ר’ שמחה השקיע מחשבה רבה במכתבו לרבי, ובסיום הכתיבה מסר את תשובתו לידי ר’ בנימין

ר’ שמחה השקיע מחשבה רבה במכתבו לרבי, ובסיום הכתיבה מסר את תשובתו לידי ר’ בנימין קליין על מנת שיעבירו לרבי. רק אז הרשה לעצמו לצאת מ–770 והחל לצעוד לכיוון רחוב פרזידנט, בין רחובות קינגסטון וברוקלין, שם הייתה אכסנייתו. פתאום סב ר’ שמחה על עקבותיו במפתיע וחזר ל–770… * סיפור ולקח בצדו

מאת הרב שלום בער אבצן
הכין לדפוס: פ’ זרחי
 

 בשנות הזעם והגזירות שנגזרו נגד יהדות תחת הממשל הקומוניסטי, נשלח הרה”ח ר’ שמחה גורודצקי, ע”ה על ידי אדמו”ר הריי”צ, לייסד תלמודי תורה עבור ילדי יהדות בוכרה. כעבור שנים, כשזכה להשתחרר מרוסיה ולעלות לארץ ישראל, הוא המשיך בשליחות זו ופתח ישיבה לילדי העולים מבוכרה, הלא היא “אור שמחה” אשר בכפר חב”ד.

הפתגם אומר “אי אפשר לרצות את כולם”, והאמירה תקפה במיוחד במוסדות חינוך. במוסדות רבים ההנהלה מתמודדת עם הורה אחד או שניים שמוכרים כמתלוננים סדרתיים. המתלונן מציע להנהלה שיטות אלטרנטיביות לטיפול בילד שלו, עם יותר הבנה והתחשבות, ועוד דרישות מכל מיני סוגים.

ישיבת הבוכרים לא היתה יוצאת מן הכלל. אחת האמהות התלוננה כי צוות הישיבה מקפיד יותר מידי על ההתנהגות של בנה ועל האיחורים הרבים שלו. “רק עזבו אותו לנפשו,” דרשה האמא בתקיפות.

ר’ שמחה גורודצקי, כמנהל, הסביר לה בסבלנות, שבפעמים הראשונות שבנה איחר ונעדר מלימודים, צוות ההוראה שוחח אתו ברוגע. “לא איימנו עליו”, הצהיר ר’ שמחה, “וגם ולא הענשנו. עודדנו אותו, הענקנו פרסים עבור השבועות שבהם הוא כן עמד בלוח הזמנים ולא איחר. ניסינו שיטות רבות, אולם לצערנו, אי אפשר לקבל את התנהגותו וחיסוריו הרבים. זה לטובתו האישית שנעמיד אותו כעת במקומו, לפני שהתנהגותו תהפוך למנהג קבוע שיפגע או ישפיע על המשך חייו”, הוסיף ופרש את משנתו החינוכית.

האם לא קיבלה את הסברי ההנהלה, ואיימה: “אם לא תשנו את הגישה כלפי בני, אתם עוד תצטערו. אני אלשין עליכם!”

ר’ שמחה שהכיר היטב את גישת הצוות החינוכי במוסד אותו ניהל, את האכפתיות וההתחשבות שלהם שהיו לשם דבר, והוא מיהר להצהיר באוזניה: “כל הורה אחר יהיה מוכן להעיד בפני משרד החינוך שאנחנו מתנהגים לתלמידים בצורה הטובה ומועילה ביותר; הילדים כאן מטופלים בחמלה ובתשומת לב. אנחנו עושים מאמצים רבים, אף מעבר ליכולתנו, כדי להכיל את התנהגות בנך, אולם לעיתים חייבים להציב גבולות. ב”ה אנחנו מנהלים מוסד גדול, ואם כל הצער שבדבר, אין אפשרות לתת לתלמיד אחד להתנהל על פי תכנית אישית שעה שזה מפריע לתכנית של כלל בית הספר”.

האם שמעה אך לא התרצתה ואיימה שוב באומרה: “עוד תשמע ממני!”. אמרה ועזבה בכעס את המקום.

ר’ שמחה מצדו לא דאג. הוא היה שלם לגמרי עם שיטות הניהול והחינוך של הצוות כלפי כלל התלמידים, כאשר הם מעניקים יחס חם ואכפתי לכל תלמיד ותלמיד.

חלפו הימים, ובמשרדי הישיבה לא התקבלה כל תלונה מצד הרשויות החינוכיות. זאת ועוד, הילד אף נרשם על ידי אמו גם לקראת שנת הלימודים הבאה.

מה התכוון הרבי במכתבו?

הגיע חודש תשרי, ור’ שמחה, כמו חסידים רבים, עשה את דרכו לחצר הרבי להיות במחיצתו בחגים.

כאשר נכנס ל–770, הבחין בו המזכיר הרב בנימין קליין ע”ה והוא הזמינו להיכנס למשרדו ואמר שיש לו פתק בעבורו מהרבי, ותוך כדי כך, שלף פתק מתוך ערימת הדפים שהייתה על השולחן, ומסרו לר’ שמחה.

מחשבות שונות החלו להתרוצץ במוחו של ר’ שמחה. פתק? על מה? הרי הרבי ענה למכתבו האחרון במלואו לפני כמה שבועות. מפליא הדבר…

ר’ שמחה החל לקרוא, והדם אזל מפניו. בתום הקריאה עמד על מקומו המום ונבוך. בצעטלע שקיבל מהרבי נכתב (תוכן בלבד): היתכן שבבית ספרך מכים תלמידים?

לרגע הוא התבלבל. מכים תלמידים? בישיבה שלו?? הוא היה המום. הוא ידע עד כמה הגישה עדינה ומתחשבת… חלפה דקה ועוד דקה, ובמוחו הכל החל להתבהר. כן, האמא הזו ידעה בדיוק איך להביך אותו! היא כנראה כתבה לרבי והמציאה סיפור! לאחר בירור נוסף, התברר לו כי יש סיכוי גבוה שהפתק של הרבי נכתב בעקבות תלונה שהגישה האם.

ר’ שמחה התיישב מיד וכתב מכתב ארוך לרבי, בו סיפר והבהיר את רצף האירועים במשך השנה וחצי האחרונות עם האם ובנה. הוא הוסיף במכתבו כי לפי ידיעתו, במוסד אותו הוא מנהל, מעולם לא הורמה יד של מורה על תלמיד להכותו, וגם האם לא אמרה שבנה הוכה. האם רק איימה שהיא תגרום לו חיים קשים, וזו היתה תכניתה. היא הבינה שהדבר הכי אחרון שר’ שמחה רוצה בו, זה לגרום לרבי עגמת נפש ממעשיהם של חסידיו ושלוחיו.

ר’ שמחה השקיע מחשבה רבה במכתבו לרבי, ובסיום הכתיבה מסר את תשובתו לידי המזכיר הנאמן ר’ בנימין קליין, על מנת שיעבירו לרבי. רק אז הרשה לעצמו לצאת מ–770 והחל לצעוד לכיוון רחוב פרזידנט, בין רחובות קינגסטון וברוקלין, שם הייתה אכסנייתו.

לפתע, באמצע הדרך, ר’ שמחה סב על עקבותיו במפתיע, חזר ל–770 וניגש למזכיר ר’ בנימין קליין.

“ר’ בנימין, האם כבר מסרת את מכתבי לרבי? אם לא, האם אפשר לקבל אותו בחזרה? יש לי משהו אחר לכתוב”.

“משהו אחר או משהו נוסף?” התעניין המזכיר.

“אחר, חדש לגמרי,” היתה תשובתו של ר’ שמחה.

פניו של ר’ בנימין הביעו תמיהה, ור’ שמחה הרגיש צורך להסביר:

“אתה הרי ראית שתגובתי האינסטינקטיבית היתה לעדכן את הרבי שההאשמה בדויה, וזה אכן מה שכתבתי במכתבי. אלא שבצעדי למקום האכסניה שלי, הרהרתי לעצמי: שמחה, האם הרבי שאל אותך מה אירע? אם כן, אזי תשובתך נכונה. אך לא כן; הרבי לא ביקש לברר את פרטי המאורע, אלא שאל כיצד יתכן שבמוסד שלך קרתה התנהגות כזו. כנראה שהרבי מרגיש שזה אכן היה, ואם לא בפועל, אז בכוח…

“הרבי אומר לנו, שהאהבה והמסירות לילדים חייבים להיות במידה מרובה מבהווה. ואולי תוכחה, גם אם היא במקום, נחשבת כהכאה. היתכן שיכולנו להשיג השגים נאים יותר עם התלמיד הזה לו נקטנו בשיטה שונה?

“לכן אני כותב לרבי את המענה הבא: עליך, ר’ בנימין, מוטל להודיע לרבי שאני עולה על הטיסה הבאה לארץ ישראל, ומזמן אסיפת חירום עם כל צוות הישיבה כדי לשוחח ולדון על דרכים ליישם את הוראת הרבי לחנך את התלמידים בצורה עדינה יותר”.

כך מיישם חסיד את ה”נעשה ונשמע” החסידי, ומיישם הוראה או משפט של הרבי, גם אם הוא אינו מובן.