א שמעו של האריז”ל, רבי יצחק לוריא, החל להתפשט בקרב תפוצות ישראל כאיש אלוקים, מקו

א

שמעו של האריז”ל, רבי יצחק לוריא, החל להתפשט בקרב תפוצות ישראל כאיש אלוקים, מקובל וקדוש העוסק יחד עם חבורתו הקדושה בסתרי קבלה ופנימיות התורה בבית מדרשו בצפת הקדושה. יחד עם זאת, יצא שמעו כאיש שעושה מופתים שלא בדרך הטבע, והיה הדבר לפלא. סילודין ורתת אחזו בהמון העם לשמעו של האריז”ל הקדוש.

שמעו של הצדיק חצה את גבולות הגליל ואף את הקהילות הקדושות שבארץ ישראל והגיע עד למדינות אשר במזרח אירופה, ואף לאוזניו של המהרש”ל, רבי שמואל לוריא, אשר ישב בתוככי הקהילה הקדושה בלובלין המעטירה.

לא בלב קל קיבל המהרש”ל את השמועות. כבר היו וקמו בישראל אנשי דלא מעלי אשר למדו ולימדו סודות התורה ל’עמך’, ואף הראו אותות ומופתים שלא היו אלא אחיזת עינים כדי למשוך אחריהם את המון העם אל עברי פי פחת. ‘חובה עלי להרחיק את העם מהאיש הזה לבל יגררו אחריו ואחרי מעשיו המפוקפקים - לפחות קודם שאבדוק את פשר מעשיו’, החליט המהרש”ל בלבו.

רבי יצחק לוריא אשר בצפת הרחוקה, הרגיש מיד את אשר החליט המהרש”ל אשר בלובלין. ידע הוא ברוח קודשו כי חרם של גדול בישראל לא דבר ריק הוא, והוא החליט למנוע את החרם.

קרא האר”י לשניים מגדולי תלמידיו, אשר לימים התפרסמו אף הם בגדולתם, הלא הם רבי חיים ויטאל ורבי ישראל סרוג, וביקש מהם לנסוע ללובלין ולהוכיח כי תורתו תורת אמת, יצוקה בהררי קודש כנתינתה מסיני, ואין כל סיבה להחרים את האר”י הקדוש.

בחפץ לב קיבלו השניים על עצמם את השליחות הקדושה. כאן הוסיף האר”י ואמר: “לכו לשלום ותעשו שליחותכם נאמנה, ובשכר זאת מייעץ אני לכם להגיע לעיר טיסביץ הרחוקה מלובלין תשעה מילין, שם תמצאו יהודי בשם אליקים ב”ר שמואל, ותדעו לכם אשר הוא נבחר להיות משיח בן דוד בדורנו זה, משיח אשר אם יזכה עם ישראל הרי הוא יביאנו אל הגאולה השלימה, יבנה המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל”.

נפעמו השניים ורטט של קדושה והתרגשות אחז בהם. הם התכוננו לנסיעתם בחיל ובמורא.

 

ב

כתום שליחותם של השניים - שליחות מיוחדת שהיא סיפור מרתק בפני עצמו - שמו שני התלמידים פעמיהם לעבר העיר טיסביץ הקרובה ללובלין, כדי לזכות לראות את זיו נועם פניו של הגדול שבענקים, נשמת כל הדורות, משיח בן דוד אשר לובשה בגופו של אליקים ב”ר שמואל.

לא היה גבול להתרגשותם של השניים, והם התכוננו לפגישה זו מתוך טהרה וסילודין.

כשהגיעו לטיסביץ, ניגשו תחילה לביתו של רב העיר כדי לברר היכן מתגורר אליקים ב”ר שמואל. הרב קיבלם ברוב כבוד ובמאור פנים ושאל למבוקשם. “מחפשים אנו יהודי המתגורר בעירך ושמו בישראל אליקים בנו של ר’ שמואל. יותר מכך אין אנו יודעים מאום, אולם חייבים אנו לפוגשו”.

קמטים מילאו את מצחו של הרב, והוא ניסה לשחזר במוחו את פני ונכבדי העדה, אולם איש לא ענה לשם זה. הוא ניסה להעביר במחשבתו את שאר מתפללי בית הכנסת, אולם גם כאן לא זכר איש בשם זה.

לבקשתו הדחופה של הרב, התייצב הגבאי הראשי לפני הרב ואורחיו. הוא הרכיב את משקפיו על אפו ועלעל ברשימת קהילת טיסביץ, אולם גם זו לא העלתה תשובה מספקת. מכיון שחפץ הרב דמתא למלא את בקשת תלמידי האריז”ל, הכריז בשבת הקרובה כי מי שיודע או מכיר יהודי בעיר בשם אליקים ב”ר שמואל, מצווה מיד בכח התורה לבוא ולהודיע על כך.

לאחר השבת נקש אחד מסוחרי העיר בדלת ביתו של הרב. “מכיר אני יהודי בשם אליקים, והוא מתגורר בקצה העיר”, אמר. “האיש הוא יהודי חולני, רזה וחיוור, תמיד שוכב על מיטתו. הוא ורעייתו מתפרנסים בעמל ובדוחק מעבודת האשה שחופרת בוץ מחוץ לעיר ומוכרת אותו בתשלום זעום לסוחרי חימר ולבנים. כמעט בטוח אני שאין זה האיש אשר כבודכם מחפשים אחריו, אולם בשל גזירתו של רבינו, הנני לספר לו כי מכיר אני אדם בשם זה”.

שתק האיש ונבוך, והרב משך בכתפיו בפליאה: “שמא לאיש זה כוונתכם?” שאל את שני תלמידי החכמים שעמדו בסמוך.

“הבה נלך לביתו ונעמוד למהותו של האיש”.

בהנחייתו של אותו סוחר עירוני הגיעו שני התלמידים לקצה העיר. “שם”, הבליע האיש קצרות ובלע את רוקו בפחד סתום. הוא הצביע לעבר בית קטן ומט ליפול שחציו טמון במעבה הקרקע. עשן שחור ומפוייח היתמר בעצלות מבעד לארובה ההרוסה.

היטב ידעו שני תלמידי הסתר והקבלה כי דווקא עניות ונוולות זו יכולים לחפות על סוד טמיר ונעלה הגלום בתוכם.

מבלי אומר נקשו על דלת הבית, ירדו שתי מעלות והביטו בתוך האפלולית שררה במקום. לנגד עיניהם נראה חדר מצומצם שאינו יותר מאמות אחדות. בתווך עמד ארגז רעוע ששימש כשולחן, וממול עמד התנור הגדול ששימש גם כמיטה. רק בקושי הבחינו בדמות אדם המכורבלת בתוך מיטה נוספת שעמדה בצד החדר.

“מי אתם?” נשמעה לפתע גניחה אומללה.

התקרבו השניים אל האיש השוכב במיטה, הביטו בו רגע ממושך, והבחינו מיד במה שעין אדם רגילה אינה יכולה להבחין. “אנו תלמידי רבינו יצחק לוריא הקדוש, והוא שלח אותנו אליך. גוזרים אנו עליך בכח התורה הקדושה שתגלה עצמך בפנינו”.

רגעים ארוכים שררה בחדר שתיקה עמוקה רוויית מתח. האלמוני הרים את ראשו, הביט בשניים במבט ארוך ובוחן, ואחר ספק כפיים וקרא בכאב:

“מה לעשות עם האר”י ועם הגילויים שהוא מגלה, והרי אינו עושה טובה לעצמו בהתגלותו לעיני עם וגם לי לא עשה טובה בזה שגילה הסוד”…

מתח עצום עמד בחלל החדר. כעין אור חדש התגלה לפתע לשני האורחים שעמדו משתאים ומתקשים להכיל את הגילוי האלוקי הנאדר הלזה.

הרים החולה את ידו הגרומה לעבר השניים. “התגלה הסוד ומוכרח אני להסתלק מן העולם” לאט קולו. “רק זאת מבקש אני מכם, שכיון שעוד שעה קלה אלך מן העולם, רוצה אני שדווקא שניכם תתעסקו בגופי ולא אנשי ה”חברא קדישא” שבעיר. עוד רצוני, שעל המצבה שתשימו על קברי תכתבו רק זאת “פה נטמן איש ישר ונאמן אליקים ב”ר שמואל, מוצאי שבת קודש י”ב אלול של”ב”.

נענעו השניים בראשם להסכמה. ידעו הם היטב כי אי אפשי להחזיר את הגלגל אחורנית, ונגזרה הגזירה.

כאשר אמר האיש, כן היה. כעבור שעה קלה החזיר את נשמתו לבורא עולם, ועלתה נשמתו הזכה להסתופף בחיק בוראה ולהיצרר בצרור החיים.

 

ג

מעטים בלבד ידעו על פטירתו ללא עת של אליקים האלמוני שהתגורר בקצה העיר. דומה שאילו לא היה הרב דמתא מבקש בשבת האחרונה למצוא יהודי בשם אליקים, אף אלו הבודדים לא היו יודעים מכך. רק מעטים הגיעו לבית העלוב כדי להשתתף באבלה של האלמנה הרצוצה ולנחם אותה בעצבונה. בדד ישבה על רצפת החדר וליבה קרוע ומיוסר.

בעיצומו של יום נכנסו שני התלמידים הגדולים כבירי הרוח, רבי חיים ויטאל ורבי ישראל סרוג כדי לנחם את האלמנה ולשמוע ממנה הני מילי מעליותא בשבחי בעלה הגדול - על אף שספק היה אצלם אם אף היא יודעת לזהותו האמיתית של בעלה המנוח.

נתנה האלמנה לב בוטח בשני תלמידי החכמים והשיחה מרי לבה בפניהם.

“צעירה הייתי כשנשאתי לו, ואילו הוא היה מבוגר ממני בשנים רבות. ילדים לא נולדו לנו ובדד היינו במשך כל שנות חיינו המשותפים. למרות שהיה איש בריא וחסון בימים שנישאנו, זמן קצר לאחר מכן נפל אליקים למשכב ומאז היה איש חולני ומיוסר שידע רק מכאוב וסבל. במשך כל השבוע שכב במיטתו מתייסר ואין מושיע. כשניסיתי לדבר על לבו שילך להבדק אצל רופא העיר, נענה לבקשתי בביטול, ואני כבדתי את רצונו. כך נמשך כל ימות השבוע מלבד שבת”.

הזדקפו שני הצדיקים במקומם בדריכות, והאזינו להמשך דבריה של אשת הצדיק בתשומת לב יתירה.

“בשבת ביתנו היה משתנה לגמרי. איני יודעת כיצד - משכה האלמנה בכתפיה באי הבנה - הבית כמו היה מתארך לכל צדדיו, ובאמצע עמד שולחן גדול וארוך וסביבו מספר רב של כסאות מעוצבים להפליא. על השולחן היו מונחים מיני מאכל ומשקה רבים ומגוונים. עם כניסת השבת היו מגיעים לביתנו אורחים רבים שהיו מתפללים אצלנו ואף אוכלים את שלוש הסעודות. כל סעודה כמוה כסעודת מלכים שנערכה ברוב כבוד ונינוחות, בפאר ובהדר כיאה למלכים. ובעלי היה יושב בראש השולחן בריא וחזק כמו ביום נישואינו, ופניו מאירות וזורחות בנגה זך וטהור. המסובים היו מקשיבים לשפע דברי התורה שהיה אומר במשך כל שעות הסעודה, והיה ניכר בפניהם כי הם מתענגים רוב עונג על דבריו.

רק בצאת השבת, לאחר תפילת ערבית והבדלה, היה הבית חוזר לקדמותו. ממדיו מתקטנים, האורחים הולכים לדרכם, השולחן והכסאות המפוארים היו נעלמים באחת, והחושך והעגמומיות היו שבים לשכון בבית. בשעה זו היה בעלי נעשה שוב חולה וחלש וחוזר למיטתו מיוסר בכאביו. כך היה המעשה מדי שבת בשבתו, ואף בחגים ובימים טובים לישראל”…

סיימה האלמנה את סיפורה ומחתה את דמעותיה. היא כבשה את פניה בקרקע ואנחה עמוקה, מלאת סבל, בקעה מגרונה. הביטו שני הצדיקים זה בזה והילה של יראת כבוד טמירה נסוכה על פניהם.

“האם במשך השנים סיפרת למישהו את סדר השבת שהיה בביתכם?” פצה בסוף רבי חיים ויטאל את פיו בהשתוממות בלתי מוסתרת.

נענעה האלמנה הצדקת את ראשה דומם. “לא”, בלעה את רוקה, “נשאתי עם בעלי בהיותי קטנה וצעירה, חסרת בינה ודעת. בשבת הראשונה שלנו, כשהגיעו האורחים, חשבתי שכיון שחתן דומה למלך וכלה למלכה, הרי הדבר הזה נמצא אצל כל החתנים והכלות שבונים ביתם, מכיון שכך יאה וכך נאה פאר ועושר זה למלך ומלכה, ומעולם לא עלה על דעתי שזהו דבר פלא” - - -

 

ד

“לך נא בני לשלום”, סיים הצדיק רבי שלמה חיים מקאידנוב את סיפורו לבנו החתן ר’ נח מהאראדישץ, “תכנס לחופתך, חופת עולמים, ברוב שמחה ואושר, אך לזכותך ולזכות הבית שאתה הולך לייסד כעת, התפלל נא על קברו של אליקים ב”ר שמואל הטמון בבית–החיים של טיסביץ, והתפלל כי נשמתו של משיח בן דוד תתגלה ותופיע בהדר גאון עוזה”…

(ע”פ כתבי הרח”א ביחובסקי דפים לה–לז)