במלאת שבעים שנה להסתלקותו של רבי לוי יצחק נ”ע, ובמלאת יובל שנים להסתלקותה של רעי

במלאת שבעים שנה להסתלקותו של רבי לוי יצחק נ”ע, ובמלאת יובל שנים להסתלקותה של רעייתו, אם מלכות, הרבנית חנה ע”ה - מגולל “בית משיח” סיפור גלגולם של שני שופרות נדירים ויקרים שהיו ברשותו של רבי לוי יצחק במשך שנים ארוכות עד שהגיעו בחזרה לידי בנו, הרבי מה”מ • לצד זאת, סיפור מופלא של סגירת מעגל • ובשופר יתקע

א

שני שופרות יקרים היו בידו וברשותו של הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ”ל, אביו של הרבי מה”מ. שני שופרות שהיו יקרים מפז, בשל סגולתם. אלו הגיעו אליו בירושה נכבדה מאבותיו הקדושים.

מדי שנה בראש השנה, היה רבי לוי יצחק עומד על הבימה במרכז בית הכנסת הגדול בעירו יקטרינוסלב, ושולף מאמתחתו את השופר השחור, ובדחילו ורחימו תוקע בו. שופר זה ידוע בכינויו “השופר השחור”, והוא הגיע לידיו של רבי לוי יצחק בירושה מכ”ק אדמו”ר מוהר”ש נ”ע.

אולם הדרת קודש זו לא נמשכה לאורך השנים. לאחר שנאסר רבי לוי יצחק והוגלה מעיר רבנותו אל גלותו הנידחת שבקזחסטאן, נשאר השופר בידיה של רעייתו הרבנית חנה ע”ה. אך פלא הוא שבשופר זה לא נגעו הרשעים שעה שערכו חיפוש מדוקדק בביתו של הרב. הרבנית מיהרה להפקיד את השופר היקר בידיו של החסיד הרב יהודה גור–אריה, שהתגורר אף הוא ביקטרינוסלב, בתקווה לשוב ולקחתו בימים יפים יותר.

לימים נסעה הרבנית חנה למקום גלותו של בעלה, כדי להיות עמו במחיצתו בגלות הקשה. היא ידעה כי בעלה הדגול עתיד לשהות במקום שנים מספר, כפי שגזרו עליו הרשעים הארורים, ובוודאי אף יזדקק לשופר כדי לקיים מצוות יום ראש השנה.

נטלה אפוא הרבנית בחזרה את השופר מידיו של החסיד הרב גור–אריה, ויצאה לדרך הארוכה, אל הגלות אשר בצ’יאלי.

ב

שנים חלפו עד שהרב יעקב יוסף רסקין זכה לצאת מרוסיה. קודם צאתו, פנה אל הרבנית, אליה היה מקורב, וביקשהּ לתת לו את השופר היקר שברשותה, במטרה להביאו לחוף מבטחים, ולבל ייפול שלל לידי זדים.

הרבנית, שהבינה את חשיבות השופר, נענתה לבקשה ומסרה בידו את השופר השחור שנשאר ברשותה, לאחר הסתלקותו של בעלה.

במשך שש שנים היה השופר בידיו של הרב רסקין, שהיה תוקע בו מדי שנה, עד לחודש אלול תש”י.

בחודש מנחם אב תש”י, שלח הרבי, אז חתנא דבי נשיאה, מכתב אל הרב רסקין.  “כן נודע לי זה מכבר, אשר עלתה בידו להביא ממדינתו מלפנים [רוסיה], את השופר של אאמו”ר ז”ל”, כותב לו הרבי ומציין כי בקרוב יבקר בארץ הרב דובער חסקינד, “אסיר תודה אהיה לו אם ימסור ע”י הנ”ל את השופר, ומובן אשר כל ההוצאות הכרוכות בכל הנ”ל עלי לסלקן על פי הוראתו, נוסף על תודתי הרבה על כל זה”.

ואכן, זמן קצר לאחר מכן, ביום אלולי אחד של שנת תש”י, הגיע החסיד הרב דובער חסקינד אל ר’ יעקב יוסף, ואמר לו כי הנו בא בשליחותו של הרבי המבקש את השופר השחור של אביו, ירושה מאדמו”ר מהר”ש.

לא קל היה לו לרב יעקב יוסף רסקין להיפרד מהשופר היקר. אמנם הוא שייך כדין ירושה לבנו של רבי לוי יצחק, אך בכל זאת, צביטה בלבו העידה על כאבו להיפרד מהשופר הקדוש והסגולי ששימש אותו חמש שנים.

ר’ יעקב יוסף מסר אמנם את השופר בידיו האמונות של השליח שהעבירו לרבי; אך העז וביקש מהרבי, דבר מה בתמורה, חפץ מחפציו של אדמו”ר הריי”צ.

באותה תקופה של שנת האבל אחר אדמו”ר הריי”צ, היה הרבי, מתפלל כל יום כשליח ציבור במניין יחד עם בחורי הישיבה. אחר התפילה היה מתנהג בפשטות כמו היה אחד המתפללים הרגילים. לאחר אחת התפילות, ניגש במפתיע אל הת’ דוד רסקין ואמר לו “אביך ביקש מתנה עבור השופר. הנני להציע אפוא מטפחת של כ”ק מורי וחמי אדמו”ר”. כך אמר הרבי בפשטות.

ר’ דוד מיהר לכתוב על כך לאביו ושאלו האם הוא מסכים להצעתו של חתן–הרבי.

ר’ יעקב יוסף לא הסתיר את אכזבתו, שכן הוא קיווה לקבל חפץ בר קיימא מחפציו של אדמו”ר הריי”צ, כמו כף או כוס; וכי מה עניין במטפחת אף? את הרהוריו אלו מיהר להעלות על הכתב במכתב ששיגר לבנו. את המכתב חתם בבקשה לקבל מתנה יותר חשובה…

לא חלפו ימים רבים, והרבי ניגש שוב אל הבן הת’ דוד רסקין, והביע פליאתו באוזניו - מדוע אביכם מסרב לקבל את המטפחת. “רוצה הנני לשלוח לו אותה, אך בינתיים המטפחת מתקצרת…”

זה מיהר לכתוב שוב לאביו, והתפלא מדוע הוא מסרב לקחת את המתנה שמציע הרבי? הפעם נימת שונה במכתבו, והוא כותב כי בין התלמידים והחסידים בברוקלין כבר מכירים בגדולתו ובקדושתו של הרמ”ש וכי הוא ‘גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו, דורש טוב לעמו וגו’” [מה שעדיין טרם היה ידוע לחסידים אשר בארה”ק].

הוסיף הבן וכתב מתוך לבו: ‘מאחר שכ”ק הרבי מציע מתנה כזו, לא דבר קטן הוא, וכי הוא יודע ערכה של המתנה הקובעת ברכה בפני עצמה - ומדוע לעמוד על המקח?!’

כשהרב יעקב יוסף קיבל את מכתבו הנרגש של בנו, הסכים מיד לקבל את מתנתו החוזרת של הרבי “והנני מסכים בכל לב ונפש ומבטל דעתי ורצוני לגבי דעת כ”ק אדמו”ר שליט”א”, כתב לבנו.

הרבי בעדינותו הרבה, ביקש שוב לברר אצל הבן, האם האב ירצה שהרבי ישלח את המטפחת אליו ישירות, או שאפשר דרך הבן, והוא אשר ישלח את המטפחת היקרה מפז. הרב רסקין כתב כי הוא אינו רוצה להטריח את הרבי בטיפול המשלוח, ולא אכפת לו אם ימסור לבנו דוד והוא אשר ישלח את המטפחת.

בוקר אחד, לאחר תפילת שחרית, הורה הרבי לת’ דוד רסקין להכנס לחדרו “גן עדן העליון”. מבלי אומר הוציא הרבי מפתח מתוך מגירת שולחנו, ניגש לארון שעמד בחדרו ופתחו. בתוך הארון היו מספר מגירות מסודרות, ובאחת מהן הייתה המטפחת הנכספת. הוא הוציא אותה ומסרה לידי דוד רסקין על מנת לשולחה לאביו.

הבן מיהר לשגרה לאביו בצירוף מכתב המתאר את מעמד קבלת המטפחת, כאשר הוא מציין כי לפי המקום שבו הוצנעה, נראה כי המטפחת אכן יקרה וחשובה ביותר.

המטפחת עצמה הייתה מבד דק, צחור כשלג, מגוהצת כדבעי, כשבאחת מקצוותיה נרקמו האותיות J.S. ראשי תיבות שמו ושם משפחתו של הרבי הריי”צ. אחת מפינותיה הייתה חסרה קמעה. ניכר היה כמי נגזרה מתוכה חתיכה קטנה בשביל סגולה… “כעת הבנתי מה שאמר הרבי לבני שהמטפחת נהיית קצרה, שכן כנראה נתן פיסה ממנה למישהו בשביל רפואה וכדומה”, סיפר הרב רסקין.

•     •     •

כחמש עשרה שנים ארוכות חלפו מאז.

אל חג שבועות תשכ”ה הגיע הרב יעקב יוסף רסקין לחצרות קדשנו כדי לשהות בצילו של הרבי בחג מתן תורה. באותו ביקור זכה להיכנס ליחידות בקודש פנימה, שם ההין לשאול את הרבי מה עליו לעשות עם המטפחת היקרה המונחת בבית גנזיו ללא שימוש.

“איר וועט אליין פארשטיין!” (= תבין בעצמך)” - באה התשובה מפי הקודש.

אך החסיד עמד על שלו: “איני מבין ואני מבקש שהרבי יאמר לי”.

“אתה בעל תוקע?” שאל פתאום הרבי.

“כן”.

“אם כן, בעת תקיעת שופר בראש השנה, אפשר לכסות השופרות עם המטפחת, ואם המטפחת לא מספיקה לכסות, אז לקחת עוד מפה ולכסות השופרות…”.

הרבי סגר מעגל. המטפחת הקדושה של אדמו”ר הריי”צ נאה ויאה היא לכסות את השופרות ברגעים המרטיטים של תקיעת שופר, והנם מתנה נאה ויפה תמורת השופר של אביו, רבי לוי יצחק…

ג

לאחר שהשופר היקר הגיע לידיו של הרבי, הזדרז להודות לנותנו: ”..כן קיבלתי ברוב תשואות חן תשואות חן את השופר של אדוני אבי מורי ורבי נשמתו עדן. וטיבותיה לשקיה .. כבקשתו הנני נותן לו על ידי בנו המתמיד הרב דוד שי’ חלק מטפחת של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו”ר הריני כפרת משכבו. ומטובו לכתוב לבנו איך להמציאו אליו…”

שנה לאחר מכן, כתב הרב רסקין מכתב לרבנית חנה ע”ה, שממנה קיבל את השופר. במכתבו הוא מביע את התרגשותו מהשימוש שנעשה בשופר קדוש זה:

“מה מאוד שמחתי מרוב עונג, מזה שכתב לי בני התמים מר דוד שי’, שבראש השנה, שנה זו, תקעו בשופר השחור של כבוד קדושת אדמו”ר מהר”ש נ”ע זצוקללה”ה אשר לקחתי אצל רו”מ כבודה באלמא–אטא לפני שמונה שנים, ואני תקעתי בו שש שנים בכל ראש השנה והוצאתי הרבים ידי חובתן.

“ואשתקד, כשקיבלתי מכתב מהוד כ”ק בנם אדמו”ר שליט”א שדרש אותו ממני, אשר האמת אודה ולא אכחש קשה מאד היה עלי הפרידה ולא יכולתי להיפרד מהשופר שהיה יקר לי מפנינים, אבל לא יכולתי ח”ו לעבור על בקשת ודרישת כ”ק אדמו”ר שליט”א.

“ועתה כששמעתי שבראש השנה זה תקעו בו אצל כבוד קדושת רבינו שליט”א, שמחתי במאוד, שזכיתי שעל ידי, שהבאתי אותו מרוסיא עד הנה ושמרתי אותו כבבת עיני, וסוף סוף הגיע לידו ורשותו של כ”ק בנם שליט”א.

“והשופר הקטן הלבן של כבוד קדושת ה’צמח צדק’ נ”ע בטח נשאר אצל ר’ צבי (שי’) רבינוביץ, השם יתברך ירחם עליו ועל כל אנ”ש שברוסיא שי’…”

ד

מהו סיפורו של השופר השני, “השופר הלבן” שהגיע בירושה מאדמו”ר ה’צמח צדק’? מה עלה בגורלו?

בהיות רבי לוי יצחק בגלות הקשה באלמא–אטא, היה עמו יהודי פשוט בשם חיים בער. לאחר שנסתלק רבי לוי יצחק, נדד יהודי זה לעיר צ’רנוביץ שם התגורר עד אחרית ימיו.

בחודש אלול האחרון לחייו, קרא חיים בער לחסיד ר’ יוסף נימוטין, שאף הוא היה עמו, ואמר לו כי מעולם לא השתמש בשופר, אך השנה ברצונו לשמוע את התקיעות דווקא משופר קדוש זה שהגיע בירושה מאדמו”ר ה’צמח צדק’. ר’ יוסף השיב בשלילה, שכן חשש מלתקוע בשופר זה.

בבוקרו של יום ראש השנה הגיע ר’ יוסף לביתו של חיים בער כדי לבקרו. על השולחן כבר עמד השופר הקדוש. שוב ביקש ר’ חיים בער מידידו לתקוע בשופר זה ולהוציאו ידי חובה, אך ר’ יוסף השיב כי ברצונו לתקוע בשופר בו הוא רגיל לתקוע.

“היית היום במקווה?” שאל ר’ חיים בער שלא ממין התשובה.

ר’ יוסף השיב בחיוב.

“אם כן, אנא תקע בעבורי בשופר הזה”, הפציר בו שוב ושוב, עד שלבסוף אכן תקע בשופר הלזה והתקיעות יצאו בצורה חלקה.

ר’ יוסף כבר עמד לעזוב את בית ר’ חיים בער, כשזה האחרון קרא לו שוב:

“אנא קח עמך את השופר לביתך!” ביקש.

ר’ יוסף הופתע למשמע הבקשה, שכן ידע עד כמה חיים בער שומר על השופר כעל אוצר יקר. אף על פי כן, עשה כבקשתו ולקח עמו את השופר לביתו.

כעין נבואה נזרקה בר’ חיים בער, כמו הרגיש שימיו ספורים והשופר צריך להיות תחת אחריות וזהירות יתרה.

באחד הימים נאסר ר’ יוסף נימוטין, ולאחר משפט קצר הוגלה למחנה עבודה למשך שש שנים. שוב התגלגל השופר, ורעייתו של ר’ יוסף מסרה את השופר לידיו של החסיד ר’ הלל ליברוב, אצלו נשמר השופר כל זמן גלותו של ר’ יוסף.

תלאות רבות נוספות עבר שופר קדוש זה.

לאחר שר’ יוסף השתחרר לביתו, הוא החל להתפלל בבית הכנסת של יהודי איראן. היה זה בראש השנה הראשון, כאשר ר’ יוסף עמד על מקומו בסילודין, מוכן לשפוך שיח ותחנונים לפני היושב במרומים ביום דין זה. עודו עומד על מקומו, לפתע יד נעלמה הניחה בחטף את השופר מול עיניו. ר’ יוסף הספיק עוד לראות את גבו של ר’ הלל ליברוב, ידידו, נעלם מבעד לפתח בית הכנסת… נטל ר’ יוסף בידו את השופר, ועד מהרה הכיר בסימניו - השופר הקדוש…

ידיו רטטו בהתרגשות רבה. כלל לא ציפה ששופר מיוחד זה יתגלגל שוב לידיו, ועוד בזמן כה נשגב, שעה קלה לפני תקיעת השופר - - -

רק לאחר מכן התבונן בדעתו - מה ראה ידידו למהר ולהשיב לו את השופר, ועוד בצורה תמוהה ועלומה שכזאת?!

לימים נפגשו השניים, ובפיו של ר’ הלל סיפור מדהים:

בבוקרו של ראש השנה, נטל ר’ הלל עמו את השופר בדרכו לבית הכנסת. הוא התכוון לתקוע בשופר הקדוש, מתוך כוונה לעורר רחמים רבים על עצמו ועל בני ביתו. מי כמוהו יודע כמה רחמים זקוקים עמך בית ישראל בתקופת הרת עולם זו, כאשר הקומוניסטים רודפים בחמת זעם כל יהודי שצורת יהודי לו.

כשהגיע לבית הכנסת, הבחין לפתע כי השופר איננו. תחילה חשב שעיניו מטעות אותו, והוא החל לפשפש באמתחתו, אך עד מהרה התחוור לו כי השופר איננו! לבו החסיר פעימה ואף יותר. השופר… השופר… לא יכול היה להירגע. הוא הבין כי זה נשמט ממנו אי–שם, בדרכו מביתו לבית הכנסת. אך מעט סיכויים נותרו למצאו, ומי יודע אם לא נמצא בידי זדים.

אף על פי כן, מיהר ר’ הלל לשוב לדרכו, מי יודע, אולי זכות השופר הקדוש תעמוד לו להנצל.

בלב שבור והומה החיש פסיעותיו בעוד עיניו תרות במהירות ובדקדקנות בכל פינה ובכל סדק, שמא הוא בטבורו של הרחוב ושמא נדחק לשולי הרחוב ברגליהם של עוברים ושבים.

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל קרוב ממש לפסי ה”טרומאוואיי” (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי הפלדה של החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

“באותו רגע הבנתי כי השופר אינו צריך להיות אצלי”, הסביר ר’ הלל, “ומשום כך מיהרתי להחזירו לך, כדי שתשמרהו ותביאהו לחוף מבטחים”, סיים ר’ הלל את סיפורו.

עוד זמן מה חלף, ובשנת תש”ו, כאשר מאות משפחות החסידים התכוננו לצאת את רוסיה בדרכם אל ארצות החופש, ניגש החסיד הרב שמחה גורודצקי לר’ יוסף נימוטין וביקשו שיפקיד בידו את השופר היקר על מנת להעבירו אל הרבי. לא שליחות קלה הייתה זו, שכן עלול היה השופר ליפול בידי הרשעים השומרים על הגבולות, אך מסכת הנסים המופלאה המשיכה ללוות את השופר הקדוש והיקר…

ואכן, ר’ שמחה הצליח להבריח עמו את הגבול, ולימים מסרו לידיו הקדושות של הרבי, שהיה נוטלו עמו בימי ראש השנה לבימת התקיעות - - -

(על פי תולדות לוי יצחק)

הרבי לאמו הרבנית חנה: “הלא יש לך אורחים יקרים”

בסיפור מוזכר הקשר האמיץ שנרקם בין הרב יעקב יוסף רסקין לבין משפחת המלוכה, רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אותו סעד בתקופתו האחרונה, ולאחר מכן הקשר נמשך עם הרבנית הצדקנית מרת חנה - אשר בימים אלו מלאו יובל שנים להסתלקותה.

כהשלמה לסיפור, הנה קטע מיומנו של הרב יעקב יוסף רסקין, על ביקור מיוחד שערך בבית הרבנית חנה בעת ביקורו בקראון הייטס בשלהי שנת תשט”ו, כאשר במהלך הביקור הופיע בבית אמו, הרבי בכבודו ובעצמו.

וכך מספר הרב רסקין בזכרונותיו:

בכ”ח באלול תשט”ו לפני הצהריים הגעתי לברוקלין… תיכף צלצל בני דוד לכבוד הרבנית חנה זצ”ל והודיע לה שבאתי מאה”ק ושאל רשות מתי אפשר להיכנס אליה לקבל ברכת שלום. וענתה בשעה חמש בערב.

כשנכנסנו לביתה היה השולחן ערוך אצלה עם פירות ומשקאות, הכל מסודר יפה. היא קיבלה פניי בשמחה ובהתקרבות יתירה. אחרי שישבנו כרבע שעה ומדברים ע”ד זכרונות מאלמא–אטא וכדומה, פתאום שמענו שמישהו סובב המפתח במנעול הפתח של הכניסה הראשית. אז פנתה הרבנית אלינו ואמרה: “כנראה שבני הוא הפותח את הדלת” (אצל כ”ק אד”ש היה תמיד בכיסו המפתח של הדלת שלה כדי שלא להטריח אותה לקום ולפתוח הדלת).

בינתיים נפתחה הדלת וכ”ק אדמו”ר שליט”א נכנס. מהכניסה ועד הסלון היה פרוזדור ארוך של כמה מטר, ומשם נכנסים ישר להסלון. מובן שכולנו קמנו ואני ישבתי קודם על יד השולחן מצד ימינה של הרבנית, ורמזה לנו לעבור לצד שמאלה, והרבי ניגש תיכף אליה ואמר לה ‘שלום’ ושאל מה שלומה כו’. אנחנו שלושתינו (אני, דוד ולייב) עמדנו מצד ימינה לשולחן. הרבי עמד מתחת תמונות הרבנים שתלו על הקיר, ישר כמו שר צבא ממולי, ותיכף התאמצתי ואזרתי כוח ואומץ ואמרתי ברכת “שהחיינו” בקול רם, והרבי שליט”א אמר “אמן”.

ושאל אצלי איך היה הדרך ועוד כמה דברים. כעבור כעשר דקות פנה לאמו הרבנית ואמר לה: “הלא יש לך אורחים יקרים, פארבריינגט גוט… ואני אלך”.

לאחר שהלך אמרה לנו הרבנית שתמיד הרבי בא בשעה שש בערב, ועל כן הזמינה אותנו לשעה חמש, אכן הפעם הקדים, כנראה מפני שמחר הוא ערב ראש השנה והזמן יותר מוגבל, לכן הקדים לבוא לאימו לקיים מצוות כיבוד אב ואם שעה יותר מוקדמת.

דרישת שלום מאבא

כשהגיע הזמן קראו אותי ליחידות. הרבי שליט”א קיבל אותי בפנים צהובות… ראשית הדברים היה על דבר כ”ק אביו הרלו”י זצ”ל. הרבי שאל, היות שאני הייתי בראש המתעסקים אצל כבוד אביו זצ”ל באלמא–אטא, וכל הזמן היה רוצה לברר בדיוק מתי היה שעת ההסתלקות של כבוד אביו זצ”ל, מפני שקשה לו לדבר עם אימו הרבנית על דבר זה מטעמים מובנים, ורוצה לברר אם זה היה בדיוק ביום כ’ באב לפני שקיעת החמה.

היות שהייתי אז על יד מיטתו של אותו צדיק זי”ע אמרתי לו בהחלט שזה היה לפני השקיעה, וליתר ביטחון אמרתי לו כמה סימנים: היות ששם לא היה חשמל והשתמשו רק עם לאמפ (מנורה) מנפט, והלאמפ הדליקו כחצי שעה אחר הסתלקותו, וכל זמן שהיה אור יום לא הדליקו לאמפ. וחוץ מזה אני זוכר בהחלט שהיה מאיר בחוץ אור היום.

ושאל אם אני זוכר מהתורות שדרש כ”ק אביו זצ”ל, אמרתי כי איני זוכר בדיוק, רק סיפרתי לו שבשבועות האחרונות שהיה בעלמא דין באתי מברית מילה שעשיתי לילד בן ארבע שנים. אחרי שובי מהברית מילה, נכנסתי לבקרו והוא כבר שכב במיטתו כי היה חלש מאוד, וישב על המיטה ולחץ לי היד באהבה ושמחה, ודרש הרבה דברים שהגימטריה הוא ארבע, כמו שם הוי’, ארבע עולמות וכדו’, והוסיף ואמר לי שעשיתי דבר גדול להכניס בבריתו של אאע”ה ילד בן ארבע. וברך אותי.