בעמדנו בחודש הרחמים והסליחות, ולקראת הימים הנוראים בהם מרבים בתפילה ובתחנונים —

 בעמדנו בחודש הרחמים והסליחות, ולקראת הימים הנוראים בהם מרבים בתפילה ובתחנונים — ‘בית משיח’ מגיש מאמר מאלף משולב בסיפורים מרתקים ומעניינים על כוחה של התפילה, והדרך לחנך את הילדים להתקשר ולהתחבר לקב”ה דרך מילות התפילה * פרק נוסף בסדרה המרתקת — “חנוך לנער על פי דרכו” ברוח החסידות * שיעור בחינוך של הרב נחמן יוסף טברסקי, שנמסר לאברכים בשכונת קראון הייטס

דקלום פסקה אינה תפילה

חז”ל אומרים ששלושה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום: עיון תפילה, ביטול תורה והרהור עבירה. אלו דברים שזקוקים לחיזוק מדי יום. מסתבר שלא לחינם התפילה מכונה “עבודת התפילה”, כי כל תפילה של יהודי זו עבודה…

כאשר מדברים על חינוך הילדים לתפילה, הרי לא מדובר בתפילה מיוחדת המותאמת לילדים, שכן התפילה היא אותה תפילה, אלא צריך לדעת איך מעבירים לילדים את החוויה הפנימית ומחדירים בהם את חשיבותה ומשמעותה של התפילה.

המזכיר הרב חיים מרדכי אייזיק חודוקוב ע”ה שכיהן כמנהל ה’מרכז לענייני חינוך’, היה מחנך דגול ובמשך השנים הארוכות זכה לקבל הוראות רבות מהרבי ומהרבי הריי”צ.

[זכורני שפעם הרב חודוקוב נתן הוראה לישיבת “אהלי תורה”, ולא הרבה קיימו את דבריו. כחבר בצוות הישיבה הרגשתי שמוטב לעשות את שביקש כי ייתכן מאוד שזו הוראה של הרבי, ובסוף התברר באופן מוחלט שזה הגיע ישירות מהרבי].

בהזדמנות מסויימת הרב חודוקוב שוחח עם אחד המחנכים והסביר לו מהי האחריות של בתי–הספר או התלמוד תורה — ללמד ילדים איך להתפלל:

בכלל בבתי ספר ותלמודי תורה מלמדים תחילה את צורת האותיות, א–ב, אחר–כך מלמדים נקודות וצירופי מילים, ובשלב הבא מלמדים את הילד לומר פסקאות שלמות. בשלב זה, במקום לבחור בסתם פיסקאות, בוחרים ללמד קטעים מתוך סידור התפילה. כך מתקדמים כדי להרגיל את הילד לומר נכון עוד ועוד קטעים. אבל זו בדיוק הבעיה, שדקלום המילים — הפך להיות התפילה.

אמר הרב חודוקוב למחנך: אכן חשוב מאוד שהילד יידע איך לקרוא נכון את התפילה, אך לפני שמלמדים את הילד לדקלם עוד קטע בתפילה — יש לדבר איתו גם על משמעות התפילה. לנצל את ההזדמנות ולהנחיל לילד את עצם הרעיון שיהודי יכול לעמוד לפני הקב”ה ולהתפלל — “דע לפני מי אתה עומד”.

בשנת תש”ג הוציאו ה”מרכז לענייני חינוך” הוראה למורים שמלמדים את הילד לומר קטעים בתפילה — להסביר את הקטע, מה טמון בתוכן ופירוש המילות — ורק אחר כך להוסיף וללמד קטעים נוספים בתפילה. ברור מה הרעיון שעומד מאחורי זה — שלא רק להוסיף עוד מילים אלא לחבר את הילד למהות התפילה.

כאשר זה נוגע לילד, זה אחרת לגמרי

כאשר אבא מבקש לחנך את הילד לומר את הקטע “נשמת כל חי” בתפילת השבת — לא די לסכם עם הילד שיאמר את הקטע ויקבל נקודות וכדו’ [אגב, שיטת הנקודות זה דבר נחוץ מאוד ומעודד את הילד לבוא לבית כנסת להתפלל], אלא יש צורך לשבת ולהסביר לו את אותו קטע מסוים, באופן שזה ידבר אליו — כי כאשר התפילה שהוא נושא נוגע לו, זה אחרת לגמרי.

נחשפתי לסיפור של ילד שגדל בבית שמש. ילד ששגשג בכל שלבי הלימוד שלו, החל מא”ב ועד המשניות, אבל כשהגיע הזמן ללמוד משניות וגמרא הוא לא הצליח לתפוס את שיטת הלימוד. האבא שכר מורה פרטי שינסה לעזור לבנו בהבנת מהלך וצורת הלימוד בתלמוד. אך למגינת ליבם שום דבר לא עזר. גם המחנכים המומחים ביותר לא הצליחו.

הילד הלך וגדל, הגיע גיל שתים–עשרה וחצי, כל חברי הכיתה כבר לומדים גמרא רש”י, תוספות ומפרשים, אך הוא לא מצליח ללמוד אפילו משנה(!). מובן שכעבור תקופה כה ארוכה ומאמצים נמשכים, הילד היה שבור מאוד.

יום אחד הילד חזר הביתה, ובצר לו שאל את אמו: אמא, מה את עושה בשבילי כדי שישתנה לי הראש? אמרה לו האמא: בזמן הדלקת נרות בערב שבת, אני מתפללת במיוחד בשבילך. השיב הילד לאמו: יש לי רעיון! השבוע כשאת תתפללי עליי בערב שבת קודש, אתפלל ביחד איתך, ואני בטוח שהתפילה המשותפת של שנינו ביחד תתקבל אצל הקב”ה.

האמא הגיבה בחיוב למשמע הרעיון, “אכן כך נעשה ובטוח שזה יעזור!”. הילד התעודד מאוד מהסכמתה. כל השבוע שמח מכך שמצא מזור לבעיה. כך, בבוא העת של הדלקת נרות שבת, עמד הילד לצד האמא והתפללו ובכו ביחד וביקשו מהקב”ה שיצליח בלימודים…

באותה תמימות וביטחון, הלך הילד למלמד הפרטי שלו ביום ראשון, ושוב ניסה ללמוד גמרא, ובאורח פתאומי הילד הצליח להבין הכל. המלמד הופתע ושאל את הילד: מה קרה? אמר לו הילד בפשטות: מצאתי את הפתרון לבעיה, התפללתי יחד עם אמא והבעיה נפתרה. ואכן, תוך זמן קצר הצליח הילד להשתלב למסגרת הרגילה.

כוחה של תפילה

בכלל, התמימות הכי גדולה נמצאת אצל ילדים. בטבעם הם מתחברים לאמת. ילד שמעוררים אותו לכוחה של התפילה, מתעורר הרבה יותר חזק ממבוגר, ומצליח גם לפעול. יש לו כוחות שאין למבוגרים.

פגשתי פעם מלמד מתלמוד תורה במונסי, ששיתף אותי בסיפור מאוד מעניין. כך החל מגולל את פרטי המעשה:

בכיתה שלי היה ילד עם כישורים ממוצעים, ממש לא מהחריפים בכיתה. אחת לחודש נכנס המנהל לבחון את הילדים, לשאול שאלות ובמהלך המבחן אף נתן לקרוא קטעים מתוך הגמרא.

באופן לא מובן, בכל מבחן הילד המדובר הפגין ידע טוב יותר מכל ילדי הכיתה. התפלאתי איך הוא יודע לענות כל כך טוב לשאלות המנהל?

במשך הזמן הצלחתי להבחין שכל פעם לפני שהמנהל נכנס לכיתה, הילד הוציא פתק מרופט מכיסו, לחש משהו מתוך הפתק והכניס אותו בחזרה. הסתקרנתי מאוד, ויום אחד החלטתי לקרוא לילד במהלך ההפסקה, וביקשתי ממנו, “אתה יכול להוציא את הפתק שיש לך בכיס?” בתחילה הילד סירב. הוא פחד שלא אחזיר לו את הפתק… אך אחרי שהבטחתי להשיב לו את הפתק, הגיש לי אותו ואז גיליתי לתדהמתי שלפני כל מבחן הוא היה לוחש את ה”יהי רצון” המיוחד להצלחה בלימוד [המופיע בתחילת הגמרא]…

מסתבר שהתמימות הזאת היא זו שעוזרת מאוד! עלינו לדבר עם הילדים על האמונה והתמימות הפשוטה הזו. כי כל ילד שייך לזה. פעם סיפרתי את זה בכיתה, אבל ציינתי שצריכים לעשות זאת בתמימות, כמו שהילד הזה עשה זאת.

מסופר על מגיד חסידי שהגיע פעם לעיירה סלונים, בכדי לעורר את היהודים במקום. באחד הבתי כנסת הוא נשא דרשה על מהות התפילה ובדבריו אמר להם, “אתם יודעים מהי תפילה? אתם פשוט מדברים עם הקב”ה בעצמו!”.

בין הנוכחים ישב יהודי פשוט, שואב מים לפרנסתו, שהתפעל מאוד: מדברים עם הקב”ה בעצמו?! אני צריך לשאול את הרבי בעצמו האם זה אמת. הלך היהודי אל הרה”ק רבי שמואל מסלונים, ושאל: רבי, האם זה נכון שבתפילה מדברים עם הקב”ה בעצמו? כאשר הרבי השיב בחיוב, יצא שואב המים לרחוב והחל לרקוד בהתלהבות, “אני יכול לדבר עם הקב”ה בעצמו!!!”.

דוגמא חיה:
תפילה כמו חינוך

בדברי ימי חסידים ישנן דוגמאות רבות על חסידים שהיו נוסעים והולכים לראות איך חסידים אחרים מתפללים. עצם ההסתכלות על מישהו שמתפלל כמו שצריך, משפיעה באופן חיובי.

דבר פשוט ומובן מאליו שכמו כל ענין בחינוך, בכדי להצליח להחדיר בילדים את הרגש בתפילה זקוקים לדוגמא חיה! כאשר הילד רואה דוגמא מאבא שמתפלל במתינות ובחיות, הוא מבחין שאבא מייקר את התפילה, זה משפיע עליו לשנות–דור.

אחד מגדולי ישראל המפורסמים, הרב נתן שפירא ע”ה, בעל ה”מגלה עמוקות”, היה גר בקראקא ויום אחד החליט שעליו לעזוב את העיר הגדולה לטובת עיירה קטנה, בתואנה שכל הזמן אנשים באים ומטרידים אותו בשאלות ובדיני תורה, והוא צריך להתעסק בכל הענינים הללו במקום לשבת על התורה ועל העבודה.

באותו הזמן הגיע לפתחו דין תורה, שהכריע את הכף ובעקבותיו נותר להתגורר בקראקא. וזה המעשה שהיה:

יהודי תלמיד חכם גדול בקראקא, בעל משפחה גדולה, פתח מאפיה שתשמש כמקור לכלכלת בני משפחתו. התלמיד חכם התמסר לתפעול המאפיה והתעסק בה הרבה, עד שיום אחד ניגש אליו יהודי עשיר והתעניין לדעת מה הרווח השבועי שלו מהמאפיה? והוא נקב לו בסכום. אמר לו העשיר: תן לי את המאפיה ואני אכפיל לך את הסכום, כך יהיה לי זכות גדולה שתמשיך ללמוד לזכותי.

התלמיד חכם ניאות למשמע העסקה, והם חתמו ביניהם על הסכם “יששכר וזבולון”, הוא ישב וילמד כל היום והעשיר יפרנס אותו. כעבור תקופה של מספר חודשים, הגיע היהודי התלמיד חכם אל העשיר והודיע לו שהוא רוצה לבטל את ההסכם “אני רוצה לחזור להיות אופה”. העשיר נדהם ודחה את ההצעה מכל וכל. “ההסכם שנחתם בינינו יוותר בעינו”, הבהיר.

אחרי שלא הצליחו למצוא את העמק השווה, הגיעו לדין תורה אצל ה’מגלה עמוקות’. המגלה עמוקות שמע לשני הצדדים ולאחר מכן פנה אל האופה–התלמיד חכם ואמר לו “אתה הרי בן תורה, ועליך להמשיך ללמוד”.

פתח האופה–התלמיד חכם את דבריו ואמר: רבי! בזמן שהייתי אופה, הייתי קם בשתים–עשרה בלילה והולך למאפיה. לקחתי את הקמח והמים והכינותי בצק ללחם, והתפללתי לריבונו של עולם שאעשה את הבצק טוב. אחר כך התפללתי לקב”ה שאכניס את זה בצורה נאותה ויפה לתבניות. כשהכנסתי לתנור התפללתי שהלחם ייאפה כמו שצריך. בבוקר ביקשתי שהקב”ה ישלח לי לקוחות. וכן הלאה… כך יצא שבכל רגע ורגע התפללתי והודיתי להקב”ה. כל היום דיברתי עם הקב”ה. ואילו מאז הפסקתי לעבוד והלכתי לבית המדרש, רק בתפילה דיברתי עם הקב”ה, אבל אחר–כך לא יצא לנו לדבר…

המגלה עמוקות שנדהם מדבריו, אמר: אם יש בעיר הזו כאלו יהודים — אני רוצה להישאר בקראקא.

מהות התפילה — להתחבר לקב”ה

בכדי שאכן נצליח להחדיר בילדים את חשיבות התפילה, עלינו להקדים תחילה מה זה בכלל המושג הזה “תפילה”.

בגמרא התפילה נקראת ‘עבודה שבלב’, כמו שכתוב “ולעבדו בכל לבבכם” — איזו עבודה שבלב זו תפילה. כלומר, תפילה זה לא רק מלל של מילים אלא גם פעולה שתלויה בהרגשת הלב.

יש מצוות התלויות בידיים, כמו נטילת לולב, צדקה וכדו’, יש מצוות התלויות בפה — אכילת מצה ומרור, ויש מצוות שמתבטאות בעיקר בלב — וזו מצוות התפילה, שעניינה הוא רגש של התחברות להקב”ה. וכפי שאת כל מושג של תפילה למדים מתפילת חנה, שעליה נאמר “ואשפוך את נפשי לפני ה’”.

התבוננות בעניין התפילה מעלה תמיהה. על פניו, התפילה היא בקשת רחמים, ולכאורה, אם מגיע לאדם מה שהוא צריך לקבל — מדוע עליו להתפלל? את מה שנקבע הוא גם ככה יקבל! ואם לא מגיע לו — מה תעזור לו התפילה?

מסתבר שהרעיון שעומד מאחורי התפילה זה מעבר לבקשת צרכים מהקב”ה, היא טומנת בתוכה רעיון עמוק יותר: זו ההזדמנות של יהודי להתחבר לאבינו שבשמים. דהיינו, עצם הידיעה שכל דבר שיש לנו בחיים מגיע מהקב”ה, צריך לבוא לידי ביטוי בבקשה שלנו. כי דווקא על ידי זה שיהודי פונה ומבקש מהקב”ה שייתן לו, הוא יוצר חיבור עם הקב”ה ומעורר רצון חדש, שבגינו הוא זוכה לקבל את השפע בפועל, אפילו אם הוא לא היה ראוי לכך.

זו גם הסיבה שחז”ל תיקנו להתפלל שלוש פעמים ביום. לכאורה כל ענין התפילה זה בקשת צרכיו של אדם, ולמה קבעו חז”ל שלוש פעמים ביום להתפלל — כי כאמור, הרעיון הפנימי של התפילה זה להתחבר להקב”ה, ואם לא היה שלוש פעמים ביום זמנים להתחבר להקב”ה — הוא היה שוקע בטרדותיו בענייני העולם ושוכח ח”ו מהקב”ה. לכן קבעו חז”ל זמנים קבועים ומוגדרים במשך היום שיהודי יוכל לצאת מעצמו ולהתחבר להקב”ה.

ובמיוחד אמרו חכמים: “לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה”, כי זמנה באמצע היום, כאשר יהודי עסוק וטרוד בהשגת כספים לפרנסתו, זה הזמן להתנתק מהבלי העולם ולהתחבר מחדש במי שאמר והיה העולם.

את התפילות תקנו כנגד הקרבנות הקבועים שהקריבו בבית המקדש. שחרית — כנגד תמיד של שחר, מנחה — כנגד תמיד של בין הערביים, ערבית — כנגד האימורים שנמצאים כל הלילה על המזבח. בתורת החסידות אנו לומדים ש’קרבן’ ענינו קירוב, התקרבות להקב”ה. זו משמעותם של הקרבן והתפילה, להתקרב.

תפילה היא מלשון  “נפתולי אלקים נפתלתי” — שפירושו מלשון התחברות, כמו “צמיד פתיל”. ובלשון המשנה מצינו: “התופל כלי חרס” — שפירושו במשמעות שאדם מחבר חתיכות של כלי חרס והופך אותם לכלי. בחסידות מבואר שזה בדיוק עניין התפילה, שאדם נמשל כחרס הנשבר שצריכים לעשות ממנו כלי להשראת השכינה, וזה ענין החיבור — להפוך אותו לכלי, על דרך חיבור כלי החרס.

מאותה סיבה התפילה נקראת תפילה. כי אם זה רק ענין של בקשת צרכים — היה אפשר לכנות אותה, תחינה, בקשה; מה הדיוק בלשון תפילה? כי התפילה היא לא אמצעי לבקשת צרכים אלא מטרה בפני עצמה. התפילה היא מלשון התחברות ודביקות עם הקב”ה.

גילוי הנשמה — אצל ילדים ויהודים פשוטים

לפי גישה זו מובן, שעניין התפילה קיים, ובכל התוקף, אצל כל יהודי שנשמתו קשורה עם הקב”ה, בפרט בקרב ילדים ויהודים פשוטים שאצלם הניצוץ האלוקי נמצא בגלוי יותר. כפי שניתן לראות אצל כאלה שאינם שייכים לכוונות, שיש להם חיות בתפילה. כי זה ענין נשמתי.

יש סיפור מפורסם על הבעל שם טוב שראה בשמים שתפילתו של יהודי מסויים מחוללת נפלאות, והחליט לנסוע לראות מיהו היהודי הזה. בהגיעו לבית המשפחה שאל את הילדים “היכן אביכם?”, השיבו לו, “מתפלל”. חלפה שעה, חלפו שעתיים. כשחזר הביתה היתה כבר שעת אחר–צהריים מאוחרת.

היהודי התנצל על היעדרותו הממושכת. “אני יהודי בור ועם הארץ”, הסביר כשבושה מכסה את פניו. “אני בקושי מצליח לבטא את מילות התפילה מן הסידור. לכן, אין לי ברירה אלא לקרוא כל יום מספר עמודים כך במשך חודש ימים אני מצליח לסיים את כל הסידור ואז אני מתחיל שוב”.

“אולי אוכל לעזור לך”, אמר לו הבעש”ט. במשך שעה ארוכה ישב והנחה אותו בסבלנות כיצד להשתמש בסידור, תוך שהוא כותב לו על פיסות נייר קטנות זה “תפילת שחרית”, “תחנון לימי שני וחמישי”, “תפילת מנחה”, “תפילת ערבית”, “לשבת”, “לראש חודש” וכן הלאה, ותחב אותן במקומות הנכונים בסידור. היהודי הודה לבעש”ט שנפרד ממנו לשלום כדי להמשיך במסעו. “עכשיו אוכל להתחיל להתפלל כמו יהודי הגון”.

אך לא חלף זמן–מה לאחר שיצא הבעל שם טוב, הסידור נפל באופן בלתי מוסבר ממדפו, וכל פתקי הנייר התעופפו וכל הסימונים התערבבו. נחוש בדעתו שלא להניח להזדמנות זו להתחיל להתפלל כיאות לחמוק ממנו, תפס את הסידור ואת הפתקים ורץ לכיוון שאליו צעד האורח.

בהליכה נמרצת זיהה את הבעש”ט עומד על שפת הנהר. ספינה לא היתה בנמצא, אז הבחין כי הבעש”ט מוציא מכיסו מטפחת ומניחה על המים כאילו הייתה רפסודה חזקה והחל חוצה את הנהר. בעודו רץ, ניצב גם היהודי על שפת הנהר, שלף מטפחת ופרש אותה על המים והתיישב עליה בעקבות הבעש”ט.

הבעש”ט שהבין כי יהודי הזה הצליח לשוט עם המטפחת בפשטות ובתמימות, אמר לו, שהקב”ה מרוצה מתפילותיו כמות שהן, “מוטב שתמשיך להתפלל בדיוק כמו שהתפללת עד עכשיו”.

זו כוחה של תפילה חשובה מאוד שמגיעה מתוך תמימות של יהודי. למעשה, יש את הכוח המיוחד הזה לכל יהודי. לילדים קטנים וליהודים פשוטים יש את התכונה — התמימות הזו, בטבעיות.

תחילת הנפילה:
ענווה שאינה במקומה

יהודי אחד שמקרב בחורים שירדו מהדרך, סיפר לי שאחת הסיבות העיקריות לנפילתם היא שהתפילה נמאסה עליהם. הוא נוהג להקריא להם קטע מסוים מתוך ה’כתר שם טוב’, שבדרך כלל משפיע עליהם לטובה.

הקטע מלוקט מספר “תולדות יעקב יוסף”: “שמעתי ממורי שרוב ענוותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת ה’ יתברך, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם על ידי תפילתו ותורתו שפע אל כל העולמות וגם המלאכים ניזונים על ידי תורתו ועבודתו, שאילו היה מאמין זה, כמה היה עובד ה’ בשמחה וביראה מרוב כל, והיה נזהר בכל אות ותנועה לאומרה כדקא יאות. וגם לתת לב מה שאמר דוד המלך ע”ה, אם תשכבון בין שפתים. שהקב”ה שומר ושוקד על שפתי האדם לנושקו כשאומר תורה ותפילה, ואם ישים אליו ליבו, בוודאי מי האיש אשר לא יאחזנו רעד וזיע, שהמלך הגדול והנורא שומר ושוקד על שפתים של אדם נבזה חדל אישים”. בהמשך הדברים מדמה זאת הבעל שם טוב לענוותנותו של ר’ זכריה, שגרמה לחורבן.

קטע זו מובא גם במאמר “באתי לגני” תש”כ, ושם מוסיף הרבי שמכך שהבעש״ט אומר שהענוה שלא במקומה היא דוגמת ענותנותו של ר׳ זכרי׳ שגרמה לחורבן, מובן מזה, שכאשר האדם הוא בתנועה הפכית, שיודע איך שכל מעשיו תופסים מקום, ומצד זה הוא עובד את הוי׳ בשמחה ובטוב לבב מרוב כל׳ — הנה על ידי זה הוא בונה את בית המקדש!

זה שהאדם מרגיש “עניו” ו”שפל” לעמוד ולדבר עם הקב”ה, זו תחילת הנפילה שלו. שהרי האמת היא להיפך, הכוח של התפילה הוא עצום מאוד ולכל יהודי יש כוח להתפלל ולהמשיך כוחות שלמעלה מדרך הטבע. אנחנו אמנם מוגבלים בטבע, אך בעמדנו לפני מלך מלכי המלכים הוא נותן לנו מידו המלאה הפתוחה הקדושה, הגדושה והרחבה…

בהזדמנות מסויימת שמעתי על יהודי חכם שגר בסמיכות לחותנו של מלך מרוקו ותפס איתו קשרי ידידות טובים. מפעם לפעם מלך מרוקו היה מגיע לביקור בבית חותנו. ביקש ממנו השכן היהודי שכאשר יגיע המלך עם כל פמלייתו, תודיע לי על כך וברצוני לבוא לברך את המלך. החותן הבטיח שישתדל…

בבוא המלך לבית חותנו, אמר לו: יש לי שכן יהודי נחמד, והוא ביקש להיכנס אליך המלך. המלך הסכים לקבלו, והיהודי נכנס והחל לומר מילות ברכה למלך. לאחר מכן ביקש המלך לדעת מה קורה באורח החיים היהודי? אז הוא החל לפרט למלך על אירועים והתרחשויות במהלך החיים היהודיים החל מהלידה, ברית–מילה, ‘אפשערניש’, ועד החתונה וכו’. המלך גילה התעניינות רבה בכל פרט ופרט. ובנוגע לבר מצוה, סיפר שבגיל 13 הילד נחשב לגדול והוא מקבל עליו עול מצוות ועורכים מסיבה ומעניקים לילד מתנות, ובדרך אגב, אמר היהודי למלך, “בעוד כחודש אנחנו עורכים בר מצוה לילד שלנו”. התאהב המלך ביהודי ואמר: “אני אשמח להעניק מתנה לילד שלך לכבוד הבר מצוה”. אמר ועשה. המלך הושיט סכום כסף גדול המשתווה לסכום של 50,000$ והעניק זאת כמתנת בר מצוה.

היהודי ההמום הודה למלך ואמר: הסכום שאקבל מהעשיר הכי גדול ישתווה לאלף דולר, וגם זה יהיה די והותר. אבל סכום כזה ענק לבר מצוה?… ענה לו המלך: אתה צודק, אבל כשהמלך נותן מתנה — זו מתנה של מלך, הוא לא נותן בקטן, הוא נותן הרבה ובגדול, שיהיה מספיק ובשפע.

הקב”ה נותן ונענה לתפילה. יהודי רק צריך לדעת להתפלל ולבקש. לא משנה מה מעמדו ומצבו.

לבקש צרכים גשמיים וללמוד חסידות

בנוגע ללאה אמנו כתוב שעיניה רכות, מפרש רש”י שהייתה צריכה ליפול בחלקו של עשיו. היא ידעה מזה שהיא צריכה להתחתן עם עשיו בהיותה הבכירה שמיועדת לעשיו הבכור, למרות שרצתה ליפול בחלקו של יעקב שהתעתד להתחתן עם אחותה הצעירה רחל. אך היא התפללה בדמעות שליש ובזכות התפילה שלה הגיע אביה לבן ושיקר את יעקב ובליל החתונה החליף לו את רחל בלאה. כל זה הגיעה בכוח תפילתה של לאה שלימים נהייתה אם המלכות לכוהנים ולוויים — הכל מכוח התפילה.

לכאורה יבוא מישהו וישאל מה לי לבקש כסף וצרכים גשמיים מהקב”ה? ישנה אימרה מעניינת על הפסוק “קדוש אתה ונורא שמך ואין אלוקה מבלעדיך”, מה הקשר בין תחילת הפסוק “קדוש אתה ונורא שמך” — להמשך “ואין אלוקה מבלעדיך”? אלא ההסבר הוא: אדם שואל, איך אני יכול לבקש ממך, הרי קדוש אתה ונורא שמך? אז באותה נשימה עונים לו, “ואין אלוקה מבלעדיך”. ממי אתה כן יכול לבקש חוץ ממנו? הרי הוא היחיד ושלו הכל והוא נותן הכל. אומר היהודי לקב”ה, אתה חייב לתת, כי אין לי מישהו אחר לבקש ממנו, ולכן אנחנו לא מתביישים אלא מבקשים!

כחסידי חב”ד אנו מודעים לכך שלימוד חסידות, ידיעת אלוקות והתבוננות בגדולת הא–ל, גורמת שהתפילה תהיה אחרת. ישנו פתגם חסידי מאחד מתלמידי המגיד שמסביר את הפסוק “הוודאי שמו” — אחד שהאלוקות אצלו ברורה וקבועה בלב, “כן תהלתו” — כך התפילה שלו. ככל שהידיעה של “אין עוד מלבדו” קבוע יותר בלב, כך התפילה היא חזקה יותר, כי הוא יודע שרק הקב”ה יעזור לו.

מספרים שהצמח צדק ביקש פעם מהשמש שלו כוס מים לפני התפילה, והגבאי בטעות הגיש לו כוס של 96 אחוז אלכוהול… אך הצמח צדק לקח את הכוס עם המשקה–ספירט ושתה הכל. אחרי התפילה קרא הצמח צדק לגבאי שעדיין לא קלט מה הוא עשה, ואמר לו: אתה יודע מה נתת לי לשתות לפני התפילה? 96! אבל התפילה הזו הייתה הרבה יותר טובה, בחיות וחמימות, אבל יש לזה רק חסרון אחד — שבאמצע התפילה זה נגמר, אבל לימוד חסידות לא נגמר לאורך כל התפילה.

כל אחד צריך להסביר לילד מה בכוחו לפעול אצל הקב”ה. צריך להחדיר בילדים שכל מה שצריך, מבקשים מהקב”ה, והוא שומע את כל מה שאנחנו מבקשים, את כל התפילות והאמת היא שכל ילד יכול לפעול — הרבה יותר מאתנו — והקב”ה נותן לו את מבוקשו.

יהי רצון שנצליח להחדיר בילדינו את החיות וההתלהבות לתפילה חסידית מתוך שמחה, ושנזכה לכתיבה וחתימה טובה, ובני חיי ומזוני רוויחי והכל מתוך הרחבה אמיתית.