לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

עברו כבר עשרות שנים, ומשיח צדקנו עדיין לא בא … ואין הסבר על זה . . ואם–כן, נשאלת השאלה: מה עוד לעשות שלא עשו עדיין?! • ויש לומר, שהדבר שעדיין לא עשו בשביל להביא את המשיח הוא - עבודת השמחה הרצוי’ בשביל להביא את המשיח • משיחת כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בשבת פרשת כי תצא תשמ”ח. מוגה.

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

…ד. והנה, ענין השמחה (המודגש ביותר בשבת זו) קשור ושייך להגאולה:

שמחה בתכלית השלימות - תהי’ בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, שאז יבטלו כל הענינים הבלתי–רצויים, ועד כמ”ש “ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים”, ואדרבה, הענינים הבלתי–רצויים עצמם יהפכו לטוב, שעל–ידי–זה יתוסף בענין השמחה ביתר שאת וביתר עוז, בתכלית השלימות, “שמחת עולם על ראשם”.

ואולי יש לומר שענין זה מרומז בתיבת “שמחה” - ששרש התיבה היא “שמח”, והרי, ג’ אותיות אלו הם גם השרש דתיבת “משיח”.

ובזה מרומז שההדגשה בענין השמחה דשנת תשמח ותשמח, היא - שלימות השמחה בביאת משיח.

ועל–דרך–זה בנוגע לשמחת נישואין (י”ג אלול) - שהרי, שמחת נישואין דכל אחד ואחד מישראל קשורה עם הגאולה, כמ”ש בברכת נישואין “מהרה . . ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה” (מהיעודים דהגאולה), ועל אחת כמה וכמה שמחת נישואין דנשיא הדור, שבה מודגש ביותר הקשר והשייכות לענין הנישואין דכללות בני ישראל עם הקב”ה, כדאיתא במדרש “לימות המשיח יהיו נישואין”.

ועל–דרך–זה יש לומר בנוגע ל”דורשין בהלכות החג” מי”ד באלול (גם) בנוגע לענין השמחה ד”זמן שמחתנו” (כנ”ל ס”א) - שהלשון “דרישה” (“דורשין”) קשור עם (דרישת) הגאולה, כדאיתא בגמרא “ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה”, ובנדון דידן, שה”דורשין” בענין השמחה הוא (לא רק בנוגע לשמחה סתם, אלא) בנוגע לשמחת הגאולה, כולל ובמיוחד - שמבקשים ודורשים ותובעים שתהי’ כבר שלימות השמחה בגאולה (האמיתית ו)השלימה.

 

ה. ובהמשך לזה באה הצעה ובקשה מיוחדת - ל(הוסיף ענין ה)שמחה כדי להביא את משיח צדקנו והגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.

ובהקדמה:

במשך כל הדורות דזמן הגלות ציפו בני–ישראל והתפללו בכל יום ויום לביאת המשיח, ועל אחת כמה וכמה צדיקי ונשיאי ישראל שאצלם היתה התשוקה והגעגועים כו’ לביאת המשיח בתוקף הכי גדול, וכמה מהם מסרו נפשם לדחוק הקץ (למרות האזהרה שלא לדחוק את הקץ), כידוע בדברי ימי ישראל;

אבל אף על פי כן, אין זה מגיע לה”שטורעם” על–דבר ביאת המשיח שהתחיל כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בהכרזתו הידועה ב”קול קורא” שנדפס בשעתו (לפני יותר מארבעים שנה) ב”הקריאה והקדושה” - “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה” - לאלתר דייקא, תיכף ומיד ממש,

ובהדגשה - שאין זה דחיקת הקץ כלל, כי אם, מפני שכבר הגיע זמנה של הגאולה, כאמור כמה פעמים שכבר נסתיימה כל העבודה, ולא נותר אלא “לצחצח הכפתורים”, ולהמתין לביאת המשיח.

ובפרטיות יותר:

במשך הדורות שלפני זה, כמה וכמה דורות, נעשו פעולות מיוחדות כדי להביא את משיח צדקנו, כולל ובמיוחד - גילוי תורת החסידות על–ידי הבעש”ט, כמ”ש באגה”ק דהבעש”ט המענה דמלך המשיח על שאלתו של הבעש”ט “אימתי אתי מר” - “כשיפוצו מעינותיך חוצה”.

ובפרט לאחרי גילוי תורת חסידות חב”ד על–ידי רבינו הזקן, באופן של הבנה והשגה בחב”ד שבנפש, “יתפרנסון”, היינו, לא רק באופן של “טפה” בלבד,

ולהעיר, אשר, להיותה “טפה” ד”מעיין”, הרי מטהרת בכל שהוא,

אלא באופן של הרחבה והתפשטות והפצה (שמי המעיין נעשו בריבוי גדול כל כך עד שנעשה נהר ורחובות הנהר), וכהמשל הידוע דשחיקת האבן היקרה שבכתר המלך לחלקים קטנים ביותר עד שיוכלו לערבה במים ולשפוך לתוך פיו של בן המלך כדי להציל את חייו.

ומדור לדור הולך וניתוסף בהפצת המעיינות חוצה על–ידי רבותינו נשיאינו, ועד לדורנו זה, אשר, על–ידי כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו התחיל הענין דהפצת המעיינות חוצה באופן שבאין ערוך לגמרי - להפיץ המעיינות עצמם בכל מקום ומקום, בכל קצוי תבל, עד לחוצה שאין חוצה מחוץ הימנו, כולל ובמיוחד על–ידי תרגום והעתקת עניני החסידות (גם הענינים העמוקים כו’) בלשונות דאומות העולם, לא רק בלשון אידיש, השפה המדוברת (שבה נאמרו דברי החסידות על–ידי הבעש”ט וכו’ עד לנשיא דורנו), אלא גם בשבעים לשון דאומות העולם.

אמנם, במשך כל הדורות (גם בהתחלת זמנו של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו) היתה עיקר ההדגשה על הפעולה דהפצת המעיינות חוצה, ולא (כל כך) על הבאת המשיח - אף שבכללות הי’ ידוע שהפצת המעיינות חוצה פועלת ביאת המשיח, ומזמן לזמן (ובפרט בהתוועדויות די”ט כסלו, וכיו”ב) היו מזכירים ומדברים על ענין זה,

מה שאין כן כשהגיע הזמן שבו יצא כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בהכרזה “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה” - ומוסיף והולך ועד עצם היום הזה, על–פי ציווי והוראת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, אשר, “מה להלן עומד ומשמש אף כאן כו’” - ההדגשה על הבאת הגאולה, ועד שכל פעולה ד”מעשינו ועבודתינו” (כולל בנוגע להפצת המעיינות חוצה) חדורה בכוונה - להביא את משיח צדקנו, מתוך ידיעה שזהו תפקידו המיוחד של דורנו זה - להביא את הגאולה.

 

ו. אמנם, מאז ההכרזה “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”, וה”שטורעם” להביא את המשיח - עברו כבר עשרות שנים, ומשיח צדקנו עדיין לא בא …

ואין הסבר על זה:

אמרו חז”ל “כלו כל הקיצין”, והכריז נשיא דורנו בקול קורא לאלתר לגאולה, ומה ש”אין הדבר תלוי אלא בתשובה” - הרי בודאי שכבר עשו תשובה, שכן, על–ידי הרהור תשובה אחד נעשה צדיק גמור, ואין לך אדם מישראל שלא הרהר כמה וכמה הרהורי תשובה.

ועל אחת כמה וכמה בעמדנו לאחרי ר”ח אלול שבו התחילו לברך איש את רעהו בברכת השנה, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בנוגע לשנת תשמ”ט, שסימנה “תשמט ידך”, שהקב”ה משמט כל החובות דבני ישראל (אפילו אם נשארו חובות ח”ו), ואינו מזכיר מאומה אודותם, הרי בודאי שענין התשובה כבר ישנו.

תהלים דדוד מלכא משיחא - אמרו כבר בשופי הכי גדול; התוועדויות - ערכו לרוב; בהפצת המעיינות - עוסקים כבר מהבעש”ט, יותר ממשך שבעה דורות, וכבר פעלו בריבוי גדול ועצום. ואפילו את”ל שיכולים לפעול עוד יותר - הרי לעשות “כמצות רצונך”, רצונו של הקב”ה בשלימות, הרי זה אפשרי רק שם (בבית המקדש לעתיד לבוא)! ומה גם ש”איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”. ואדרבה: מצד רצונו של הקב”ה בשלימות העבודה - הרי זה טעם נוסף לזרז ביאת משיח צדקנו והגאולה השלימה, שאז, תהי’ עבודתם של ישראל “כמצות רצונך”, בתכלית השלימות! …

ואם–כן, נשאלת השאלה: מה עוד לעשות שלא עשו עדיין?! …

 

ז. ויש לומר, שהדבר שעדיין לא עשו בשביל להביא את המשיח הוא - עבודת השמחה הרצוי’ בשביל להביא את המשיח:

נוסף לכך ששמחה פורצת כל הגדרים, גם גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה - כמבואר בהמשך שמח תשמח הנ”ל ש”שמחת לבו” שהיתה בבנין בית המקדש הא’ והב’ לא היתה שמחה שלימה, ועיקר השמחה תהי’ בבית המקדש העתיד בגאולה העתידה, ש”אז תהי’ השמחה בבחי’ אין סוף עצמותו ומהותו בבחינת שמחה עצמית ממש”, וממשיך לבאר, ששמחה העצמית זו מעוררים על–ידי שמחה של מצוה, שהשמחה של המצוה מגעת למעלה יותר מהמצוה עצמה, ועל ידה דוקא מעוררים השמחה העצמית דלעתיד לבוא.

ואף שבודאי היתה שמחה של מצוה בכל הדורות שלפני זה, שהרי שמחה של מצוה הוא ענין עיקרי בעבודה, כמ”ש “עבדו את ה’ בשמחה”, “עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”, ובפרט בבנין בית המקדש הנ”ל - מכל מקום, בשמחה של מצוה עיקר ההדגשה היא על (אופן) העבודה, שהעבודה צריכה להיות בשמחה, ואילו המדובר כאן אודות השמחה להביא את המשיח הוא - על השמחה כשלעצמה, שמחה בטהרתה, עבודה של שמחה לשם מטרה ותכלית דביאת המשיח.

[מובן וגם פשוט, שאצל יהודי גם שמחה כשלעצמה קשורה עם עבודת ה’, עניני התורה ומצוות, “פיקודי ה’ ישרים משמחי לב”, אבל, יש להדגיש את השמחה עצמה, היינו, לא (רק) הענינים המביאים את השמחה, אלא השמחה עצמה - והשמחה תביא את המשיח].

ומכיון שכן, הרי, הדרך להביא את המשיח היא - לכאורה, ולא רק לכאורה, אלא כן הוא מסקנת הענין - על–ידי הוספה בשמחה, שמחה בטהרתה, שמחה שתיכף ומיד תביא את משיח צדקנו.

ח. אמנם, על פי זה מתעוררת השאלה לאידך גיסא: היתכן שבמשך כל הדורות לא השתדלו להביא את המשיח על–ידי שמחה, גם לא לאחרי הכרזת כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו “לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”?!

והגע עצמך: הרי עשו כל מה שניתן לעשות כדי להביא את המשיח, עד לשחיקת האבן היקרה שבכתר המלך כו’ כדי לשפוך לתוך פיו של בן המלך, ועד כדי כך, שפיזרו והפיצו האבן היקרה דכתר המלך בשבעים לשון, ועד שיוכל לבוא אפילו לאינו–יהודי . .  ואף על פי כן, לא השתדלו להביא את המשיח על–ידי שמחה!

ויש לומר הביאור בזה - בפשטות - שכשנמצאים בחושך כפול ומכופל דהגלות, שכל בני ישראל נמצאים בגלות, ו”שכינתא בגלותא”, הרי מובן, שמצד גודל צער הגלות לא שייך שמחה בטהרתה.

אבל אף על פי כן, כיון שסוף כל סוף מוכרחים להביא את המשיח - לא נותרה ברירה אלא להביא את המשיח על–ידי השמחה, שמחה בטהרתה.

ובנוגע להקושי לפעול רגש של שמחה בטהרתה בחשכת הגלות - הרי, מכיון שמוכרחים להביא את משיח צדקנו, על כרחך צריך לומר, שבסוף זמן הגלות ממש - נותנים כחות מיוחדים שיוכל להיות ענין השמחה בטהרתה, והביאור - ששמחה זו נעשית על–ידי התבוננות שתיכף ומיד ממש בא משיח צדקנו, שאז תהי’ בכל העולם שלימות השמחה, שלכן, ישנו כבר רגש של שמחה בטהרתה (מעין ודוגמת שמחת הגאולה).

והעיקר - שבמקום אריכות הדיבור והשקלא וטריא כו’, יתחילו במעשה בפועל: לצאת בקריאה והכרזה על–דבר הוספה מיוחדת בשמחה כדי להביא את המשיח, ובודאי שעל–ידי–זה יביאו את המשיח בפועל ממש, ובזריזות הכי גדולה, “לא עיכבן כהרף עין”,

ואדרבה - ינסו ויווכחו!!

 

ט. וההתחלה בזה - בזמן המסוגל ביותר לענין השמחה, כנ”ל:

א) בהמשך ליום ועש”ק י”ג אלול, יום הנישואין דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שהתחיל וממשיך בה”שטורעם” ד”לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה”, כולל ובמיוחד - על–ידי ההוספה בשמחה, כמודגש גם בשמו (השני) של בעל השמחה - “יצחק”, מלשון שחוק ושמחה, עד לשלימות השמחה, “אז ימלא שחוק פינו”, שמחת הגאולה,

ב) ביום הש”ק י”ד אלול, שלושים יום לפני החג, “זמן שמחתנו”, ששלימותה - בשמיני–עצרת ושמחת–תורה, “יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך”, “ישראל ומלכא בלחודוהי”, שמחתם של ישראל בעצמותו יתברך, מעין ודוגמת שמחת הגאולה.

ג) וקרוב לסיומה של שנת תשמח ותשמח - שהיתה שנת הצלחה, כפי שראו במוחש שמהענינים שעסקו ופעלו במשך השנה היו באופן של הצלחה, והתקוה חזקה שהצלחה זו תימשך עד לסיומה של השנה, בכל הענינים, ועל אחת כמה וכמה בענינה העיקרי של השנה, תשמח ותשמח - להוסיף בשמחה מיוחדת הנ”ל.

י. ויהי רצון שעבודת השמחה בשביל להביא את המשיח תהי’ הפעולה האחרונה בימי הגלות, ב”כי תצא למלחמה על אויבך” (כמ”ש בריש פרשתנו), כמבואר בלקו”ת (הפרשה החסידית) ש”מלחמה זו היא מה שכתוב מלחמה לה’ בעמלק מדור דור”, וכמ”ש בסוף פרשתנו “תמחה את זכר עמלק” - הפעולה האחרונה ד”חיילי בית דוד” לבטל את חשכת הגלות ולהביא את אור הגאולה על–ידי משיח צדקנו.

ולהעיר, שגם הנצחון במלחמה (“כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה’ אלקיך בידך”) מעורר גילוי השמחה דעצם הנפש, בדוגמת שמחת נישואין, מכיון שמדת הנצח מושרשת בעצם הנפש כו’, כמבואר בכמה מקומות, ובפרט שהנצחון הוא באופן ד”תצא למלחמה”, שיוצא ממקומו, למקום ד”אויבך”, אשר, יציאה זו היא ללא הגבלות, שכן, בשמעו שיש מציאות ד”אויבך” בפנה נדחת בקצוי תבל, יוצא גם לשם כדי לבטל המציאות ד”אויבך”, עד שלא נשאר בעולם מציאות של אויב ומנגד (ואדרבה - שמתהפך לטוב), שאז, השמחה היא בתכלית השלימות.

ואין מקרא יוצא מידי פשוטו - קיום מצות מחיית עמלק בפועל ממש, בהקדמת המצוה דמינוי מלך (לא רק “שופטים ושוטרים תתן לך”, אלא גם “שום תשים עליך מלך”), ומיד לאחר זה בנין בית המקדש - כמאמר רז”ל “שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה”, ועל דרך זה (ואדרבה, בשלימות נעלית יותר) בכניסה לארץ (כפי שקורין תיכף בתפלת מנחה “כי תבוא אל הארץ אשר ה’ אלקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה”) בגאולה העתידה.

ואז תהי’ השמחה בתכלית השלימות - “ביום שמחת לבו”, “זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו”, שלימות השמחה דבית המקדש דלעתיד (כנ”ל ס”ז), במהרה בימינו ממש.

[בסיום השיחה ניגנו ניגון הקפות להרלוי”צ ז”ל, וכ”ק אדמו”ר שליט”א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה ועצומה, יחד עם כל הקהל - בשמחה כדי להביא את המשיח].

 

השיחה בשלימותה, עם מראי מקומות, נדפסה בספר השיחות תשמ”ח ח”ב