הרב אלי פרידמן, שליח הרבי בקלבסאס, קליפורני’ תרגום: פ’ זרחי המשפחה לא קיבלה את ה

 הרב אלי פרידמן, שליח הרבי בקלבסאס, קליפורני’
תרגום: פ’ זרחי

המשפחה לא קיבלה את הדין, ולא הסכימה עם ההצעה כלל וכלל.  ארי חפץ בכל לבו ונפשו להצטרף, והם היו מוכנים להסתכן.  אולם, המילה האחרונה היתה כמובן של המנהל. ביום שני, כשה”פיונרים” יצאו לדרכם העליזה, ארי נשאר בביתו.

פותח ומספר הרב אלי פרידמן:

בקיץ תשס”א, הייתי המרכז של קעמפ חב”ד באזור כפרי יפהפה במדינת ניו ג’רזי.  בקעמפ שהו כמאה ועשרים חניכים, ופעילות הקיץ זרמה לה כמתוכנן.

יום רביעי אחד, לקחנו את הקייטנים לקומפלקס ספורט ענק ומקורה. היה בו הכל: מגרשי כדורגל, משטח למשחק הוקי, ומגרש לגלשת (גלישה בסקייטבורד). ‘זהו מקום אידיאלי לשבירת רגל’, הרהרתי ביני לבין עצמי.  ואכן, גם מנהלי המקום חששו מתאונות, והקימו תחנת רפואת חירום באמצע המגרשים, עם מחלקה לעזרה ראשונה, טיפולי חירום ועוד. 

ואז זה קרה: מיד לאחר סיום ארוחת צהריים, ילד בשם ארי נפצע. הוא שיחק הוקי על סקייטים, וחבר שרצה לחבוט בדיסקוס, החטיא את הדיסקוס אולם קלע במיומנות במקלו לתוך רגלו של ארי…

מיהרנו איתו לתחנת רפואת חירום, שם הפרמדיק בדק את הרגל והביע חשש שהעצם נשברה. הוא הורה אפוא להעביר אותו מיד לבית רפואה לעריכת צילומים. לאחר שארי, בליווי אנשי צוות, עזב לכיוון בית הרפואה, התקשרתי להוריו של ארי ודיווחתי להם בפרוטרוט על מה שאירע. אחטיא לאמת אם אומר שהם היו מרוצים, אבל לפחות הם היו מנומסים.

הבעיה החלה למחרת. ארי חזר הביתה מגובס בגבס מרשים, גאה מאוד מפציעתו האתלטית. אבל.. ארי היה רשום בקעמפ בתכנית ה”פיונרים”, תכנית ייחודית המיועדת לבנים בוגרים, שבכל שבוע שני יצאו מתחום הקעמפ למשך ימים ספורים, נהנו מטיול ברמה אקסקלוסיבית עם ביקורים לערים שכנות, שהייה בבתי מלון, ביקור באטרקציות מקומיות ו”כיף” לא רגיל. כעת, עם ארי בגבס וקביים, הרב ח’, מנהל הקעמפ, המליץ למשפחה שארי יישאר בביתו ולא יצטרף לטיול שהצריך עליה וירידה במדרגות האוטובוס כמה פעמים ביום.

המשפחה לא קיבלה את הדין, ולא הסכימה עם ההצעה כלל וכלל. ארי חפץ בכל לבו ונפשו להצטרף, והם היו מוכנים להסתכן. אולם, המילה האחרונה היתה כמובן של המנהל.

ביום שני, כשה”פיונרים” יצאו לדרכם העליזה, ארי נשאר בביתו.

באותו ערב, מצאתי את עצמי ממלא שליחות מטעם מנהל הקעמפ. הוא שלח אותי, מצויד בקופסה עטופה בחגיגיות ובתוכו מתנה, לביתו של ארי, לשוחח עם הוריו, מה שנקרא בסלנג יהודי אמריקאי “לתפוס אתם שמוז”. הם היו חביבים מאוד, למרות תסכולם, והערב עבר בנעימים. הם הודו לי באצילות על המתנה, ואילו אני הצעתי להם שארי יחזור לקעמפ ויעבוד כסגן איש צוות עד שחבריו לקבוצה יחזרו מטיולם. אביו של ארי סירב באומרו שהוא עובד למחייתו בבנין התאומים במנהטן, וארי נהנה להצטרף אליו למשרדו ולראות את הנוף עוצר הנשימה מחלון משרד אביו.

נפרדנו לשלום ובשלום, ושאר הקיץ זרם ללא אירועים חריגים ובהצלחה, ב”ה.

•

חזרתי הביתה למיניסוטה, וכעבור מספר שבועות קמתי משינה לשמוע את הבלתי יאומן: בנייני התאומים נהרסו כליל.  לאחר ההלם הראשוני, נזכרתי לפתע שאביו של ארי עובד שם. בלי לחשוב פעמיים, תפסתי את הטלפון וחייגתי לביתו. אמו ענתה, ואני גמגמתי “מה שלומכם? מה שלום בעלך?”

כשהיא רגועה לגמרי ענתה: “בעלי לא הלך לעבודה היום. הוא ליווה את ארי לרופא להסיר את הגבס!” נשימתי נעתקה, ולא ידעתי מה להגיד, חוץ מלחזור שוב ושוב על המילים “הו, השם הטוב והמטיב”…

לפני שנתיים דיברתי עם חבר ותיק שהדריך את ארי בקיץ הגורלי ההוא.  הוא הוסיף את חלקי הפאזל האחרונים לסיפור הניסי, כאשר גילה מה היא המתנה שהענקתי לארי. בתוך החבילה העטופה בחגיגיות, היתה משקפת עם פתק כתוב בכתב ידו של הרב ח’, מנהל הקעמפ, שם כתב: “לפעמים נדרש מאתנו לראות קדימה, עמוק לתוך העתיד”.

(מתורגם מאתר Calabasas Patch)