שד”ר בכל מהותו
בשבוע שעבר נלקח לבית עולמו אחד משרידי דור דעה של חסידות חב”ד בארצות-הברית, הרה”ח הרה”ת הרב יוסף הלוי ויינברג ע”ה, כשהוא בן 94 שנים • הרב ויינברג נבחר על ידי הרבי הריי”צ להיות שד”ר עבור ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, ובתפקידו זה הגיע לעשרות מדינות נידחות, בעיקר בדרום אמריקה ובאפריקה, שם זרע רוחניות ו
בשבוע שעבר נלקח לבית עולמו אחד משרידי דור דעה של חסידות חב”ד בארצות-הברית, הרה”ח הרה”ת הרב יוסף הלוי ויינברג ע”ה, כשהוא בן 94 שנים • הרב ויינברג נבחר על ידי הרבי הריי”צ להיות שד”ר עבור ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, ובתפקידו זה הגיע לעשרות מדינות נידחות, בעיקר בדרום אמריקה ובאפריקה, שם זרע רוחניות וקצר גשמיות לטובת הישיבה • זכה במשך עשרות שנים להעביר ברדיו שיעור תניא שבועי, ובעקבות הודעתו לרבי שיתחיל למסור גם נקודות משיחות הרבי – החל הרבי להתוועד מידי שבת. זכה שהרבי יאזין בקביעות לשיעורי התניא שלו, כאשר תוכן השיעורים עוברים את הגהתו של הרבי, שאף כתב במיוחד עבור השיעורים ביאורים עמוקים בתניא
“בדאגתי למשפחת הרבי”, כתב הרב ויינברג, “רציתי מיד לרוץ בחזרה כדי לוודא ששלום להם, אך אחי עכבני עד אשר ההפגזות נחלשו במעט ואז רצתי אל הרבי. בדרך נתקלו רגליי פעם אחר פעם, בגופות אנשים ששכבו בראש כל חוצות והתקרבתי לחצר הרבי בלב רועד. כמעט התעלפתי כשראיתי שבכותל חדרו של הרבי, יש חור גדול מפצצה וכל החלונות שבורים. לשמחתי פגשתי את התמים לייב איידלמן שסיפר לי כי אצל הרבי הכול בסדר והוא ובני משפחתו ירדו למרתף הבית”.
הרב ויינברג נולד בעיירה ינוב-לובלסקי שבפולין. בשנת תרצ”ד נסע לישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בוורשה, שם התיידד עם הרה”ח ר’ יצחק הכהן הענדל, שבתקופה הראשונה לשהותו בישיבה עודד אותו וסייע לו בלימוד מאמרי החסידות העמוקים. בוורשה, ומאוחר יותר באטווצק, זכה לפגוש את הרבי הריי”צ ומיד נקשר אליו כחסיד נאמן בחבלי עבותות אהבה.
כאשר פרצה מלחמת העולם השניה, למד הרב ווינברג בישיבת תות”ל באטווצק. כאשר הישיבה נסגרה, הוא ברח לבית הוריו, אולם לאחר כמה ימים עזב את בית הוריו, ונסע לוורשה, כדי להסתופף בצלו של הרבי הריי”צ.
עם הרבי הריי”צ ב”ימים נוראים” בצל ההפגזות
את חודש החגים עשה במחיצת הרבי הריי”צ. ביומן שכתב לימים, העלה את את רשמיו מאותו חודש נורא, תחת הפצצות בלתי-פוסקות של הגרמנים ימ”ש:
“בערב החג [ראש השנה], החלו ההפצצות בשכונה; פצצה אחת פגעה בבית משפחת שמוטקין והבית החל להתלקח, כל השכנים החלו רצים לעבר השער של הבית, הנשים והילדים ייללו בקולי קולות ואנחנו עמדנו סביב הרבי כדי לוודא שלא ידחפוהו. הביאו כיסא והרבי ישב עליו, פניו הקדושות היו רציניות מאוד. מספר פעמים אמר שיקראו למכבי אש; הוא ישב כל הזמן ומלמל בשפתיו; אחד מאנ”ש החל לחזור משניות בעל פה בקול וכאשר שגה, תיקנו הרבי. אחר כך פנה אלי הרבי בשאלה היכן הבחורים? וביקש שיעמדו על ידו. כולם נעמדו סביב הרבי. הרבי התעניין גם אודות אשתו של ר’ שעפסיל מאיר שהייתה מעוברת וכן על ילדה אחת שבתחילה לא ראו אותה במקום”.
בעשרת ימי תשובה שהה הרב ויינברג במחיצת הרבי, וכמה פעמים נשלח להביא אוכל עבור הרבי, תוך סיכון עצמי ברחובותיה המופגזים של וורשה. גם בבוקר יום כיפור, לאחר ששמע מהרש”ג כי לרבי יש עגמת נפש מכך שאין בעל-תפילה הגון – סיכן הרב ויינברג את נפשו והלך לקרוא לרב שרגא פייביש זלמנוב שהתפלל את שאר התפילה.
על סעודת מוצאי יום כיפור במחיצת הרבי, סיפר הרב ויינברג בזכרונותיו: “אחר התפילה סעדו כל בני המשפחה בחדר האוכל והרבי סעד בחדרו. לא היה מדי הרבה לאכול אלא כזית חלה, היות ורסיסי פגז נפלו לתוך הבשר שהבאתי וחששו מהרעלה. כמו כן היו רק שני כלים וכל אחד היה צריך לאכול לפי תור. בהגיע תורי לסעוד, החלה הפצצה. כולם רצו במהירות בכדי לשבת בפרוזדור ואף אני עזבתי את סעודתי ורצתי לשבת בפרוזדור, אז הרבי הורה לי ללכת לסיים את ארוחתי בחדר האוכל [כנראה בגלל שהייתה זו סעודה שלאחר הצום]”.
למחרת, ביום י”א בתשרי, התגברו עוד יותר ההפצצות, נותקו קווי הטלפון ובמקומות רבים בעיר אף צינורות המים. באותו יום הלך הרב ויינברג לראות מה שלום אחיו שגר בשכנות. כאשר הגיע אליו התחדשה ההפצצה ביתר עוז. “בדאגתי למשפחת הרבי”, כתב הרב ויינברג, “רציתי מיד לרוץ בחזרה כדי לוודא ששלום להם, אך אחי עכבני עד אשר ההפגזות נחלשו במעט ואז רצתי אל הרבי. בדרך נתקלו רגליי פעם אחר פעם, בגופות אנשים ששכבו בראש כל חוצות והתקרבתי לחצר הרבי בלב רועד. כמעט התעלפתי כשראיתי שבכותל חדרו של הרבי, יש חור גדול מפצצה וכל החלונות שבורים. לשמחתי פגשתי את התמים לייב איידלמן שסיפר לי כי אצל הרבי הכול בסדר והוא ובני משפחתו ירדו למרתף הבית”.
על תפילות הימים הנוראים ההם במחיצת הרבי, סיפר הרב ויינברג: “גם באותו ראש השנה, למרות הבהלה הגדולה, הרבי לא זז מאורחות חייו בקודש. הוא עמד על מקומו ברגש רב. כל כולו היה כיסופין, כמעט ולא שמעו את מילותיו והיה נראה כי הרבי משוטט בעולמות עליונים. למרות שהתפילה לא ארוכה ביותר, ארכה תפילתו של הרבי כשלוש שעות בבכיות נוראות ובהתעוררות עצומה”.
“באותם ימים היה הרבה על מה להתפלל. דבר אחד היה חסר, יישוב הדעת. אנשים לא ידעו מה ילד יום. היה פחד גדול. אבל הפלא הגדול היה שהכול נעצר על סף דלתו של הרבי. אצל הרבי הייתה הרגשה אחרת, כאילו המלחמה נעצרה בסף. שם הרגשנו כמו הימים הטובים. אמנם לא היו הרבה חסידים, שכן רובם ככולם לא יכולים היו לבוא וגם אלו שהיו בעיר שמרו על בני משפחתם, אך ההתעוררות הייתה גדולה. התפילה הייתה במתינות וברגש ופניו הבוערים של הרבי יצקו יקוד להט קודש אצל כולנו”, סיפר הרב ויינברג.
הרב ויינברג, שלימים זכה לשמש כ’בעל התפילה’ בבית מדרשו של הרבי ב-770, נהג לומר כי קטעים מאותו ראש השנה במחיצתו של הרבי בוורשה הנצורה, כל כך נצרבו בזיכרונו, עד שבשעה שירד לפני התיבה אצל הרבי, היה חוזר על אותם קטעים שהזכירו לו את ה’ימים הנוראים’ ההם.
בישיבות שנחאי, מונטריאל ושיקגו
במהלך חודש תשרי הורה הרבי הריי”צ שכל תלמידי הישיבה ינסו להגיע לווילנא, שעדיין הייתה תחת שלטון עצמאי. גם הרב ויינברג הגיע – בדרך לא דרך – לווילנא, שם התארגנו הבחורים להמשיך בתכנית הישיבה, בהדרכת המשפיע הרה”ח ר’ יהושע אייזיק בארוך.
כשהנאצים ימ”ש התקרבו גם לוילנא, השתדל הרבי הריי”צ להשיג לתמימים ויזות למדינות בהן לא שלטו הנאצים, כדי שיוכלו להגיע לארצות-הברית. לבסוף הצליחו להשיג אשרת כניסה למדינה קטנה בדרום אמריקה, ועם אשרה זו ניגשו לקונסול היפני, שנודע כאחד מחסידי אומות העולם, והוא העניק להם וויזת מעבר ליפן.
הרב ויינברג וקבוצת תמימים נסעו ליפן דרך רוסיה. לאחר דרך רצופה בתלאות וייסורים, הגיעו ליפן, ולאחר שפג תוקפה של ויזת המעבר הפליגו באוניה לעיר שנחאי שבסין. באותה תקופה הייתה עיר זו שטח בין-לאומי, שכל אדם יכל לצאת ולבוא אלי’ ללא אישורים.
את התמימים קיבל בחום רב, רב הקהילה הרב מאיר אשכנזי, שהיה יהודי חסידי המקושר בלב ונפש לרבי. הרב ויינברג ניהל את הצד הרוחני בישיבה, כולל הקשר עם הרבי הריי”צ. בישיבה התקיימו סדרי לימוד כמו בכל ישיבת ‘תומכי תמימים’ אחרת.
מספר חודשים לאחר בוא קבוצת תלמידי הישיבות לשנחאי, העניקה ממשלת קנדה ויזות עבור התלמידים ששהו בשנחאי. כאשר נודע על אישורי ויזות אלו, פתח הרבי הריי”צ במסע שתדלנות בכדי לקבל מספר ויזות גבוה ככל שניתן עבור תלמידי התמימים. לבסוף התקבלו רק תשע מהויזות עבור התמימים, שאחד מהם היה הרב ויינברג.
עם היוודע דבר אישור הויזות, שיגר הרבי הריי”צ מברק לרב מאיר אשכנזי שידאג לתשע מקומות בספינה שיוצאת משנחאי, על מנת שהתמימים יוכלו להגיע לקנדה: “בבקשה להשתדל להשיג מקומות שמורים לספינה הראשונה עבור התמימים המחזיקים ויזות קנדיות”. בתחילת חודש מר חשוון עגנה האוניה בנמל ס. פראנסיסקו. וביום ב’ מר חשוון תש”ב, לאחר מסע תלאות מפרך ומלא סכנות הגיעו סוף-סוף התמימים לעיר מונטריאל.
ביום בואם של התמימים למונטריאל שלח כ”ק אדמו”ר הריי”צ מכתב המברך את התמימים לרגל בואם למונטריאל, והורה להם לפתוח במקום ישיבת תומכי תמימים. שנתיים למד הרב ויינברג במונטריאל, עד שבקיץ תש”ד פתח הרבי הריי”צ בשיקגו את ישיבת “אחי תמימים”, והעמיד בראשה את הרב ויינברג. יחד עם הרב ויינברג הגיעו למקום קבוצת תלמידי ישיבת ‘תומכי תמימים’ בניו יורק.
זורע רוחניות וקוצר גשמיות
כעבור כמה שנים, נקרא הרב ויינברג אל הרבי הריי”צ, שהועיד לו תפקיד חשוב ביותר: שלוחא-דרבנן (שד”ר) למען ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש. במהלך השנים הבאות נסע הרב ויינברג למדינות רחוקות, בעיקר בדרום אמריקה ובדרום אפריקה, זרע רוחניות וקצר גשמיות, לטובת מרכז הישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש המרכזית בניו יורק, וסניפיה ברחבי תבל.
בחן אופייני הוא ידע להעביר את המסורת וההיסטוריה החסידית, סיפר בדייקנות סיפורי חסידים אין ספור, היה מלהיב את ליבם של המתאספים בכל מקום בעולם להתקשרות ודביקות באילנא דחיי.
בחודש טבת תש”י זכה להיכנס – האחרונה – ליחידות אצל כ”ק אדמו”ר הריי”צ, לקראת נסיעתו לדרום אפריקה, ביחידות זו זכה לקבל ברכות והוראות שמיימיות שחלקן הובנו כעשרים שנה לאחרי זה!
לאחרי הסתלקות כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע, התקשר מיד לכ”ק אדמו”ר מה”מ, וכבר אז בהיותו בדרום אפריקה השפיע על החסידים שם להתקשר לרבי נשיא הדור.
הרב ויינברג זכה לגייס סכומים גדולים עבור מוסדותיו וענייניו של הרבי, וגרם נחת רוח מיוחדת לרבי. כך למשל לאחר שהרבי הורה לרש”ג לבנות “ליובאוויטשער ישיבה” בקראון הייטס, התגייס הרב ויינברג לעניין, וגייס תרומות של כמה מליונים לבניית הבניין המפואר ברחוב קראון.
כדוגמא לנחת המיוחדת שגרם לרבי, נביא את מכתבו של הרבי אליו, משנת תשל”ג, לאחר שהצליח להשיג עבור הרבי תרומה של מיליון דולר. באותן שנים היה זה סכום עצום, ועל פי השמועה מכסף זה פתח הרבי את הקרן של מבצע כשרות, ממנה שילם הרבי חמישים אחוז מהוצאות המשפחות שהסכימו להכשיר את כל המטבח. במענה כותב הרבי שבזכות התרומה הגדולה, נעשתה אצל הרבי הרחבה בעניינים רוחניים, כולל אמירת שיחה מיוחדת!
תשואות חן על הבשורות טובות הנ”ל. אזכיר על הציון להנ”ל.
על פי מאמר חז”ל חמרא למרא טיבותא לשקי’ (ובפרט) גדול המעשה כו’ מובן שהבא לקמן – שייך גם אליו: נתינת תרומת הנ”ל נתקבלה. והנה פאר דעם עיקר – די מצוה [=עבור העיקר, המצווה] שבדבר [ובפרט מצות צדקה ובפרט בסכום שזוהי פעם הראשונה שנותן סכום כזה שלא על מנת לקבל פרס וכל התחלות קשות] דיינקט דער אויבערשטער [=מודה הקב”ה] וכהלשון נחת רוח לפני, תענוג הבורא (המשך וככה) [ובפרט בצדקה – מצותו של הקב”ה – ובאופן דהתחלת נתינות בהרחבה וכמש”נ רחבה מצותך מאד אגה”ק סי’ טו”ב].
אבל מה שעלי להביע תשואות חן – על גודל הנחת-רוח שגרם לי ובמילא – הרחבה בכמה וכמה ענינים שאין שייכים לממון כלל (נוסף על ההרחבה בהפעולות הקשורות בהוצאות כספיות).
וגודל הנח”ר מזה שמתחיל בפועל לצאת אל המרחב האמיתי בענין של מצוה וממון (להבדיל, ושעל ידי נתינתו נעשו) גם יחד.
ונתינתו עוררה אותי על הביאור בפירש”י (ר”פ כי תשא את ראש) אשר כאשר “זה יתנו” נראה הקב”ה לבחי’ משה שבנפש הנותן, ומראה לו שנתינתו היא “מטבע של אש”.
שליחות חשאית בארץ הקודש
במהלך השנים זכה הרב ויינברג לשמש כשלוחו האישי של הרבי לשליחויות חשובות ומסתוריות, חלקן נותרו עלומות עד היום הזה. במסגרת מלחמתו של הרבי בחוק האומלל “מיהו יהודי”, שלח אותו הרבי אל ראש הממשלה דאז, הגב’ גולדה מאיר, וכן אל הגאון הרב יוסף בער סולובייצ’יק שהיה מרבני המפד”ל, כדי שישפיע על שרי המפד”ל להתפטר.
באחת השנים הטיל עליו הרבי לערוך ביקור חשאי מטעם הרבי במוסדות חב”ד בארץ ישראל, כדי לקבל דו”ח מעודכן על המצב. הרבי לא רצה שיידעו כי הוא בא בשליחותו, וביקשו לערוך מסע זה כאילו מדובר בחניית בינייים בלבד, בדרך למדינה אחרת בה גייס כספים לטובת הישיבה.
כאשר שב משליחותו נכנס ליחידות למסור לרבי דו”ח מפורט על הנעשה בארץ ישראל. בסיום היחידות ביקשו הרבי לפרט את הוצאותיו במהלך ביקורו, על מנת לשלם לו על כך. כאשר הרב ויינברג אמר לרבי שהוא רוצה לשלם על כך מכיסו הפרטי, והוא רואה בכך זכות גדולה – הגיב הרבי בסיפור: פעם ביקש הרבי הרש”ב מהרבי הריי”צ לשלוח עבורו מברק בענייני הכלל, ואחר-כך שאלו כמה עלה משלוח המברק. הרבי הריי”צ חייך, כאומר ‘יהיה בסדר’, אולם הרבי הרש”ב עמד על כך שהמברק ישולם מהקופה הציבורית, באמרו: אם ברצונך לתת צדקה, זה בסדר; אבל בעניינים הכלליים – אל תעשה את זה. והסביר הרבי הרש”ב, שמובא בגמרא כי הכהן הגדול אינו יכול לשבת בהרכב המיוחד שדן אם צריך לעבר את השנה, מכיוון שהוא צריך לטבול כמה פעמים ביום הכיפורים, ומכיוון שאם יוסיפו חודש, הרי בתשרי יהיה יותר קר – ייתכן שתהיה לו פנייה, שתטה את שיקול דעתו. כך גם בענייני הכלל – סיים הרבי הרש”ב: קורה לפעמים שצריכים לשלוח מברק, ואם משלמים על המברק בכסף הפרטי, הרי זה יכול לייצר פניה לא מורגשת…
בכל פעם שהרב ויינברג נסע לדרום אפריקה, הציע הרבי שיבקר בעוד מדינה קטנה שיש בה יהודים בודדים, ויעוררם לתורה ומצוות. כך ביקר באוגנדה ומדגסקר, ועוד מדינות נידחות. פעם ביקש הרבי שיבקר ללואנדה, בירת רפובליקת אנגולה שבדרום-מערב אפריקה. כאשר הודיע לרבי שסידר את נסיעתו דרך לואנדה, כתב לו הרבי מכתב ותוכנו, שאם היה כדאי לרבי המהר”ש לנסוע עד לצרפת כדי להציל את נשמתו של יהודי אחד – בוודאי שכדאי לנו. ואף שאין לנו את הוודאות שנפעל כמו הרבי הרש”ב, הרי כאשר הולכים בשליחות הרבי, יש שלוש דרגות בשליחות, ובדרגא השלישית הרי השליח הוא במקום המשלח ממש, ויש כוחות מיוחדים לביצוע השליחות.
שליחות של יומיים בדקאר
בהזדמנות אחרת, כאשר נכנס ליחידות לפני נסיעה לדרום אפריקה, שאלו הרבי אם מתוכננת עצירה בדרך, ליום או יומיים. הרב ויינברג השיב שהוא טס עם חברת ‘פאן-אמריקן’, והמטוס אמור לעצור בדרך בכמה מדינות, אבל לכמה שעות בלבד בכל מדינה, ולא ליום-יומיים. הרבי שאל שוב: ולא מתעכבים יום או יומיים באיזשהו מקום? הרב ויינברג שב ואמר שלפי התוכנית לא אמורים לעצור.
כאשר הגיע לביתו, לאחר היחידות, הודיע לבני ביתו שאם יתעכב בדרך עוד יום-יומיים ולא ישלח מברק על בואו בשלום – שלא ידאגו, כיוון שמדברי הרבי ביחידות הבין שזה מה שיהיה…
התחנה הראשונה הייתה בליסבון. לפי התוכנית היו אמורים להמריא כעבור שעה וחצי, ומשום מה המטוס התעכב. הרב ויינברג כבר חשב שלזה התכוון הרבי ביחידות, אבל כעבור כמה דקות המריא המטוס בדרכו לדקאר, בירתה של רפובליקת סנגל במערב אפריקה.
בשעות הערב נחתו בדקאר, לעצירת ביניים. הרב ויינברג ירד מהמטוס, וישב ללמוד בשדה התעופה. בעוד יושב עם הספר בידו, הבחין באיש אחד שמביט לעברו ללא הרף. מכיוון שהיה חם, הוריד הרב ויינברג את כובעו ונשאר עם כיפה לראשו. מיד כשהבחין האיש הזר בכיפה, ניגש אל הרב ויינברג ואמר: לא הייתי בטוח שאתה יהודי, כי יש כאן הרבה צרפתים עם זקן, אבל כעת אני בטוח שאתה יהודי, ואני כל כך מאושר לראות פנים יהודיות!
הוא הזדהה בשם דוד פינטו, וסיפר לרב ויינברג שהגיע לדקאר ממצרים מטעם חברת דלק גדולה, ומזה ששה חודשים לא ראה פנים יהודיות. הרב ויינברג אמר לו שהוא מגיע אמנם ממקום בו מתגוררים מאות אלפי יהודים, אבל גם הוא שמח מאוד לפגוש בפנים יהודיות במקום נידח כזה. בין השניים נפתחה שיחה ידידותית, במהלכה פנה אליו הרב ויינברג ואמר: תרשה לי לשאול אותך שאלה פרטית – האם אתה מניח תפילין בכל יום? פינטו השיב שיש לו תפילין בביתו, אולם הוא חשש לקחת עמו את התפילין לדקאר, שמא יעכבו אותו במכס, כך שלמעשה אינו מניח תפילין כבר כמה חודשים… אמר לו הרב ויינברג: גם אם היית גר במאה שערים בירושלים, הייתה עליך חובה וזכות להניח תפילין, כמו כל יהודי. אבל כאשר אתה מתגורר כאן, הרי יש לך חובה כפולה ומכופלת להניח תפילין, כדי שבנותיך יראו אותך עם התפילין ויידעו שהן יהודיות. פינטו נהנה מאוד מדבריו של הרב ויינברג והבטיח להתחיל להניח תפילין. הוא הוסיף ואמר כי אשתו, שהגיעה ממשפחה של ‘חכם’ ספרדי, תשמח מאוד כאשר תראה אותו עטור בתפילין.
הרב ויינברג היה שבע רצון מכך שהצליח לפעול משהו יהודי במקום, ומיהר לעלות על המטוס שיצא לדרכו. הטיסה הבאה הייתה אמורה לארוך שש שעות, ולכן התפלא הרב ויינברג כאשר לאחר חצי שעה נשמע קולו של הקרבניט המודיע כי התגלתה תקלה במטוס, ולכן עליהם לשוב לדקאר, שום יפעלו לתיקון התקלה. לאחר שנחתו בשלום התברר גודל הנס, כי אחד המנועים הפסיק לעבוד, ויש צורך להחליפו בחדש. כאשר בירר הרב ויינברג כמה זמן תארך השהות בדקאר, השיבו לו הדיילים כי מדובר בעיכוב של יום או יומיים. בדיוק כפי שחזה הרבי.
יחד עמו היה במטוס יהודי נוסף, שהביע בפניו את חששו שמא ייאלצו להתעכב זמן נוסף, והטיסה הבאה תצא רק בשבת, כך שיהיה עליהם להתעכב כמעט שבוע נוסף… הרב ויינברג הרגיעו ואמר כי הוא מובטח שתוך יום-יומיים יסיימו את השהות הכפויה בדקאר, שכן כך אמר לו הרבי!
שניהם פנו איפוא לישון בבית המלון שחברת התעופה סידרה עבורם. בבוקר השכם התעוררו השנים, ולאחר שהתפללו שחרית, יצאו לרחובות העיר לברר אם יש במקום משפחות יהודיות. הרב ויינברג השתמש בשפה הפורטוגזית, אותה הכיר מביקוריו הרבים בברזיל, כדי לשאול גויים מקומיים אם הם מכירים משפחה יהודית. עד שאחד הגויים הצביע לו על בית מסחר של יהודים בשם ‘פוליטי’.
בבית המסחר הזה פגש הרב ויינברג צעיר יהודי בשם קלמנט פוליטי, שמנהל את העסק עבור דודו. קלמנט דיבר אנגלית טובה, והשיחה בין השניים זרמה. הרב ויינברג הופתע לשמוע מקלמנט כי בדקאר מתגוררים לפחות עוד ארבעה משפחות יהודים. הרב ויינברג התעניין אצל קלמנט אם הוא מניח תפילין, וקלמנט השיב שזו הטעות הגדולה שעשה, שלא הביא עמו את התפילין, כאשר הגיע מבית הוריו בלבנון. שאל אותו הרב ויינברג: ואם אביא לך תפילין – תתחיל להניח אותן בכל יום? קלמנט השיב בחיוב, והרב ויינברג הציע שיבוא איתו למלון, שם יוכל להניח תפילין מייד. קלמנט הורה לאחד העובדים להשגיח על העסק עד בואו, וצעד עם הרב ויינברג למלון בו התאכסן.
לאחר שהתעטר בתפילין ואמר קריאת שמע בכוונה גדולה, יצאו מבית המלון ולהפתעתם פגשו את מר דוד פינטו, ממנו נפרד הרב ויינברג רק אתמול… שני היהודים המקומיים, שלא ידעו זה על קיומו של זה, שמחו על התגלית, ומר קלמנט התקשר לארבעת המשפחות היהודיות והזמין אותם לאסיפה מיוחדת. הרב ויינברג דיבר ועודד אותם להוסיף בשמירת היהדות.
מר קלמנט, שהתיידד בינתיים עם הרב ויינברג, שח לפניו את מצוקתו: הוא רווק שמעוניין כבר להתחתן, אולם בדקאר אין בנות יהודיות, והוא אינו יודע מה לעשות… מאופן שאלתו חשש הרב ויינברג שקלמנט התיידד כבר עם צעירה מקומית גויה, ומעומק לבו הסביר לו שהוא יהודי, ועליו לעשות הכול כדי שאשתו ובניו יהיו יהודיים. קלמנט הרגיע את הרב ויינברג ואמר שהוא מגיע ממשפחה דתית בלבנון, והוא מבין עד כמה חמורים נישואי תערובת, אלא שהניסיון הזה קשה מאוד עבורו. הוא התרגש מאוד מדבריו החמים של הרב ויינברג, ונתן לו תקיעת-כף בהבטחה גמורה שח”ו לא יתחתן עם גויה.
בזאת הסתיימה שליחותו בת היומיים של הרב ויינברג, ומשם המריא לדרום אפריקה. כאשר נחת, מיהר לשגר מברק לרבי, וביקש לשלוח ליהודי דקאר תשמישי קדושה. ואכן, מיד שלחו ממזכירות הרבי תפילין ומזוזות, ושאר חפצי קדושה עם עלונים בצרפתית, ליהודי דקאר.
לפני חג הפסח קיבל הרב ויינברג שיחת טלפון מהרב חדקוב, שביקש לברר בתוך כמה ימים תגיע חבילת דואר-אוויר מניו-יורק לדקאר, שכן הרב הורה לשלוח ליהודי דקאר מצות לחג הפסח. לאחר החג הם כתבו לרבי שכל המשפחות היהודיות בדקאר חגגו את ליל הסדר ביחד, עם המצות שהרבי שלח להם, והם אמרו לילדיהם כי הרבי מליובאוויטש הוא מנהיג יהודי אמיתי, שלמרות כל עיסוקיו הרבים – מוצא את הזמן לשלוח להם את המצות. הרבי שלח העתק מהמכתב אל הרב ויינברג, שהתרגש מאוד למקרא הדברים.
כעבור שנה תכנן הרב ויינברג לנסוע לברזיל, ומשם בטיסה לדרום אמריקה. כאשר נכנס ליחידות, אמר לו הרבי: לדרום אפריקה נוסעים הרי דרך דקאר. ובכן, כשהאווירון לא מתקלקל – אי אפשר להתעכב שם כמה ימים? והוסיף הרבי: אבל הפעם תודיע להם מראש.
בהיותו בברזיל שלח הרב ויינברג מברק למשפחת פוליטי והודיע על בואו. בינתיים נוספו עוד כמה משפחות יהודיות שהגיעו ממצרים, וכולם הגיעו לאסיפה המיוחדת עם הרב ויינברג באחד מבתי המלון של העיר. היה זה בסמיכות לחג הגאולה י”ב תמוז, והרב ויינברג ערך את התוועדות י”ב תמוז עם יהודי דקאר.
כאשר ביקר בבית העסק של משפחת פוליטי, ראה את קלמנט משוחח בידידות עם המזכירות הגויות, וכבר החל לחשוש שמא לא עמד בדיבורו. הוא שאל את קלמנט בעדינות מה קורה, והזכיר לו את הבטחתו… הרגיע אותו קלמנט ואמר, שאמנם נסע לצרפת לחפש אשה יהודייה, ועדיין לא מצא – אבל, הוא עומד בהבטחתו, להנשא אך ורק לאשה יהודייה.
כעבור זמן קצר קיבל הרב ויינברג הזמנה לחתונתו של קלמנט, שמצא את זוגתו בלבנון והתחתן שם. כאשר קיבל את ההזמנה, אמר הרב ויינברג באושר: ברוך ה’ שהשליחות הצליחה!
הרבי האזין בקביעות לשיעורי התניא
הרב ויינברג היה חבר הנהלה בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, וכן חבר בועד אגודת חסידי חב”ד העולמית, והיה מעורב בהרבה מהפעולות והמבצעים של הרבי בכל שנות נשיאותו.
אך דומה כי הפרק הזוהר ביותר בחייו, הם השיעורים שמסר מעל גבי האתר, בספר התניא קדישא. במשך שנים רבות, מאז מוצאי שבת פרשת משפטים תש”כ, בה החל למסור את שיעור התניא השבועי מעל גלי הרדיו הניו-יורקי, זכה הרה”ח ר’ יוסף הלוי ויינברג לעלות על שולחן מלכים, ולהיות מוזכר במהלך התוועדות הרבי בשבת פרשת משפטים או בהתוועדות סמוכה. הרבי שיבח את דביקותו של הרב ויינברג בתפקידו המיוחד, ודיבר – בכל שנה מזווית שונה – על המעלה המיוחדת בשידורי חסידות על גלי הרדיו.
ברבות השנים נחשפו שתי עובדות נוספות שמעידות על היחס הנדיר שהעניק הרבי לשיעור תניא מיוחד זה: הרבי האזין בקביעות לשיעור התניא של הרב ויינברג, ונהג לאכול בשעה זו את סעודת מלווה מלכה תוך כדי האזנה. יתירה מכך, כך גילה הרב ויינברג כעבור שנים: הרבי הגיה כל שיעור בטרם שידורו, כשהוא מוסיף הערות וביאורים רבים. “כל שיעור הוגה מתחילתו ועד סופו, בכל פרט ופרט”, העיד הרב ויינברג.
רק בשנים האחרונות, כאשר חצה את גיל התשעים, ונוכח לראות שכוחו בל עמו, העביר את מסירת השיעור לידי בנו הרה”ח ר’ שלום דובער ויינברג, שליח הרבי בקנזס סיטי.
הרב ויינברג ידוע כפה מפיק מרגליות, שיהודים מכל החוגים ובכל הרמות מאזינים לקולו הנעים ולשפתו הברורה בעונג רוחני. המוני יהודים בניו-יורק ומחוצה לה מחכים בקוצר-רוח לשיעור הנפלא שהוא מוסר מעל גלי האתר בספר התניא. בשגרת חיים האפורה של יהודי אמריקה מהווה שיעורו של הרב ויינברג ברדיו מגדלור של קדושה וחמימות, ומשיעוריו נהנים במידה שווה יהודים פשוטים, “עמך”, וגם רבנים וראשי ישיבות.
על השתלשלות העניינים שהובילה לשיעור התניא, סיפר הרב ויינברג בראיון מיוחד ל”בית משיח” במלאת יובל שנים לשיעור:
“במרחשוון תשי”ט, כאשר נכנסתי לפני יום הולדתי ל’יחידות’ אצל הרבי, העלתי את ההצעה להתחיל שיעור תניא ברדיו. הרבי הרהר רגע, ואחר כך ענה: “עוד לא הגיע הזמן”. אמרתי לרבי שלא עלה בדעתי להגיש את השיעור על אחריותי האישית בלבד, והצעתי שהשיעורים יהיו למראה הרבי ויעברו על-ידו הגהה לפני השידור, אבל הרבי חזר ואמר שעוד לא הגיע הזמן.
“כעבור שנה נודע לי שבארץ הקודש החל הרה”ח ר’ נחום גולדשמיד ע”ה לשדר שיעור תניא ב’קול ישראל’, לרגל שנת ה-200 להולדת הבעש”ט. מכיוון שכך, כאשר נכנסתי לרבי ליחידות לקראת יום ההולדת הבא שלי (במרחשוון תש”כ), הצעתי שוב את הרעיון, וטענתי לפני הרבי: “הרי בארץ ישראל כבר עושים זאת?” – אבל הרבי עדיין לא אישר.
“כעבור כמה שבועות, חשבתי לעצמי שאולי אם אכין שיעור לדוגמא, הרבי יתן את ברכתו לשיעור. לצד השיעור לדוגמא צירפתי מכתב בו כתבתי, כי אני מכיר בגודל האחריות של הוראת תניא לרבים, אבל אני נשען על מה שלמדתי ב’תומכי תמימים’ באוטבוצק מהמשפיע ר’ ברוך פרידמן ז”ל. הרבי עבר על השיעור שהכנסתי, ואז זכיתי פתאום לתגובה אחרת לגמרי: זמן קצר לאחר שהכנסתי את השיעור, הוא יצא מהרבי ‘מוגה’, עם הערות ותיקונים של הרבי. הרבי גם צירף מאה דולר כהשתתפות בהוצאות והוסיף את ברכתו הקדושה.
“מאז הגהת השיעור הראשון, הרבי גילה לאורך כל הדרך יחס מיוחד לעניין. הרבי הרעיף על העוסקים במלאכה שפע ברכות מיוחדות והדריך וכיוון אותם על כל צעד ושעל. במוצאי שבת פרשת יתרו תש”כ הגעתי לאולפן וסיפרתי למאזינים על חשיבות לימוד ספר התניא, ועל כך שהחל משבוע הבא, מוצאי שבת פרשת משפטים, יתקיים שיעור שבועי בספר התניא”.
כל שיעור, מתחילתו ועד סופו, עבר את הגהותיו של הרבי. סדר הכנת השיעור היה כזה: תחילה היה הרב ויינברג אוסף את הפירושים השונים לתניא, ומהם מעבד את השיעור כפי שהוא מוכן לשידור. בשלב זה הגיש את התמליל לרבי, וכעבור זמן קצר קיבל את הגהותיו של הרבי. פעמים רבות הוסיף הרבי הוספות משמעותיות, והרב ויינברג היה צריך לערוך את כל השיעור מחדש. לשידור היה מגיע עם דפים מוכנים, שכללו את הגהותיו של הרבי.
כך חלפו כמה שנים. יום אחד, קיבל הודעה מהרב חדקוב, שמכאן ואילך לא יגיה הרבי את השיעורים, ובמקום זה עליו להראותם לאדם נוסף, מלבד הרב טננבוים.
כמובן שהרגשתו של הרב ויינברג הייתה נוראה, אבל הוא החליט לנסות בכל זאת וקיווה לטוב. בפועל, את השיעור הבא הכניס לרבי, אלא שהפעם בניגוד לתמיד, השאיר לעצמו עותק של הדפים שהכין, למקרה שהרבי לא יחזיר לו אותם, חלילה. הסוף היה שהרבי כן הגיה את השיעור ההוא, וגם את הבאים אחריו – וכן זה נמשך הלאה עד שהרב ויינברג סיים את המחזור הראשון בלימוד כל הספר.
לאחרי שהרבי עבר התקף-לב בשמחת תורה תשל”ח, חשב הרב ויינברג שבאופן זמני כדאי להפסיק להכניס לרבי את השיעורים להגהה, כדי שלא להטריח את הרבי. הוא התכוון להשתמש בינתיים בכמה שיעורים שהרבי הגיה לפני כן, ולמשוך את השיעורים זמן רב יותר, עד שהרבי יחלים. אך כשהרבי ראה שהשיעורים אינם מגיעים, שאל על כך את מזכירו הרב גרונר, והרב ויינברג הבין עד כמה חשוב לרבי להגיה את שיעורי התניא.
היו פעמים שהרבי הגיה את השיעורים שוב. לדוגמא, לאחר שהרבי הגיה את השיעור שהרב ויינברג עמד למסור על פרק מ”ט, ישב הרבי במשך שלוש שעות, במוצאי שבת חנוכה (!) ובמקום ללכת לביתו להדליק את נרות החנוכה – ישב הרבי בחדרו וכתב ביאור נפלא בתוכן הפרק. כאשר הרבי סיים לכתוב, זה היה סמוך מידי לזמן השיעור, כך שהרב ויינברג לא היה יכול לעבד את דבריו העמוקים של הרבי לסגנון של שידור רדיו. הרבי קרא למזכירו, הרב בנימין קליין, ואמר לו: “תן את זה לויינברג, שיעשה בזה כרצונו”. למעשה הודיע הרב ווינברג בשיעור של אותו שבוע שזכה לקבל ביאור מיוחד מהרבי, וחילק את הביאור לשלשה חלקים בשלשת השבועות שאחר-כך.
זאת הייתה רק דוגמא אחת. אין לשער כמה שעות של עבודה הרבי השקיע בשיעורים. רק לאחר שהספר ‘שיעורים בספר התניא’ יצא לאור, ושורות ארוכות של הערות בגוף כתב יד קדשו של הרבי עיטרו את שולי העמודים – היה אפשר להתחיל להבין שמדובר בדבר שלא היה כמותו מעולם ולקלוט את חשיבות העניין.
מאז צאתו לאור בפעם הראשונה, זכה הספר ‘שיעורים בספר התניא’ להצלחה עצומה. הספר, שהופיע במקורו ביידיש, תורגם במהירות ללשון-הקודש (על-ידי הרב אברהם-חנוך גליצנשטיין) והודפס באה”ק למעלה מעשרים פעמים, כאשר בכל שנה מודפס הספר מחדש ובכל פעם המהדורה כולה נמכרת במהירות.
הספר אף תורגם מאידיש לאנגלית (על– ידי בנו הרב שלום-דובער ויינברג, ובעריכת הרב אורי קפלון), ובשנים האחרונות תורגם הספר בצרפתית ובספרדית. יש אלפי יהודים שחלקים בכלל לא קשורים לחב”ד, שלומדים תניא הודות ל’שיעורים בספר התניא’.
שיחה בכל שבת – בזכות שיעורי הרב ויינברג
לרב ויינברג הייתה הזכות להיות אחד הגורמים – בדעת תחתון – לכך שהרבי יתוועד בכל שבת במשך שנת האבלות אחר אמו הרבנית חנה ע”ה. ומעשה שהיה כך היה:
הרבנית נסתלקה ביום שבת קודש ו’ תשרי תשכ”ה, ואת השיעור במוצאי שבת הקדיש הרב ויינברג לעילוי נשמתה. הוא כתב על כך לרבי, ובסיום המכתב כתב שמכיוון שהרבנית הייתה מעריצה גדולה של שידורי התניא ושיחות קודש, אולי היה כדאי לסדר שבמשך השנה בכל מוצאי שבת יהיה שידור של מסירת שיחות (לא רק בשבת מברכים [כפי שהיה עד אז]), ושיהיה זה לעילוי נשמתה. מכיוון שבאותן שנים לא התוועד הרבי בכל שבת, כתב הרב ויינברג שאת השיחות יוכל לקחת מלקוטי שיחות שכבר נדפסו, או מאלה שטרם נדפסו.
הרבי מאוד נהנה מהרעיון למסור שיחה בכל שבוע לעילוי נשמת אמו. הרבי מתח קו על המילים “אולי היה”, וסימן חץ ש”כדאי לסדר”. כמו כן הקיף בעיגול את המילים “במשך השנה”, והוסיף על מכתבי בכתב-יד-קודשו: “וזה מחזק סברתי להתועדות – בלי-נדר – בשבת קודש, על כל פנים בקיצור בכמות”.
ועל מה שכתב הרב ויינברג בסיום המכתב שאין לו עדיין מקור להוצאות הכרוכות בהארכת זמן השידור בכל שבוע – הקיף הרבי בעיגול את המילים “וההוצאות הכרוכות בזה”, וכתב: “מחצה עלי”!
לאחר שקיבל את מענה הרבי, עם היחס הנפלא עד כדי לקיחת מחצית ההוצאות על חשבונו הפרטי – ביקש הרב ויינברג את הסכמת הרבי, שהוא יהיה שותף עם הרבי ויתן את המחצית השניה. הרבי הסכים. כמה שבועות אחר-כך, בו’ חשון, נכנס בנו אברהם ליחידות יום הולדת, והרבי אמר לו: תשאל את אביך מה קורה בקשר לשותפות בינינו. והוסיף הרבי: אביך כבר יודע על מה מדובר…
בכל השנים, נהג הרב ויינברג להפסיק את השיעורים במהלך חודשי הקיץ, כיוון שאנשים רבים נסעו מניו-יורק, ואילו היו ממשיכים – הם היו מאבדים את הרצף של השיעורים. באותה שנה, מכיוון שהרבי התוועד בכל שבת, חשב הרב ויינברג שכדאי להמשיך גם בחודשי הקיץ. הוא התייעץ עם אחד מחשובי העסקנים, והלה טען שלמרות הכל צריכים להפסיק את השיעורים בקיץ, כמו בכל שנה. הרב ויינברג לא היה שלם עם זה, וכתב על כך לרבי. תגובתו של הרבי הייתה, שבטח דיבר עם אותם עסקנים, ששיטתם תמיד “שב ואל תעשה עדיף”…. לפועל, הרבי הורה להמשיך באותה שנה את השיעור גם בחודשי הקיץ.
בראיון ל”בית משיח” סיפר הרב ויינברג על העידודים המיוחדים שקיבל מהרבי: “לקראת אחד השיעורים הכנתי הקלטה בטייפ והעברתי אותה לתחנת הרדיו ביום שישי, כפי שעשיתי פעמים רבות כדי לחסוך לעצמי טרחה. עם זאת היה עלי לנסוע למנהטן בשביל שידור ‘חזרה’ על ההתוועדות של הרבי בשבת. לקראת כניסת השבת צלצל אלי הרב חדקוב והודיע לי לפתע שהרבי ערך שינויים מסוימים בשיעור, מעין ‘מהדורא בתרא’ של ההגהה. בתחנת הרדיו כבר הייתה הקלטה מוכנה והייתי צריך להודיע להם שלא ישתמשו בהקלטה, אלא אני אבוא ואשדר שיעור אחר בשידור חי. כעת הייתה לי בעיה. בדרך-כלל, זמן הנסיעה למנהטן במוצאי שבת היה מנוצל אצלי להכנת ה’חזרה’ על קטע מההתוועדות, לאחר שהייתי מקבל את ההגהות מהרבי, כי השיעור בתניא כבר היה מוכן אצלי קודם לכן. הפעם הייתי טרוד כל הדרך בהכנת השיעור בתניא מחדש ובמשך הנסיעה לא יכולתי לחשוב גם על השיחה. אחרי השיעור כתבתי לרבי בדיוק מה היה והוספתי שבמצב שנוצר אני חושש שמא התוכן מההתוועדות לא נמסר כראוי. הרבי מחק את המילה “לא” וכתב: “נמסר כראוי, וזכות הרבים מסייעתו’…”
הרבי מדבר על ההתלהבות של הרב ויינברג
אחד מסימני ההיכר לשיעוריו של הרב ויינברג, הם ההתלהבות והחמימות החסידית בהם נאמרים הדברים. בשיחה שאמר הרבי במלאת עשרים ושתים שנה לשיעור, בחמשה-עשר בשבט תשמ”ב, התייחס לכך הרבי:
“על פי זה מובן גודל העילוי שבהפצת המעיינות חוצה על-ידי גלי הרדיו – כי על פי התכונה שהטביע הקב”ה מסוגל המתכת (שבמכשיר הרדיו) להעביר (לא רק את תוכן הדברים, אלא) גם את אופן אמירת הדברים, כך שיכולים לשמוע ולהרגיש בכל קצוי תבל שהדברים יוצאים מן הלב, ונאמרים מתוך התלהבות גדולה,
ועד שגודל ההתלהבות היא עד כדי כך (כפי שהוזכר לעיל (סי”ג)) שלולי הציווי דכ”ק אדמו”ר מהורש”ב נ”ע שלאחרי ה”רצוא” צריך להיות “שוב” (כי זה תפקיד הנשמה למטה כו’) – מי יודע מה הי’ עלול להיות! ורק מפני הציווי דכ”ק אדמו”ר נ”ע – אין לו ברירה, ולכן נשאר נשמה בגוף, ובמוצאי שבת הבא ממשיך באמירת שיעורי תניא על גלי הרדיו!
ומאחר שכל עניני טוב וקדושה הם אין-סופיים – הרי ככל שאמירת השיעור תניא תהי’ באופן הכי נעלה, מובן, שבמוצאי שבת שלאחרי-זה הרי זה באופן נעלה יותר – “מעלין בקודש”.
•
הותיר אחריו את רעייתו תבלחט”א מרת הענא שתחי’ ווינברג, ואת ילדיו: השליח ר’ שלום דובער, קנזס סיטי, מיזורי; השליח ר’ אברהם, וועסט בלומפילד, מישיגן; השליח ר’ יצחק, ונקובר, בריטיש קולומביה; השליח ר’ לוי, יוהנסבורג, דרום אפריקה; מרת פריידא ינובר, קראון הייטס. נכדים ונכדות, נינים ונינות, ההולכים בדרכי החסידות וההתקשרות אותם סימל במשך כל ימי חייו, ומהם שלוחי כ”ק אדמו”ר מה”מ בכל העולם כולו.
שד”ר בכל מהותו
“רבנו הזקן אמר: גשמיות של יהודי הוא רוחניות, הקדוש ברוך הוא נותן לנו גשמיות, שנעשה מכך רוחניות”, (היום יום כז טבת). והדברים אמורים בייחוד בשד”ר, הוא שליח מאת מוסדות, לאסוף עבורם בקרב פזורינו ‘גשמיות’ למוסדותיהם, ובייחוד גבי דידן – מוסדותיהם של רבותינו נשיאנו. ראשית, ישנה העובדה הטכנית: הכסף הנאסף על ידי השד”רים הולך לעניינים רוחניים בעיקרם, “דער עם ישראל מאכט פון גשמיות רוחניות” (היום יום כז אלול), העלתם של הניצוצות הגנוזים בגשמיות כאשר הם מנוצלים לעניין רוחני.
ועניין שני בדבר זה, תפקידם של השד”רים המוגדר יפה בדברי כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ זי”ע: “קלייבען גשמיות און זייען רוחניות”. השד”ר ההולך לגייס כספים לטובת מוסדות יהדות וחינוך, ובייחוד מוסד של הרבי, יש עליו גם להפיץ במקומו יהדות חינוך, ובמיוחד את ענייניו של הרבי. שעוד ועוד יהודים יזכו לאור הגדול, במקום הגיוס ובמקומות אחרים. “ומובן גם ע”פ פשוט”, אומר הרבי מלך המשיח (אג”ק ח”י), “כי זהו מהענינים המקרבים איש לרעהו ונותנים הרמת הרוח למי שצריך להיות מקבל עכ”פ שמינית דשמינית בהנוגע לקבלה וקליטה”.
וממקום אחר מזדקרת ועולה תביעתו הנוקבת של כ”ק אדמו”ר מה”מ, כפי שנאמרה בשנת תשכ”ג לשד”ר ר’ בן-ציון שם-טוב ע”ה: “ל… נוסע כמעט בכל שנה פלוני בן פלוני לגייס כספים. מדוע אין הוא מקדיש מזמנו בנסיעותיו ובמפגשיו להשפיע על בני הנוער ולדאוג שלא יהיו נישואי-תערובת (רח”ל), דבר השכיח שם מאוד לדאבון-לב”?
הנה כי-כן הוא תפקידו של השד”ר החסידי, מילוי שליחותו בשלימות לקבץ גשמיות, ולהפיץ את רוחניותו בסביבתו ובמקום מדרך רגלו, והוא על יסוד הכלל הנקוט בידינו: “מה’ מצעדי גבר כוננו, אשר נשמה זו צריכה לברר ולתקן איזה בירור ותיקון במקום פלוני. ומאות בשנים, או גם משעת בריאת העולם – הנה הדבר שצריך להברר או להתתקן מחכה לאותה הנשמה שתבוא לבררו ולתקנו” (היום יום ג’ אלול).
• • •
ויש מן השד”רים, אשר כל חייהם ועניינם הוא שד”ר, הפצת הרוחניות בכל אשר תדרוך כף רגלם, אם בעת שליחותם או בעת שבתם בביתם, אם באופן כזה או באופן אחר, חייהם קודש להפצת היהדות.
וכזה היה הרה”ח ר’ יוסף הלוי ווינברג ע”ה, אשר נלב”ע בשבוע שעבר. התואר ‘השד”ר’, אותו מצמיד כל חסיד לשמו באופן מידי, טומן בחובו עומק מסויים. הלא שד”ר היה רק פרט בסדרת פועליו של הרב ווינברג, בהם שיעור התניא על גלי הרדיו, ‘הוועד להפצת החסידות’ וניהול ישיבת תומכי תמימים. העניין הוא כי כמו השד”ר כן היה הרב ווינברג, כל ‘מדרך כף רגלו’ נוצל על ידו להפצת האור והקדושה: נסיעה למדינה אירופאית נידחת? זה הזמן לבדוק האם הגבירים שתורמים לענייני היהדות, מקיימים גם את מצוותיה. חניית ביניים בדקר? הגיע הזמן לחפש יהודים. ישנו מכשיר רדיו? קדימה, להפצת התניא. יש בית דפוס בהישג יד? אפשר להדפיס קונטרסים. וכן הלאה וכן הלאה. “לא נברא זהב אלא בשביל בית המקדש”, ולא נבראו כל האירועים הקורים איתי והאפשרויות הגלומות בי ובסביבתי – אמר בליבו הרב ווינברג – אלא בשביל כ”ק אדמו”ר שליט”א.
שד”ר היה הרב ווינברג בכל מהותו. כי כמו השד”ר, שהופך כל גשמיות לרוחניות, כן היה הרב ווינברג בכל אורחותיו.
עוד ייכתב לדור אחרון פועלו של הרב ווינברג, למען נדע ונזכור, כי בכל דרך שהיא ובכל מצב שהוא, עלינו לנצל כל גשמיות ולעשות כל אשר ביכלתנו להעלותו לקדושה ולהחדיר יהדות, חסידות ואת כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח בכל אמצעי שהוא, עדי נזכה שיקבץ נידחינו, “בני ובנות ישראל בכל מקום שהם ה’ עליהם יחיו” – ונשיא דורנו בראשנו, ושמחת עולם על ראשנו.
מ. שריר