משך הזמן דשלושים שנה כולל כל הענינים והשינויים

בשנת תשי”ז מלאו שלשים שנה מגאולת כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע וכ”ק אד”ש מה”מ ביאר בהרחבה את החידוש המיוחד בעבודה במלאת שלשים שנה מענין הגאולה |  במלאת שלשים שנה מחג הדידן נצח של נשיא דורנו, מובאים בזה דבריו הק’

 משך הזמן דשלושים שנה כולל כל הענינים והשינויים

איתא בספר עבודת הקדש על פסוק “ויהי בשלושים שנה”, דשנה הוא לשון שינוי.

- יש אומרים שלכן תקופה של משך זמן הכוללת כל אופני השינויי אויר (קיץ סתו חורף אביב) נקראת בשם שנה, לפי שכוללת בתוכה כל השינויים - והדיון בבית דין הגדול - מסיים שם בעבודת הקדש - נכלל בשלושים אופני שינויים. וזהו ויהי בשלושים שינויים.

והנה, ביחד עם זה, שהרי “אין מקרא יוצא מידי פשוטו”, פירוש הכתוב הוא גם כפשוטו - לשון שנה - הזמן הכולל בתוכו כל השינויים.

[ויש להוסיף, שמשך הזמן דשלושים שנה כולל את כל הענינים והשינויים שבעבודת האדם - כמובן מביאור הצמח–צדק על הפסוק “ויהי בשלושים שנה” ש”זהו עשר אורות פנימיים ועשר כלים ועשר מקיפים”, כפי שישנם באדם.

וכיון שעבודת האדם היא עיקר ותכלית הבריאה, כמאמר רז”ל “בראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית”, וכתוצאה מזה בא החיוב ש”כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם”, - וכן הוא האמת (שהרי בודאי שהתורה לא תאמר לאדם דבר שהוא היפך האמת, ובפרט בתור חיוב ש”חייב לומר כו’”), וההסברה בזה, דכיון שהתורה ניתנה לכל אחד ביחוד, שהרי לכל אחד נאמר “אנכי הוי’ אלקיך”, לשון יחיד, לכן גם העולם, שקיומו תלוי בתורה, נברא בשביל כל אחד ביחוד -

הרי מובן ששלושים שנה שכוללים את כל הענינים והשינויים שבאדם, כוללים גם את כל הענינים והשינויים שבעולם - שזהו כללות הענין דג’ עולמות בריאה יצירה עשי’, הן בי”ע הכלליים והן בי”ע הפרטיים, ובלשון החקירה: עולם השפל, עולם הגלגלים, ועולם המלאכים, אשר, כל אחד מהם כלול מעשר].

מכאן ואילך צריך להיות עבודה נעלית יותר

באשר עברו שלשים שנה מענין ומאורע המאסר והגאולה, הרי פעולת ההמשכה שמצד המאורע פעלה פעולתה בכל האופנים האפשריים להיות, ומכאן ואילך צריך להיות עבודה נעלית יותר, כי “תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו’ שנאמר ילכו מחיל אל חיל”.

ולזאת צריך לעשות חשבון מה שעשו ופעלו במשך שלושים שנה שעברו, בכדי לידע איך לנצל להבא את פעולת ההמשכה באופן נעלה יותר.

אמנם, כאשר עושים חשבון ורואים אשר הפעולות שפעלו הם במדה קטנה לפי אופן היכולת שהיו יכולים לעשות, הרי אפשר אשר מחשבון זה יבוא האדם לנמיכות ושפלות הרוח - צריך לזכור המבואר בתניא שצריך להתרחק מעצבות, ורק לפעמים אפשר להשתמש במרירות, אשר המרירות אין ענינה שפלות הרוח, כי אם אדרבה - תוספות חיות בעבודתו, כפי שמביא אדמו”ר הזקן באגרת התשובה מאמר המדרש “אם הי’ רגיל לקרות דף אחד יקרא ב’ דפים, לשנות פרק א’ ישנה ב’ פרקים”.

הצלחה מופלגה לעשות “כלים” גדולים יותר

. . וזוהי ההוראה:

אפילו אם הסך–הכל מעשיית החשבון יביא (אצל פרטים או כללים, סוגים או כתות) לידי מרירות, על כך שלא ניצלו את האפשריות והיכולת והכחות שהיו במשך תקופה זו של שלושים שנה - הרי התכלית היא לא להשאר בזה, אלא שיבוא לידי ביטוי באופן העבודה שלאחרי שלושים שנה אלו, בכל הענינים שהמשיכה הגאולה, שתהי’ העבודה בחיות נוסף וכחות נוספים, על דרך מעלת העבודה של הבא מ”ארץ צי’ ועיף בלי מים”, שהצמאון שלו הוא שלא בערך בתוקף יותר.

וענין זה ממשיך הצלחה מופלגה ביותר, שיוכלו לעשות “כלים” גדולים יותר באיכות ו”כלים” גדולים יותר בכמות, ועל ידם יומשכו אורות נעלים ביותר.

וכמוו כן נמשכת סייעתא דשמיא בשעת העבודה, והצלחה מופלגה בפירות העבודה, שתהי’ עבודה שעושה פירות ופירות פירותיהן עד סוף העולם - כהפירוש בזה שעושים סוף להעלם והסתר דעולם, ול”הנחות העולם”,

- כידוע מה שכתב הסמ”ע שפסקי בעלי–בתים הם היפך פסקי התורה, ובמילא צריכים לעשות סוף לפסקי בעלי–בתים, “הנחות העולם”,

ואז יהי’ מקום לפסקי התורה, היינו, להמשיך את התורה למטה בכל עניני העולם, ולעשות מהעולם דירה לו יתברך בתחתונים ממש.

(שיחת יום ה’ פ’ פינחס, י”ב תמוז ה’תשי”ז)

חוזרים ונפעלים עוד הפעם אותם ענינים

ידוע מה שכתוב בכתבי האריז”ל על הפסוק “והימים האלה נזכרים ונעשים”, שכל ענין וענין, בבוא זמנו, ומזכירים אותו, כפי שצריכה להיות הזכירה על פי תורה, שאז הרי זה נקרא “נזכרים”, הנה על ידי זה “ונעשים”, שחוזרים ונפעלים עוד הפעם אותם ענינים.

 . . ואף שבכל שנה נמשך אור חדש שלא הי’ מעולם,

- ומובן גם בפשיטות, שהרי כאשר עושים פעולה מסויימת, ובפרט פעולה על פי תורה, בהכרח שנפעל איזה דבר חדש, ובמילא מובן בפשיטות שכאשר ישנה הפעולה ד”נזכרים” בכל שנה ושנה, נפעל איזה ענין חדש בה”נעשים” -

הרי אפילו ה”אור חדש” הוא רק בהענין דחידוש הישנות. והיינו, שעכשיו אין דבר חדש בעיקרו, ואין זה אלא שב”ישנות” גופא נעשה בכל שנה דבר חדש.

והיינו, שהמשכת האור חדש בכל שנה ושנה על ידי עבודתינו היא - לא בכחנו, אלא בכח הענין שנעשה בפעם הראשונה, שאז היו כלולים כבר כל הענינים שיומשכו בשנים שלאחרי זה, ועל ידי עבודת הזכירה בכל שנה ושנה הרי זה נמשך מהכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי.

ועל דרך המשל הידוע מננס שעל גבי הענק, שהננס מצד עצמו הוא נמוך הרבה מהענק, אלא שכיון שעומד על גבי הענק, יכול להגיע ולראות למרחוק יותר, במקום שהענק עצמו אינו יכול להגיע ולראות.

ועל דרך זה בנדון דידן, שכיון שעומדים אנו על גבי הענק, והיינו, שנמצאים אנו לאחרי שכבר אירע הענין בפעם הראשונה, ולאחרי כל השנים שבינתיים, שבכל שנה ושנה נמשך אור חדש, לכן יכולים אנו להמשיך ע”י עבודתינו אור חדש שלא הי’ עד עתה, אבל כל זה אינו אלא בכח הענין שאירע בפעם הראשונה.

צריכים להיות בשמחה גדולה ביותר

. . בנוגע לעניננו: עומדים אנו בתקופה ד”ויהי בשלושים שנה” מהגאולה די”ב תמוז.

מחד גיסא, הרי זה רק חידוש הישנות בלבד. וכנראה במוחש, שהשמחה עתה (במשך כל השנים שלאחרי שנת תרפ”ז), אין לה ערך כלל להשמחה שהיתה בשעתה, כיון שאז הי’ הדבר חידוש מעיקרו, מה שאין כן עתה.

. . אמנם, כל זה אינו אלא בהרגש האדם, שאצלו לא נרגשת השמחה; אבל באמיתית הענין - אם רק האדם אינו מתחשב עם עצמו, אם זוהי המשכה בכח עצמו, או רק כננס על גבי הענק, אלא הוא מתחשב עם הענין עצמו, עם הכוונה העליונה - צריכים להיות בשמחה גדולה ביותר, מצד זה שעכשיו נמשך בעולם אור חדש שלא הי’ מעולם.

והגם שענין זה גופא הי’ כלול תחילה בהעלם - הרי הכוונה העליונה היא שכל ענין יבוא בגילוי, שהרי זהו הטעם דהאצלת עולם האצילות, ראשית והתחלת העולמות, כדי שיהי’ גילוי ההעלם, כיון שהכוונה היא שיהי’ הגילוי דוקא.

וכיון שכן, צריכים להיות בשמחה גדולה מהתגלות תוספת אור שפועל שלימוד התורה וקיום המצוות יהי’ בנקל יותר, וכמשנת”ל שזהו כללות ענין הגאולה, ויש להמשיך זאת בפועל ממש במחשבה דיבור ומעשה בחיי היום–יומיים, לפעול גילוי אלקות בעולם, ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

 

שיהי’ נוגע הרצון העליון

והנה, אף שהאמור לעיל הוא אמיתית הענין כפי שהוא מצד עצמו, אבל אף על פי כן, בנוגע להרגש האדם, הרי בכל זאת לא מרגישים זאת (כנ”ל).

. . אמנם, כל זה הוא בנוגע להרגש הלב, אבל בנוגע להענין כשלעצמו - הרי הענין הוא בכל זאת באופן כזה (“דער ענין איז דאָך פאָרט אַזוי”), שבכל שנה נמשך אור חדש . . וכיון שכן, לא נוגע אם מרגישים זאת אם לאו, שהרי הענין הוא בכל זאת באופן כזה.

וזוהי הדרישה והתביעה - שלא לחשוב על עצמו ועל ההרגש שלו, אלא שיהי’ נוגע הענין, ויהי’ נוגע הרצון העליון (כנ”ל),

וכיון שכן, הרי בבוא חג הגאולה בכל שנה ושנה, ובפרט בהתקופה ד”ויהי בשלושים שנה”, צריכים להיות בשמחה גדולה ביותר מצד הנתינת–כח בעניני התורה ומצוות ובהפצת המעיינות, בכל הענינים שבהם הי’ רצונו של הרבי, שבגללם הי’ כללות הענין די”ב תמוז, וצריכים להתחזק ולהוסיף בכל ענינים אלו,

ועד שפועלים שבמהרה ובעגלא דידן יראו בעיני בשר, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו.

(שיחת ש”פ פינחס, י”ד תמוז, ה’תשי”ז)