

על פי הנוהל, שני נגמ”שי הנדסה היו אמורים לפלס את הדרך עבור הטנקים, אך באותו היום התעקשו הטנקיסטים לעבור את אנשי ההנדסה ואף קיבלו לכך את אישורה של המפקדה הראשית. “אנחנו, אנשי ההנדסה, נסענו אחריהם. הגענו לקטע כביש שבאחד מצדדיו הייתה תהום פעורה ובה עצי יער סבוכים. התחלנו לנוע על הכביש הזה כמה עשרות מטרים כשלפתע אנו שומעים קול נפץ עז. מסתבר שמחבלים הסתתרו באותו יער וירו טיל נגד טנקים לכיוון הטנק הראשון אך החטיאו. הטנק הראשון כיוון מיד תגובת נגד. רק לאחר שהמחבלים חוסלו, הבנו את הנס הגדול שהיה לנו. באותם מטרים ספורים היינו אנחנו צריכים להיות. רק התעקשות קטנונית של חיילי השריון גרמה שנישאר מאחור ובעצם בכך ניצלו חיינו.

“חמשה ניסים חוויתי אחד אחרי השני, ניסים שבכל אחד מהם יכולתי לקפד את חיי”.

 

הנס של ציון חתוכה

ראיין: שי מייזליש

לציון חתוכה מרמת גן יש עד היום זיכרון ייחודי ממלחמת שלום הגליל ומהמפגש שלו עם ניידות חב”ד, שלדבריו שמרו עליו ועל חברו והצילו אותם ממוות.

סיפורו של חתוכה מתחיל בימי המלחמה הקשים בלבנון בעת מלחמת שלום הגליל. בהוראת הרבי מה”מ באותם ימים נשלחו טנקים לחזית האש.

חתוכה מספר כי באותם ימים הטנקים היו דבר חדש שהפתיע את כולם. “החבד”ניקים הגיעו אלינו לחזית הקדמית עם רכב חדש מאמריקה, הם קראו לזה ‘טנק מבצעים’ אותו ראינו לראשונה בחיינו והניחו לכולם תפילין”.

כזכור, במלחמת ששת הימים דיבר הרבי מה”מ בשיחותיו על מעלת התפילין לכל החיילים ועל כך שבזכות זה ננצח במלחמה. הרבי ציין את הפסוק “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליו ויראו ממך”. פסוק זה נאמר על תפילין ועל יראת האויב מפני מי שמניח תפילין.

לאור הוראת הרבי מה”מ נשלחו טנקי מבצעים במסירות נפש להיות עם החיילים גם בחזית, ואכן הניצחונות במלחמות באותה עת הפתיעו את כולם.

חתוכה נזכר: “הבסיס הזמני שלנו היה בבית ספר בביירות שם נפגשתי עם הטנקים לראשונה ובאותה עת גם נתנו לי תהילים כיס לשמירה. היה לי חבר ששאל אותי מי נתן לי את התהילים ואמרתי לו שהחב”דניקים נתנו לי אותו. הוא הגיע אתי לטנק של חב”ד והם כמובן נתנו גם לו תהילים לשמירה ובאותה הזדמנות ביקשו ממנו שיניח תפילין. כמו כן ביקשו שימשיך בכך מדי בוקר. הוא אמר להם שהוא לא משקר את עצמו, ולא מניח תפילין בדרך כלל, ורק בגלל המלחמה הניח באותו יום כסגולה לשמירה”.

הסיפור כולו היה יכול להסתיים כמו כל אותם מאות אלפים שהניחו תפילין עם חב”ד לאורך השנים. אלא שלסיפור הזה היה המשך לא צפוי.

כשעה אחרי הנחת התפילין התחילה הפגזה כבדה ולא היה לאן לברוח. חתוכה וחברו היו נהגים שנאלצו להוביל חומרי לחימה מהמחסנים. בעת ההפגזה הסתתרו באוהל שהפך למחסה הכי קרוב אליהם. האוהל היה נטוע בין המשאיות עמוסות חמרי הלחימה.

חתוכה: “חבר שלי היה באוהל כשהחלה ההפגזה, ולא היה לו לאן לברוח. בדיוק פגע שם פגז והוא ניצל כאשר הסתתר מאחורי גלגל של משאית. משם הוא ברח לכיוון בית הספר. בדרך נפל לידו עוד פגז והוא נפגע מרסיס ונפצע קל. בשארית כוחותיו המשיך לכיוון המפקדה, בסיוע חבר. במהלך הבריחה הוא קיבל עוד רסיסים וכך איבד את ההכרה. כשנגמרה הפגזת האויב בשעת לילה, גילינו שלמרות הכול הוא נשאר בחיים וכמעט שלא קרה לו כלום. כשביקרתי אותו אמר לי כשדמעות בעיניו, כי הוא בטוח שהתפילין שהניח באותו יום והתהילים שנשא עמו, הם אלו שהצילו אותו”.

סיפורו נסך אמונה בחיילים ולמחרת היום ישבו קבוצת חיילים וקראו פרקים מתוך ספר התהילים. אפילו הרמטכ”ל רפול שהגיע למקום, לא יכול היה להפסיקם מאמירת תהילים וחייך לעברם. חתוכה מסיים: “הסיפור הזה מרגש אותי עד היום. ולאורך השנים כשאני מלמד נערים לבר מצווה, אני מספר להם על נס ההצלה בזכות הטנקים ששלח לנו הרבי מה”מ”.

(חב”ד.אינפו)