שמכך דווקא יקבל עונג כ”ק אדמו”ר הזקן: בקשת משה רבינו לקב”ה “ונפלינו אני ועמך מכל

שמכך דווקא יקבל עונג

כ”ק אדמו”ר הזקן: בקשת משה רבינו לקב”ה “ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה”, משמעותה: כיוון שעל ידי תפילתו לה’ שיסלח לעם ישראל על חטא העגל, המשיך המשכה ממדריגה כה גבוהה באין סוף, שלגביה אין שום דבר תופס מקום כלל, ולפניו כחשכה כאורה, לפיכך הוצרך לבקש מהקב”ה שלא תשרה שכינה באומות העולם, אלא שישכון דווקא בישראל, כי נתאוה הקב”ה שתהיה לו דירה בתחתונים, על ידי שישראל יהפכו את חושך העולם לאור על ידי עבודתם, שכך עלה ברצונו, שמכך דווקא יקבל עונג.

(תורה אור, הוספות למגילת אסתר, קכג,ד)

מדוע הוצרך משה לבקש?

כ”ק אדמו”ר האמצעי: יש להבין מדוע הוצרך משה לבקש שלא תשרה שכינה באומות העולם, בבקשתו “ונפלינו אני ועמך”, ולכאורה: הרי לא יוכל להיות גילוי שכינה בכל דבר רע, ולמה הוצרך כאן לבקש זאת? אלא כיוון שעל ידי תפילתו המשיך ממידת “ארך אפיים” שממנה נמשכת הסליחה גם לרשעים, הוצרך לבקש שלא תשרה שכינה באומות העולם. ובקשתו נתקבלה, שאכן לא היה עוד גילוי אלוקות בנבואה באומות העולם, אחרי בלעם.

(תורת חיים, שמות ח”א, פרשת בא, קכג,ד)

כחשכה כאורה

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: זהו שביקש משה “ונפלינו אני ועמך” וגו’. ולמה צריך היה לבקש, והרי בלאו הכי אין אור אין סוף שורה אלא במי שבטל אליו, ומה החשש שישרה באומות העולם שאינם בטלים אליו? אלא לפי שהגיע משה למדריגת י”ג מידות הרחמים, בחינת נושא עוון ועובר על פשע, ששם כחשיכה כאורה לפניו, יכול להימשך האור גם למי שאינו בטל אליו כלל. לפיכך ביקש משה שגם מבחינה זו לא יומשך האור אלא במי שבטל אליו יתברך, בלבד, הם ישראל עמו.

(מאמרי אדמו”ר הצמח צדק, ספר תרט”ו, עמ’ צח)

הבטיחו הקב”ה

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: מאחר שראה משה שבחינת ארך אפים - מאריך אף גם לרשעים, על ידי שני שמות הוי’ שקודם י”ג מידות הרחמים, שמשם נמשכים י”ג המידות, אם כן יכולה להימשך משם הנבואה, גם ללא הכנת המקבל כלל. כך הרי היה בבלעם, שאף שהיה מזוהם, אמרו עליו חז”ל שהיה נביא כמשה. בשל כך התפלל משה שלא תשרה שכינה, כלומר, שגם מבחינת “פלא” - בחינת הכתר יומשך רק על ידי הכנת המקבל בתשובה. והבטיחו הקב”ה על כך, כנאמר: “גם את הדבר הזה אעשה”.

(תורת שמואל תרל”ב ח”א, עמ’ קכח)

שיהיו ישראל בבחינת נחלה

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: נאמר: “וסלחת לעווננו ולחטאתינו ונחלתנו”. פרש רש”י: שתתנו לך לנחלה מיוחדת. זוהי אכן בקשת “ונפלינו אני ועמך”. ביקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, כי אם בישראל. וזהו עניינה של “נחלה”: דהיינו השראת השכינה, וככתוב: “כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה”… נחלה זו ירושלים, כלומר, שישראל יהיו בבחינת נחלה - שתהיה בהם השראת שכינה. זהו “ונפלינו אני ועמך” - שזה שתהיה השראת השכינה בישראל דווקא, הרי זה כיון שזו המשכה מבחינת פלא עליון.

(ספר המאמרים פר”ת, ש”פ תשא, עמ’ שא)

פנימיותו של משה

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: כאשר עבר הוי’ על פניו דוקא, דהיינו על הפנימיות של משה, שמשה הינו ראש אלפי ישראל, שמסר עצמו על התורה ועל ישראל, ולכן כשעבר הוי’ על פניו - על פנימיותו, מה שהפנימיות של משה הוא הרגשה בפנימיות מה שנוגע לכלל ישראל, ולכן נקרא בשם ראש, כשם שבראש מורגש מה שנוגע לכל אבר בפרט. הנה כמו כן הוא בבחינת ומדריגת משה שנקרא ראש אלפי ישראל. משום כך, כאשר עבר ה’ על פנימיותו, אזי צעק בקול גדול: הוי’ הוי’ א–ל רחום וחנון, סלח נא לעוונותיהם של ישראל, וחלצם מכל צרה והשפיע להם רוב טוב. ואז ביקש, שתשרה שכינה על ישראל ולא על אומות העולם, ככתוב “ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה”, וביקש עוד: הראיני נא את כבודך. ושלושה דברים אלו ניתנו לו, כמובא בספרי.

(ספר המאמרים תרפ”ט, מאמר ד”ה ויעבור וגו’ ויקרא, עמ’ 149)

השראת אלוקות בבחינת הפלאה

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: המענה “סלחתי כדבריך” היה על בקשתו של משה רבינו מהקב”ה “ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה”. פירוש הדבר: שתהיה בעם ישראל השראת אלוקות בבחינת הפלאה (“ונפלינו”). כי הנה ישנה בחינת האלוקות המתלבשת בטבע, שאותה משיגים גם חכמי אומות העולם, על ידי ההתבוננות בעולמות. אבל “ונפלינו” פירושו - שבישראל תומשך בחינת האלוקות, המופלאת מדרגות האור האלוקי השונות, שהיא בחינת ה”עצמות” ממש. ובקשה זו נתמלאה בשעת עשיית המשכן, שהומשכה עצמותו ומהותו יתברך באופן של “ושכנתי בתוכם”.

(תורת מנחם כרך כה, חלק שני, עמ’ 82)

עם קשה עורף - למעליותא!

…ויהי רצון שסוף–כל–סוף ימצאו עשרה מישראל ש”יתעקשו” שהם מוכרחים לפעול אצל הקב”ה, ובודאי יפעלו אצל הקב”ה - כמו שכתוב “כי עם קשה עורף הוא (למעליותא, ולכן) וסלחת לעוננו ולחטאתנו ונחלתנו” – להביא בפועל את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

…ועוד והוא העיקר - שיפעלו שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב.

(כ”ח ניסן ה’תנש”א)