לקראת חג הפורים הממשמש ובא, מדור מיוחד המתחיל באווירת הימים הנוראים, ומסיים באווירת הבקבוקים המתרוקנים
לקראת חג הפורים הממשמש ובא, מדור מיוחד המתחיל באווירת הימים הנוראים, ומסיים באווירת הבקבוקים המתרוקנים
לקראת חג הפורים הממשמש ובא, מדור מיוחד המתחיל באווירת הימים הנוראים, ומסיים באווירת הבקבוקים המתרוקנים
אל תקראו את השיחה הזאת, אלא אם בכוונתכם להקשיב גם להקלטה ממנה. יתר על כן: גם בעת הקריאה אל תעזו לקרוא סתם כך, משל היה זה עוד “שטיקל שיחה”. צריך לקרוא - ולדמיין מתוך הכתב את המעמד הנורא והאיום: משפט - ושלוש נקודות, משפט - ושלוש נקודות.
ההקלטה הישנה, מעצימה את החוויה. הטרטור ברקע, גורם לכך שגם קטעי הדממה שבינתיים מרעישים באוזן. מעין המחשה לרעד ולרטט שבלב, כאשר “כ”ק אדמו”ר הפסיק לרגע, ואחר כך המשיך בקול חנוק מבכי”…
היה זה בפתיחת התוועדות פורים תשי”א. חודש וקצת לאחר שהרבי אמר את המאמר הראשון וקיבל באופן רשמי את הנשיאות. אלא שעדיין היה ניכר ה”חידוש” שבדבר. הרבי עדיין מזכיר ללא הרף, בדרך כלל בבכיות, את הרבי הריי”צ, ויומני התקופה מתארים “טקס” שלם המתלווה לכל אמירת מאמר; הרבי מבליט כביכול את קושי המשא הרוחני, ומקדים “מעין התנצלות” לכל מאמר.
השיא, כנראה, היה בהתוועדות פורים. הרבי פתח בדברי הזוהר על כך שאומרים בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים “תלת ובכן ובכן ובכן”, שלוש פעמים בלבד. אבל, המשיך הרבי, לפי הנוסח שלנו אומרים ארבע פעמים, ומבואר אשר “ובכן הרביעי הוא כנגד ובכן שנאמר במגילת אסתר - “ובכן אבוא אל המלך… אשר לא כדת”, שלהיותו “לא כדת”, לא נקבע בנוסח התפילה מלכתחילה”…
- שמתם לב לשלוש נקודות? כן, כן, בדיוק שם, ממש באמצע הפסוק, נקטע לראשונה קולו של הרבי בבכי. וכך ממשיכה השיחה, בקצב איטי, כאשר ימי הפורים האלו נדמים לנוכחים כיום הכיפורים בשעת נעילה.
והרבי ממשיך להסביר, כי “הסדר הרגיל הוא שאין לבוא אל המלך אל החצר הפנימית… - כל עבדי המלך גו’ יודעים אשר כל איש ואשה אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית אשר לא יקרא אחת דתו גו’”;
[וגם בשיא ההתרגשות הרבי שומר על מנהגו הנחרץ שלא לפרש עניינים בלתי רצויים, “אחת דתו וגו’”! נחזור לשיחה:]
“אמנם, בימי הפורים, ניתן כח לכל בני ישראל, כל אחד ואחד לפי ערכו, שכאשר הולכים בתוקף… ולא מתחשבים בכך שהכניסה אל החצר הפנימית היא שלא כדת,
”- שכן, ביודעו שבחצר הפנימית נמצא המלך אחשוורוש, “זה הקב”ה שאחרית וראשית שלו”, מהי הנפקא–מינה עבורו אם הנהגה זו היא “כדת” או “שלא כדת”… כיוון שיודע שעל–ידי זה ייפגש עם הקב”ה “שאחרית וראשית שלו” -
“אזי מתנהגים עמו מלמעלה גם כן “שלא כדת” - שמכניסים אותו אל המלך אל החצר הפנימית, ולא עוד אלא שנותנים לו את “ראש השרביט”, ואחר כך נותנים לו את כל השרביט, כמבואר פרטי העניינים בזה בדרושי פורים”.
וכך, לאט לאט, מתקרב הרבי לתכלית:
“ובנוגע לענייננו: מימי הפורים למדים כלל (“גיט מען אַרויס אַ כלל”), שכאשר רואים שאין עצה… “כל עבדי המלך גו’ יודעים שאין להכנס אל החצר הפנימית… לא צריכים להתפעל, אלא להדחק שמה “שפַּארן זיך אַהינצו”!
ובהתאם לכך נעשית ההנהגה על כל השנה כולה - שכאשר רואים שאין ברירה אחרת, אזי, “ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת”…
ואז החל הרבי בניגון של מאמר: “וקבל היהודים את אשר החלו…” - ופרץ בבכי. ואפילו לב האבן המס ימס והיה למים.
לאחר מספר שניות חזר הרבי והתחיל עוד הפעם “וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, זאָגט אויף דערויף דער רבי…”.
לב מי לא יחרד כאשר כהקדמה לאמירת מאמר חסידות מתבטא הרבי “אַז ס’איז ניטאָ קיין אַנדער ברירה” אלא “לבוא אל המלך אשר לא כדת”… ומי יבוא בסוד ה’ להבין פשר הדברים…
והיום, יושבים צעירי הצאן מול המאמר המוגה ב”קונטרס פורים תשמ”ט”, לומדים בהנפת האצבע אחת למעלה ושבע למטה, מתפלפלים בפרטי המדריגות ובנבכי ההערות, יוצאים מה’סדר’ שבעים וטובי לב לאחר שמילאו כרסם ב”געשמַאקער מאמר” (וגם מקבלים מאה במבחן!) - ולא תמיד זוכרים את תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום, שכן, “כל עבדי המלך יודעים” שאין עצה אחרת, וכי הכניסה למלך אל החצר הפנימית - “שפּאַרן זיך אַ הינצו” - תלויה בתנועה של מסירות נפש “ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת”…
במסגרת השירות לציבור המוגש מעת–לעת על–ידי מדור זה, פנינו לחפש, מהם ומיהם אותם שלושת “ובכן” הנהנים מהקונצנזוס של מנסחי התפילה, ומיהו אותו “ובכן” רביעי, אותו היה צריך להבריח “אשר לא כדת”.
ארבע פעמים אומרים “ובכן” בתפילות הימים הנוראים, בקטע אותו מוסיפים לברכת “אתה קדוש”: “ובכן יתקדש”; “ובכן תן פחדך”; “ובכן תן כבוד”; “ובכן צדיקים”.
כמו כל דבר ביהדות, גם לגבי העניין הזה יש מחלוקת, וכאן רואים את הדיוק הנפלא של הרבי המציין בנושא זה דווקא לזוהר:
בספרי הפוסקים בנגלה - מוצאים שיטה אחרת: שם מובאת אכן הדעה שאומרים שלוש פעמים “ובכן”, והם: “ובכן תן פחדך” - כנגד מלכויות; “ובכן תן כבוד” - כנגד זכרונות, שאנו מבקשים לזכור לטובה את עם ישראל, ו”ובכן צדיקים” - כנגד שופרות, כי מסיימים בבקשה “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”, דבר שיתרחש כאשר ה’ יתקע “בשופר של חירות” (ראה בית יוסף על טואו”ח סימן תקפ”ב, קטע המתחיל “כתב הכל בו”).
לפי הדברים האמורים, ה”ובכן” הרביעי והנוסף “שלא כדת” - הוא בעצם ה”ובכן” הראשון המצוי בנוסח שלנו, “ובכן יתקדש”.
אבל, בזוהר ומפרשיו, מתגלה שיטה אחרת (דברי הזוהר הללו הובאו ונתבארו בכמה מאמרים, ומשם לקחתים):
דעת רבי ייסא היא שאומרים רק שלוש פעמים “ובכן”,
[כנגד שלושת האבות, וכנגד שלושת המידות חסד גבורה ורחמים; וכנגד שלושת הפסוקים הידועים בפרשת בשלח המתחילים “ויבא, ויסע, ויט”, המכילים את שם בן ע”ב אותיות]
- אך המדובר הוא בשלושת ה”ובכן” הראשונים: “ובכן יתקדש” “ובכן תן פחדך” “ובכן תן כבוד” - ואילו בפיסקא הבאה יש להתחיל “ואז צדיקים” ולא “ובכן צדיקים” (ראה “ניצוצי זוהר” שם. אגב: מובא שם כי לפי הדעות בהמשך הזוהר ו”הכרעת רשב”י” כן צריך לומר ארבע פעמים; דבר שלא משתמע כל כך מהשיחה הנ”ל. יתכן ומקורו במפרשים קדמונים של הזוהר, אך בכל מקרה קטונתי מלומר פירושים בדברי הזוהר, ובטח הראויים לאיצטלא זו יאירו עינינו).
- נמצא אם כן, שה”ובכן” הרביעי, הוא זה שלוקח את “ואז צדיקים”, והופך אותם (“שלא כדת”) ל”ובכן צדיקים”. זהו ה”ובכן”, שכנגד “ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת“…
עד כאן דברי הרב.
אַיי–יאַ–יאַ–יאַ–יאַ–יאַ–יאַיי, ובכן!
הרבי הדגיש, שההנהגה של “אבוא אל המלך אשר לא כדת” היא - לכל אחד ואחד לפי ערכו. וכאן כמובן ההבדלים הם מן הקצה אל הקצה:
כלפי הרבי - איננו מסוגלים אפילו להבין איך בכלל שייך אצלו (גם מצד ענוה וכדומה) עניין של “אבוא אל המלך אשר לא כדת”… ואיזו “חצר הפנימית” היא פנימית מדי עבורו?… ואיך זה קשור בדרך כלשהי לאמירת מאמר בעיתוי מסויים? והרי, אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, וגם לאחר שנכתב המקרא, הוא נותר לגבי אנשים כערכנו תחום אסור לגישה וחיטוט, אפילו לא עם ה”היתר” של “שלא כדת”.
לעומת זאת, אצלנו - יש הרי אוקיינוס שלם של דברים “כדת” שעלינו להתחיל לעשות (כמו למשל, ללמוד ולחזור את המאמרים של הרבי אדעתא דנפשי’ על מנת לשמור ולקיים), ומה לנו “להדחק” דווקא לשטח הסטרילי של “לא כדת”? ובטח לעניינים פנימיים מהסוג האמור השייכים לרבי בלבד.
אבל ההוראה של הרבי היא הוראה! ואם הרבי אומר שבפורים “גיט מען אַרויס א כלל” על כל השנה, שיש סדר עבודה של “אבוא אל המלך אשר לא כדת” - צריכים לחפש ולמצוא על מה מדובר. ולהכנס לשם.
והרמזים עבים עד כדי כך, שאפילו עבדי המלך ועם מדינות המלך מהודו ועד כוש, מצליחים להבין על מה מדובר. ולמי שקשה ההבנה עקב ההתרוצצות הנפשית בין “סעודתו של אותו” מה–שמו, ובין מסירות–הנפש והתעוררות התשובה שלפני נס פורים - מורה לנו הרבי באצבע בדיוק מהו המקום שהוא “לא כדת”, ה”ובכן” הרביעי במחזור. לאמור:
התפילה הזאת, תפילת ה”ובכנים” - מדברת כולה, מתחילתה ועד סופה, על הגאולה האמיתית והשלמה. על גילוי מלכות ה’ בעולם כולו, באופן נצחי ומושלם.
מה שיהודים התפללו תמיד בראש–השנה - הפך אצלנו לעבודה בפועל של כל השנה. כאשר מרדכי היהודי שבדורנו, נשיא דורנו והרעיא מהימנא בגילוי של כל אנשי הדור - הורה ופירסם והכריז, כי עומדים ממש על סף הגאולה, והעבודה היא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.
ממילא, כאשר נדרשים ל”ובכן יתקדש”, לדבר באופן של קדושה והבדלה אך מבלי לרדת לפרטים אישיים או תאריכים; או כאשר מדובר על “ובכן תן פחדך… על כל מעשיך… על כל מה שבראת…”, שהקב”ה צריך להתגלות בכל מיני פינות נידחות כמו וואָל–סטריט או תאילנד; וגם כאשר מבקשים “ובכן תן כבוד…. לדורשיך… למייחלים לך” - גאולה לכל ה”עמך” (או בהטיית הרבים החביבה ששמעתי לאחרונה: “כל העמכות”…), אלה ש”אין להם בעיה” לקבל את המסר בשלימותו ובמלואו,
- בכל השלבים הללו אין כל קושי מיוחד. נהפוך הוא - אומרים “תלת ובכן”, ומקבלים “תשואות חן” ו”תשואות ובכן”. פעילות מהסוג האמור נחשבת “כדת וכדין”, לפי כל הכללים והמסגרות, ההגבלים והמיתוגים, כשר למהדרין עם כל ההכשרים, תואם את כל החלטות הבית–דין ובהסכמת כל מועצות גדולי התורה.
אבל כאשר צריכים להתחיל להרעיש גם בקרב “צדיקים… ישרים… חסידים…” –או–הו! כאן מתחילה בעיה, ועוד איזו בעיה!
“מספרים”, אמר הרבי בהתוועדות פורים תשח”י בבת שחוק, “אשר חאָניע מרוזוב היה אומר שבפורים, לאחרי שלוקח כוסית משקה, ביכולתו לומר הכל, והשומע לא יתרעם עליו, כיוון שיוכל לתרץ שהיה שיכור”…
בהתאם לכך, ומכיוון שזו מצוות היום בפורים, נרשה לעצמנו להתדבר בלי דיפלומטיה:
לצדיקים ישרים וחסידים, קשה מאוד לתת “ובכן” רשמי לענייני גאולה ומשיח, בפרט אם זה לא סתם “ענייני” - אלא ממש משיח, שיש לו שם, וכתובת, ותמונה, והרבה מאוד מבצעים; וגם הגאולה שעליה הוא מדבר היא לא רק משהו שמיימי, אלא התרחשות קרובה וממשית מאוד.
גאולה? מילא הכשר לשווארמה ברחוב גאולה, כדי שהצדיקים הישרים והחסידים יוכלו ליהנות מלאפה עסיסית כאשר הטחינה נוטפת על החאַלאַט, זה כן. הכשר אפשר לתת גם לחברות סלולר, למסלולי השקעה ללא ריבית, מלונות נופש ושבועונים חרדיים, חליפות ללא שעטנז וקווי מהדרין. לכל אלה רק תבקש הכשר ותקבל “כרצון איש ואיש”.
אבל משיח - לא סתם “וואָרטים” בענייני משיח, אלא ממש משיח, עם “יחי אדונייני”, אההה, כאן מתחילה התסבוכת. למעשה, הבעיה היא בין החסידים לצדיקים: החסידים לא רוצים לרחק את הצדיקים… הם חוששים שאם ידברו איתם על גאולה במושגים של “ובכן” עכשווי ומעשי, הם “יתרחקו”, יעקמו אף בפרהסיא, ומי יודע אולי גם ה”שלוחי דרבנן” יהססו להרים אצבע בוועדות ההם של התקציבים…
עם צדיקים, צריכים לדבר בסגנון של “ואז”: הכל במושגים של “לעתיד לבוא”, בלי להורות באצבע בצורה מפורשת מדי. הרי צדיק פלוני מתכונן לחנוך בית–מדרש ענק עוד שנה וחצי, והתגלות פתאומית מדי של משיח עלולה לחבל במאמצי הבניה… ואילו גוטער–איד אחר, נמצא כבר בישורת האחרונה לקראת הפיכתו ל”זקן האדמו”רים” (או ראשי הישיבות), נותרו לו רק עוד שתי הלוויות… אז פתאום להכריז שיש על גביו “אדוננו מורנו ורבינו - מלך! המשיח!”, אוי, אוי, אוי, “תורה וגדולה במקום אחד” מה תהא עליה…
וכאשר “דורשיך” ו”המייחלים לך” מנסים לעורר את השורות המנומנמות, וכהרגלם תוך כדי “שמחה לארצך וששון לעירך” - אזי הלחץ בקרב צח”י [=צדיקים חסידים ישרים] מתחיל לטפס לגבהים בל ישוערו. לפתע מסתבר שישנן בעיות בוערות כמו “ציות לסמכות”, “אחדות” ועוד כאלו סיסמאות נכונות - שמשתמשים בהם במקום הלא הנכון.
תסתכלו היטב בשיחה של פורים תשח”י: “אלו שמתרצים את העדר העשיה, באמרם, שחוששים שבגלל זה עלולים להכשל לפעמים בפעולה בלתי רצויה, כמו פגיעה בכבוד חבירו, דברים בטלים, הסגת גבול או אבק לשון הרע - צריכים לדעת שזוהי עצת היצר הרע!…יש לעסוק בעניינים של עשיה בפועל, ולא להמנע מכך בגלל שמתיירא שמא יפגע בכבודו של מישהו“… - דברים כדורבנות.
כשיש הוראות ברורות מהרבי, הדבר הראשון הוא לחשוב כיצד מיישמים אותם, ולא האם אולי ושמא מישהו יישן פחות טוב בלילה.
אבל הלחוצים נשארים בלחצם, ולכן, אין ברירה אחרת, אלא -
“ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת”! אנחנו יודעים שהמלך נמצא שם, הרבי מלך המשיח נמצא ומחכה וממתין שנכין את העולם לקבלת פניו, שנכריז ונפרסם את מה שהורה להכריז ולפרסם, והוא ממתין בקוצר רוח להושיט לנו את שרביט הזהב, לתת לנו את שאלתנו ובקשתנו שהיא שאלתו, בקשתו ומשאת נפשו העצמית והפנימית - הגאולה האמיתית והשלימה. אזי נעשה “כדת”, “שלא כדת” (או “שלא כדוס”) - העיקר שנמלא בפועל את השליחות להביא בפועל משיח צדקנו.
צא ולמד: אפילו בסיפור המקורי עם אסתר המלכה, שאמרה שהיא תבוא אל המלך אשר לא כדת, כל המעיין במפרשים על המילים בהמשך “וכאשר אבדתי אבדתי”, רואה כי אסתר המלכה חששה לא רק מעבירה על “דת אחשוורוש”, אלא בפירוש גם מעבירה על “דת מרדכי”. הייתה זו מסירות נפש רוחנית ללכת נגד כל מה שחונכה וגודלה, לוותר כביכול על “טוהר המחנה”, כדי לקיים את מצוותו העכשווית של מרדכי!
ואז, באותו יום השלישי כאשר לבשה אסתר מלכות ונכנסה אל המלך שלא כדת - “נדדה שנת המלך”, מלכו של עולם, והחל עיקרו ותוקפו של נס, וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.
וכדי שהדברים האמורים לא יגרמו לעצרת מליון של צדיקים ישרים וחסידים, נסיים ב”וואָרט תקני” של בעל–הטורים בסוף פרשת פקודי, המסביר מדוע חוזרת הפרשה שוב ושוב על המילים “כאשר צוה ה’ את משה” - “כיוון שאמר ‘מחני נא’ הִרְבָּה להזכירו”!
פלאי פלאים: משה רבינו בעצמו מוכן למחות את שמו מהתורה למען הצלת עם ישראל (דבר שאכן מתקיים בפרשת תצוה). ואז בא הקב”ה, ומגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל: אדרבה, כזה אחד שמוכן שהדברים יהיו “בשמי או שלא בשמי” - אותו צריך להזכיר ללא הרף! לא סתם “כאשר צוה ה’”, אלא “כאשר צוה ה’ את משה”. הקב”ה בעצמו אומר, כי אם רוצים לעשות את מה שהוא מצווה, אי אפשר להסתפק בהזכרת “השם יִסְבּוּרֵך”, אלא חייבים להדגיש תיכף ומיד “את משה”.
- וכך נוהגים החסידים של אתפשטותא דמשה שבכל דור: הרבה להזכירו!
ולסיום, תגידו אתם:
בכל שבע ועשרים ומאה מדינה מלכות אחשוורוש, לא היו מליון יהודים? ובכל זאת, כאשר מרדכי היהודי כינס עצרת בשושן הבירה, הוא בחר בעשרים ושניים אלף תינוקות - שזעקו “בין לחיים כו’ איתך אנו”!
וכן תהיה לנו בקרוב ממש, וליהודים - כולל הצדיקים, הישרים והחסידים, תהיה אורה ושמחה וששון ויקר, וקיבל היהודים עליהם את אשר החלו לעשות בנ”ב–נ”ג, ורבים מעמי הארץ מתייהדים, ורבים מחרדי היהודים מתמשיחיסטים, והולכים בהמוניהם להתגייס - לחיילי בית דוד, ודגלי משיח עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם.