כך חוזרים מאמר!

החסיד שנולד בקוצק ומשם הגיע ללמוד ב”תומכי תמימים” שהפכה לחלק מחייו, עד אשר כיהן עשרות שנים כמנהל ישיבת “תומכי תמימים ליובאוויטש” • סיפור חייו של החסיד ר’ יוסף מנחם מענדל טננבוים ע”ה, במלאות עשרים שנה לפטירתו

החסיד ר’ יוסף מנחם מענדל טננבוים נולד בתרע”ז בעיירה החסידית המפורסמת קוצק שבפולין. בילדותו עברה המשפחה לאטווצק, ובשכנותם התגורר החסיד ר’ דוד טייבלום (ריקער), שהיה ר”מ בישיבת תומכי תמימים. ר’ דוד הבחין בכשרונותיו ומידותיו העדינות של הנער, והפנה אותו לישיבת תות”ל ששכנה באותן שנים בעיר.

זמן קצר לאחר כניסתו לישיבה זכה ליחידות ראשונה אצל הרבי הריי”צ, בה הראה הרבי כלפיו חיבה יתירה, ואחז בכנף בגדו בשעה ששוחח עמו. מאמר החסידות הראשון ששמע מהרבי הריי”צ, ד”ה “אל תירא אברם אנכי מגן לך” תרצ”ה, היה שגור על לשונו, והיה חוזר עליו מפעם לפעם.

כשרונותיו הברוכים עמדו לו ועד מהרה השתלב בישיבה, ונודע כמתמיד ושקדן ובעל הבנה ישרה. כאשר היה הרבי מגיע לפולין להיות במחיצת אדמו”ר הריי”צ בימי החגים, היה הרבי מדבר בלימוד עם התמימים, והרימ”מ היה מהבחורים שזכו לדבר עם הרבי בלימוד.

הבחור הצעיר רכש בקיאות נפלאה בספר התניא. תמיד היה אפשר לשאול אותו עניין מוקשה בתניא, והוא היה עונה כאילו זה עתה סיים את הלימוד. כאשר החל ידידו הרה”ח ר’ יוסף הלוי וויינברג, למסור שיעורי תניא ברדיו, היה מתייעץ עמו בהכנת השיעורים, ולאחר שקיבל את הגהותיו של הרבי על השיעורים, היו השניים יושבים יחד להבין את דברי קודשו.

עבודת התפילה שלו הייתה לשם דבר. בשנת תרצ”ז, כאשר הרה”ח ר’ ישראל ג’ייקובסון הגיע מארה”ב לפולין, אל הרבי הריי”צ, התבטא בפניו הרבי: “כדאית היא הנסיעה באנייה מאמריקה, כדי לראות את תפילתו של מענדל טננבוים”.  בהתוועדות בשנת תשי”ב או י”ג, עורר הרבי על עבודת התפילה, פנה לרימ”מ ואמר: “זכור ימות עולם”.

על הנהגתו כ”תמים” סיפר ידידו מאותה תקופה, הרב גרינגלאס, “בתחילת בואי לתומכי תמימים, ישנתי בחדרו, ובעיני ראיתי שמיטתו הייתה כמה וכמה שבועות מסודרת בלי שום שינוי. בסמיכות לחצות לילה היה יושב ליד השולחן ולומד שולחן–ערוך אדמו”ר הזקן, ונרדם כך על זרועותיו, וזה היה השינה שלו בכל לילה, לא פשט כלל את לבושיו. כשהקיץ, התחיל בעבודה של קריאת שמע שעל המיטה, ונהם חרישית בניגון… בלחישה בזה הניגון, כמו הכינור בתנועה דקה מן הדקה.

בבוקר למד חסידות כמה שעות, ואחרי זה היו ההכנות לתפילה. ההליכה למקווה ובחזרה ארכה כשעה, וכשהיה הולך עם עוד מישהו, חזר חסידות בדרך הילוכו. ואחר–כך כשלבש התפילין, היה עומד על מקומו - בלי גוזמא - ב–ג שעות וחושב דא”ח בהעמקה, ומחמת ההתכווצות היו פניו לבנים כסיד ממש - והאריכות בתפילה על פי רוב עד ב’ שעות בצהריים, וזה בימי החול. בשבת–קודש - כמעט כל היום, ובימים הקצרים כמעט שלא הספיק לקדש ולבצוע על לחם משנה. מהרימ”מ היה אפשר ללמוד איך צריך לאכול, איך צריך להחזיק פרוסת לחם ביד, ואיך צריך להחזיק כף מרק. אכילתו ושתייתו היתה ממש עבודה”.

כך חוזרים מאמר!

בזכות כשרונותיו ויגיעתו, זכה הרימ”מ להיות אחד ה’חוזרים’ על מאמרי הרבי הריי”צ. סדר הדברים היה, שאחרי אמירת המאמר, היו הוא וחברו ר’ מרדכי מענטליק חוזרים את המאמר עם המשפיע, מזכירו של הרבי, ר’ יחזקאל פייגין, ואחר–כך היו נכנסים אל הקודש לחזור את המאמר בפני הרבי.

בסוף שנת תרצ”ט, הרב מענטליק כבר לא היה ליד הרבי, לאחר שהצליח להמלט לארה”ב. מאחר ובטבעו היה ביישן ועדין נפש, כאשר חזר הרימ”מ את המאמר עמד לפני הרבי, באימה ברתת ובזיע, והמאמר יצא מפיו בקול דממה דקה… לאחר כמה דקות הפסיקו הרבי ואמר:  כשבעל–עסק משתמש באגודל לענייני מסחר זה לא בסדר, אבל יושב אוהל צריך להשתמש באגודלו לצורך הלימוד. כלומר, אמנם בענייני מסחר תקיפות יתר היא דבר לא רצוי, אבל בלימוד התורה נדרש תוקף, והרבי עצמו הדגים לרימ”מ איך לחזור על המאמר כשהוא אומר בקול רם ובניגון תקיף את המילים בהן אחזו אז בחזרה - “וואס דאס איז דער עניין פון כבוד עילאה און כבוד תתאה”…

הצלה והגעה לקנדה

כאשר המלחמה התקרבה במהירות לאטווצק, הישיבה נסגרה והבחורים נמלטו על נפשם. רבים פנו לבית הוריהם, להיות עם המשפחה בימים הקשים. רבים אחרים בדקו דרכים להמלט מהאזור. עם כיבוש פולין נודעה דעתו של הרבי הריי”צ שיש להשתדל לעזוב את המדינה, ורבים מהתמימים הצליחו להגיע לווילנה.

גם הרימ”מ היה בין הנמלטים, אך איתרע מזלו והוא נתפס על ידי הנאצים ימ”ש במעבר הגבול, יחד עם חבריו הרב גרינגלס והרב שמואל דוד רייטשיק. הגרמנים אילצו אותם לרדת ליד העיר שאדליץ, וכל הלילה היו תחת שמירת חיילים חמושים שהכריחו אותם לעבוד בניקוי שטח התחנה. עם שחר הצליחו להמלט בניסי ניסים, והמשיכו בדרכם עד לווילנה.

בבואם לווילנה הצטרפו לתמימים שהיו במקום, ולמרות תלאות הדרך והדאגה לבני משפחותיהם שנשארו בפולין - קיימו סדרי ישיבה מלאים בדיוק כמו באטווצק. ישיבה זו התקיימה מתחילת שנת ת”ש ועד לחורף תש”א.

חלק מתלמידי התמימים בווילנה, ורימ”מ ביניהם, הצליחו לקבל אשרת מעבר דרך יפן לקוראסאו, ויצאו לדרך. את סדרי הישיבה המשיכו גם בדרך, מתוך מסירות נפש ממש. כאשר הגיעו ליפן התברר ששלטונות קוראסאו אינם מאפשרים לפליטים להכנס לתחומם, וכך נשארו ביפן עד שפג תוקפה של ויזת המעבר, אז גורשו לשנחאי שבסין.

רוב התלמידים נשארו בשנחאי עד לסיום המלחמה בשנת תש”ה, אבל בתש”א התקבלו מקנדה מספר מוגבל של ויזות שחלקן ניתנו לבני הישיבות. בעקבות השתדלותו של הרבי הריי”צ, ניתנו תשע מהן לתמימים. הרימ”מ היה מתשעת הזוכים.  משנחאי הגיעו הבחורים באוניה לקליפורניה, שם עלו על האוטובוס למונטריאול.

הישיבה במונטריאול לא היתה ישיבה סטנדרטית. בחורי הישיבה קיבלו הוראות ברורות מהרבי הריי”צ: עליהם הוטל לשנות את העיר. להביא ילדים לבית הספר החב”די וללכת לרבנים להראות להם שתמימים יודעים ללמוד. לייסד מסיבות שבת וכדומה. הרימ”מ עצמו נסע בשליחות הרבי לטורונטו לעורר משפחות מגזע אנ”ש.

אבר מאבריו של הרבי

לקראת חג הפסח תש”ד הצליח רימ”מ להגיע לראשונה לרבי הריי”צ בניו–יורק, יחד עם חברו הרב גרינגלס. הם זכו לקירובים מיוחדים מהרבי הריי”צ, וזכו להסב על שולחנו בשני הסדרים.

אחרי החג נכנס ליחידות אצל הרבי. הוא קיווה כי כעת יוכל להסתופף בצלו של הרבי, לאחר הפסקה של כחמש שנים מאז ראה את הרבי בפעם הקודמת, ומשום כך היה מופתע לשמוע מהרבי שבדעתו לשלוח אותו לפתוח ישיבה באחת מערי השדה, וכבר בחר עבורו את העיר פילדלפיה… פניו חוורו כסיד, והרבי שראה זאת הגיב: אני מחשיב אותך כאבר מאבריי, ואבר לא צריך לשאול!…

פחות מחודש חלף מאותה יחידות, ובפילדלפיה נפתחה ישיבת “אוהל משה - אחי תמימים” כשבראשה עומדים הרימ”מ והרב יצחק דוד גרונר. הרבי הריי”צ ליווה את הישיבה על כל צעד ושעל, באגרות מלאות בהוראות מפורטות. גם בית רבקה לבנות הוקם על ידו בעיר.

 מיד לאחר שנולד בנו, נסע לניו–יורק לשאול את הרבי איזה שם לקרוא לרך הנולד. מחד, רצה לקרוא לו אליהו, על שם חותנו, אך מכיוון שהלה נפטר בגיל צעיר, חשב לצרף את שמו של הרבי הרש”ב. כאשר נכנס ליחידות והציע את שאלתו לפני הרבי הריי”צ, אמר לו הרבי שאין לצרף את שם רבותינו הק’ עם שם אחר, וממילא יקרא לבנו אליהו, ו”יהיו לך עוד בנים”. וכך היה - לבנו בכורו קרא אליהו, ולבן הבא קרא שלום דובער. דברי הרבי ש”יהיו לך עוד בנים” היו מדוייקים - נולדו לו ארבעה בנים, אך אפילו לא בת אחת..

בתש”ח, ביקשו הרש”ג להיות מחנך בישיבת תומכי תמימים בברוקלין. הוא קבע את מושבו, כמו רוב אנ”ש בשנים ההן, בשכונת בראונזוויל, והחל את עבודתו כמגיד שיעור בישיבת תות”ל ששכנה אז ברחוב בדפורד. לא חלפה שנה מאז החל בעבודתו, והוא מונה למנהל רוחני של הישיבה לצעירים ומחלקת המתיבתא. בתפקיד זה עסק עד סוף ימיו.

הוא הצליח מאוד בעבודת הקודש, ולאחר שנה צורף להנהלה המרכזית של הישיבה. במשך שנים ארוכות היה אחד מהשישה שהיו נכנסים אל הרבי מלך המשיח ליחידות החודשית לדווח ולקבל הוראות וברכות. לפני כל יחידות היו מתכנסים בביתו של הרש”ג, ולמרות שהרימ”מ היה הצעיר שבחבורה, הקפיד הרש”ג שהאסיפה לא תתחיל בטרם הגיע הרימ”מ. חברי ההנהלה נהנו מפקחותו והדרך בה תיווך בין הדיעות השונות, ואף הוא עצמו הקפיד שלא לעשות דבריו על דעת עצמו, ותמיד נועץ בחבריו להנהלה.

האומץ לסרב

בתש”י, לאחר הסתלקות הרבי הריי”צ, התקשר בלב ונפש לרבי מלך המשיח.

בשנת תשי”א היה הרבי סנדק אצל בנו ר’ יצחק. הברית הייתה בז’ אדר–שני בבית המשפחה בבניין ברחוב פארק–פלייס בבראנזוויל,  הרבי אמר שיחה ונתן חמש דולר שכר לימוד לישיבה.

בראש השנה תשי”א התפלל הרבי בדירתו של הרבי הריי”צ, ובעל התוקע היה הרה”ח ר’ משה דובער רבקין ז”ל. לקראת תשרי תשי”ב, לאחר שהרבי קיבל את הנשיאות והתפלל במניין המרכזי בזאל הקטן של 770, ביקש הרבי מהרה”ח ר’ שמואל לויטין להציע לפניו בעל–תוקע.

הרב לויטין בחר ברימ”מ, והרבי הביע את הסכמתו. לפני ראש השנה נכנס לרבי וקיבל הדרכה כיצד להתכונן לתקיעות. הרבי הורה לו ללמוד את המאמר “להבין עניין תקיעת שופר” מסידור עם דא”ח לרבינו הזקן, וכן הורה לו שיטבול בראש השנה בבוקר לפי הסדר “פשוט, דג, פשוט” - שלוש פעמים.

כשהגיע זמן התקיעות, אמר הרבי את הפסוקים “למנצח . . מן המצר”, וכאשר הגיעו לברכות, עצר וסימן לרימ”מ לומר את הברכות.

“באותם רגעים עמד לנגד עיני חיזיון התקיעות אצל הרבי הריי”צ, וזכרתי היטב שגם כאשר מישהו אחר תקע בפועל, הרבי עצמו היה אומר את הברכות. הייתי בטוח שגם אצל הרבי יהיה כך, ולא חשבתי לומר את הברכות. ואז הורה לי הרבי לומר את הברכות. הרגשתי בין הפטיש לסדן. מחד, לא העזתי לסרב. מאידך, לא הרשיתי לעצמי לברך. כמה שניות הייתה דממה, שבעיני דמתה לנצח, אבל ת”ל היה לי האומץ להמתין רגע, והרבי אמר את הברכות, ובמשך התקיעות היה ‘מקריא’”.

כך זכינו שהרבי בעצמו יאמר את הברכות, ובשנים מאוחרות יותר - תשט”ז בערך - אף יתקע בעצמו את התקיעות מיושב, בעוד שהרימ”מ תוקע מעומד.

שם טוב קנה לעצמו

לקראון הייטס עבר בשנת תשט”ז. בתחילה התגורר ברחוב פרזידנט. הוא החל למסור שיעור חסידות בבית הכנסת בכל ליל שבת בחורף, ועל קביעות זו שמר כל ימי חייו.

כאשר עלה הרעיון לרכוש את הבית ברחוב מונטגומרי, עודד אותו הרבי במהלך יחידות, וכאשר זוגתו תמהה מהיכן ישיגו את הכסף, חייך הרבי ואמר: “לבעלך יש שם טוב וייתנו לו הלוואות”.

לאחר שעבר דירה, המשיך את השיעור הקבוע בבית הכנסת הסמוך למקום מגוריו החדש. כך גם היה כאשר החל בשיעור בשבת בבוקר ב–770 - השיעור הפך למראה של קבע בבית חיינו, כאשר מידי שבת, בכל מזג–אוויר ובכל ימות השנה, היה יושב ליד כותל המזרח עם קבוצת שומעי לקחו.

מידי שנה לקראת הפסח היו יהודים נותנים לו כסף למעות חיטין, כי סמכו עליו שהמעות יגיעו למקום הראוי. לא אחת סידר גמ”ח למישהו בצינעה ובאופן מכובד.

מחנך אמיתי

ידוע היה כעדין נפש, מתון ומיושב. תכונותיו אלו התבטאו בכל תחום, ובעיקר בתפקידו כמנהל רוחני בישיבה. דיבורו עם התלמידים היה תמיד בנחת ובמתינות, ורק לעיתים נדירות הרים את קולו. הוא העדיף את ה’ימין מקרבת’ על פני ‘שמאל דוחה’, ודווקא משום כך התייחסו אליו תלמידיו בדרך ארץ מיוחדת, והדרת כבוד.

פעם הבחין הרימ”מ שאחד המורים ללימודי חול, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות טרוד. בעדינות שאל אותו מה מעיק עליו, והלה סיפר שלפני כמה ימים נולד בנו הראשון, לאחר חמש שנות נישואין, והאחיות זילפו לעיניו כמות גדולה של טיפות עינים, ויש חשש כבד שראייתו הלכה לאיבוד. הרימ”מ הציע לכתוב על כך לרבי, ולמרות שלא האמין, הסכים המורה לומר את שמו המלא ושם אמו.

 תוך זמן קצר יצאה מהרבי ברכה לרפואה שלימה. הרימ”מ בישר בשמחה על התשובה, שהתקבלה בספקנות. לאחר כמה ימים הגיע המורה בשמחה וסיפר שהרופאים אומרים שיש שינוי גדול וכנראה שהילד יתרפא לחלוטין. אמר לו הרימ”מ שמכיוון שקיבל ברכה מהרבי, הוא צריך להשיב לרבי בהוספה במצווה. דבריו השפיעו על המורה שהחליט להתחיל להניח תפילין בכל יום חול!

תמיד עשה כל מאמץ כדי שהתלמיד יישאר בתומכי תמימים. מחד עמד בתוקף על רוחה של הישיבה, ולאידך, גם במקרים חמורים השתדל לעשות הכל כדי שעוד נשמה תישאר בתומכי תמימים.

בתקופת יסוד הישיבה, היו תלמידים שהוריהם עמדו על כך שעם סיום הישיבה הקטנה ילכו ללמוד בקולג’. בתלמידים אלו השקיע הרימ”מ מאמצים מרובים בשיחות נפש, הן עם התלמידים עצמם והן עם ההורים. הוא לא חס על זמנו ונסע פעמים רבות לביקורי בית. השמירה על קשר עם ההורים הייתה אצלו עיקרון חשוב, והוא הקדיש לכך זמן ומאמצים מרובים.

עוד בשנים הראשונות לנשיאות הרבי מלך המשיח, דאג לארגן בחול המועד מסיבות מיוחדות לתלמידים הצעירים - הן בתחומי הישיבה, והן ב”בית חיינו”. באותן שנים נערך ה’ראלי’ ב–770 או בסוכה, והרבי היה מביט מבעד לחלון או יוצא לעודד את שירת הילדים בסיום הכינוס.

בתקופת “בין הזמנים”, היה הרימ”מ נוסע בתור שד”ר לוונצואלה, איי קורסאו (לשם רצה לברוח בזמן המלחמה) ומדינות נוספות. בנסיעותיו זרע רוחניות וקצר גשמיות. תמיד היה מצטייד במזוזות, ספרי חסידות וכדומה, והפיץ יהדות וחסידות בין יהודים שבצורה אחרת לא היו מגיעים אליהם. עם הזמן נוצר קשר מיוחד בינו לבין הבעלי–בתים, והם היו מייחלים לבואו בכל קיץ, כדי לשמוע ממנו דברי חיזוק והתעוררות.

בר”ח אדר תשמ”ז לקה בהתקף לב, ובאותו יום שלח לו הרבי 22 דולר לצדקה. הוא ניסה למצוא רמזים שונים למספר המסויים הזה, אך כאשר שוחרר בכ”ב בחודש, היום ה–22 לאישפוזו, הכל היה מובן…

כששב מהניתוח, בפעם הראשונה שהגיע ל–770 להתפלל, אמר הרבי לבנו ר’ יצחק שעמד סמוך לפתח אחר התפילה: “היום ראיתי את אביך בבית הכנסת”…

לאחר שחרורו מבית הרפואה, בקשו ממנו בני משפחתו לארגן מחדש את סדר היום שלו ולהפחית את שעות העבודה. בפעם הראשונה שעבר לפני הרבי ב’חלוקת הדולרים’ לאחר הניתוח, אמר לו הרבי: “אריכות ימים אין תומכי תמימים”, כאשר שמע את המילים הללו - ביטל את כל המחשבות על הפחתת העבודה, והתמסר לתפקידו בישיבה בחיות מחודשת.

במוצאי יום כיפור תשנ”ב שינה הרבי מהרגלו: בכל השנים, הרבי היה מסתובב כלפי הציבור בעת ה’מארש’, ובסיום השירה, לקראת התקיעה בשופר, היה חוזר ומיסב את פניו הק’ למזרח. בתשנ”ב, הביט הרבי אל הציבור גם אחרי המארש והמתין לתקיעה. הרימ”מ עמד הכן, ומכיוון שהיה חלש, ביקש מבנו ר’ לוי לעמוד לידו למקרה שלא יוכל. לפועל הוא תקע בעצמו, כשכל העת הרבי מביט עליו באופן מיוחד…

בשלהי אותה שנה, כ”ו אלול תשנ”ב, לקה באירוע מוחי, כשהוא בין כותלי הישיבה באושען פארקוויי, תוך כדי עבודת הקודש. לאחר תקופת מחלה ארוכה, נלב”ע ביום חמישי בערב, מוצאי זאת חנוכה תשנ”ד.