יוסי ואפרת מרום

הם הגיעו לעיירה אל-נידו שבפילפינים כמעט ללא ידע מוקדם, והופתעו שלא-לטובה. תנאים קשים, לחות גבוהה, יוקר מחיה, חוסר בחשמל ובמים – כל אלו היו רק חלק מ’קבלת הפנים’ שכמעט שברה את רוחם * בני הזוג הרב יוסי ואפרת מרום וארבעת ילדיהם, נמצאים יום יום בחזית שנקראת “גן עדן” בשל יופיו המרהיב של המקום, אך פועלים בתנאים קשים ביותר, כמעט דמיוניים, ומכינים את העיירה לבואו של משיח צדקנו * מסע מרתק

מלמעלה: “המקום הנו מרהיב, התחושה שאתה מתגורר בתוך גלויה” | משמאל: “באותו שבוע, כל הפעילות התנהלה מחדרנו, ששימש כחדר שינה, מטבח ומקום אחסוןהעיירה אל–נידו (El Nido Resorts) הנמצאת בצפון פרובינציית פלוואן, מוגדרת על ידי המטיילים שמגיעים לפיליפינים כ”גן עדן טרופי”. מגזין ‘וול סטריט’ ומגזין ‘ניו יורק טיימס’ הגדירו את העיירה כאחד האתרים התיירותיים היפים ביותר שאין שני להם. במקום מגוון דגי שוניות המכיל מספר מדהים של כאלף מינים, אלמוגים רבים, וכחמש מאות מינים של בעלי חוליות. שמורת האלמוגים של אל נידו, על אגמיה הימיים, ערוצי המים וסבך האלמוגים נחשבת, לא בכדי, לאתר תיירות ייחודי.

“האי פלוואן שבצפונו אנו מתגוררים, משתרע על פני כמחצית משטחה של ארץ ישראל”, מספר השליח בעיירה הרב יוסי מרום הפועל במקום עם בני ביתו כבר זו השנה השנייה. “התיירות נמצאת ב’שפיץ’ של האי. בעבר שימשה העיירה ככפר דייגים, אך מאז שהתפתחה פה מסכת התיירות, השתנה המקום. המקום הנו מרהיב, התחושה שאתה מתגורר בתוך גלויה. בשנים האחרונות מגיעים לאי עשרות אלפי ישראלים בשנה, תרמילאים לצד משפחות”.

בני הזוג הרב יוסי ואפרת מרום וארבעת ילדיהם, יסדו בעיירה בית חב”ד תוסס ופעיל, מסעדה כשרה, שיעורי תורה, תפילות, ובית שפתוח לרווחה בכול שעות היום ולעיתים גם בלילה.

בשנים האחרונות הגיעו להתגורר באי גם אנשי עסקים ישראלים לא מעטים, והיה ברור שהמקום מחייב נוכחות קבועה של שלוחים. “מהר מאוד הבנו את עוצמת השליחות בעיר”, מספר הרב מרום, “רק בליל הסדר האחרון הסבו עמנו שש מאות ישראלים. בכל חג ומועד המספרים הם דומים. בבית חב”ד עוברים בשנה אלפי ישראלים שרואים במקום כתובת”.

הלם ראשוני

מסתבר שהפיליפינים הייתה עבור משפחת מרום תחנה שנייה בשליחות. את הסטאז’ שלהם הם עשו כאשר החליפו זוג שלוחים ברישקש שבהודו במשך שנה. כשהסתיימה שם השליחות, היה ברור להם שהיעד הוא הכנת עוד מקום בגלובוס לקראת הגאולה. “כשהגיעה ההצעה מהפיליפינים, כתבנו לרבי וזכינו לתשובות ברורות ומופלאות. תשובותיו של הרבי מה”מ עסקו בברכות לשלוחים בעבודת השליחות, ומכאן היה ברור לנו שאנחנו עוברים לפיליפינים.

“בלי יותר מדי הכנות ועם מידע מועט על היעד, עשינו את דרכינו אל אל–נידו.

“תחילה הגענו אל הבירה מנילה ומשם עלינו על טיסה פנימית אל האי פלוואן. כשנחתנו בתום מספר שעות בשדה התעופה המאולתר, הבנו שהגענו אל מעמקי הג’ונגל. אזור שבו הציוויליזציה המערבית עדיין עומדת על ספה אך טרם נכנסה אליה. כשירדנו בכבש המטוס אל חולות הים, הבטנו ימינה ושמאלה ולא ראינו מאומה. ג’יפ צבאי מיושן ששימש בעבר את הצבא האמריקאי, לקח אותנו אל צריף עץ מאולתר בירכתי בית הנתיבות, לשם מגיעות המזוודות טיפין טיפין על ידי צמד עובדים מנומנם”.

כשהרב מרום התעניין אצל הנהג שלקח אותם, היכן ניתן לרכוש ציוד מטבח בסיסי, הוא הפנה אותו אל ‘המרקט’. את אותה תשובה קיבל כששאל היכן ניתן לרכוש ירקות ומוצרי גלם אחרים. “בחלוף שש דקות נסיעה, הנהג עצר וביקשתי בנימוס שייקח אותנו בתוספת תשלום אל ‘המרקט’. ‘כאן המרקט’ אמר והצביע על כמה דוכני עץ מאולתרים…

“ירדנו אל תוך המתחם ונדהמנו: עמדו שם ששה דוכנים ועליהם מוצרים מכול הסוגים: בננות, חצילים, מנועי ריקשה, צעצועים, סוכר, אורז, בלוני גז, מלפפונים וביצים. ששה דוכנים שעליהם אותה סחורה. אז גם הסתבר לנו לראשונה, שעגבניות ומלפפונים הנם מצרך יקר; בשל הלחות הרבה שיש באי, עמידות הירקות הללו היא דלה ולא שווה לסוחרים להביא מהם כמויות רבות”.

החשמל באי כולו עובד על גנרטור אחד, ולכן הספקת החשמל אינה סדירה, כמו גם אספקת מים מקרטעת. פעמים רבות, מי הברז מעורבים עם פיסות בוץ. “ב”ה, התקנו לאחרונה בבית חב”ד משאבה חדשה שגורמת שסיטואציות כאלה יהיו נדירות”, מספר הרב מרום.

“לפני זמן מה חוויתי חוויה משעשעת. ישבתי בבית חב”ד וסיפרתי לאחד התרמילאים על מפעל השליחות; כיצד שיגר הרבי שלוחים לכל פינה בעולם בה נמצאים יהודים, אפילו לעיירה נידחת ברוסיה בה מתגוררים כמה יהודים זקנים שם שואבים את המים מהבאר. הוא התפעל, ואז פתאום שנינו התפרצנו בצחוק מאותה סיבה - הרי תנאי השליחות שלנו דומים מאוד לאותו שליח בכפר ברוסיה”.

הייאוש בימים הראשונים

כאשר הגיעו השלוחים ובני ביתם לאל נידו, הם שכרו חדר בבית הארחה מקומי והחלו לתור אחר מבנה מתאים שישמש לפעילות. “מדובר בכפר קטן ששימש בעבר דייגים ובבת אחת קיבל הכרה עולמית. תושביו שהחלו להתפרנס מתיירות, הפכו לעשירים. כל שטח הכי קטן באי, עולה הון רב, וכל צריף שווה זהב. אין בעיר בתים רבים, וכל בית פנוי הפך לעסק או מלון.

“החום באותו יום היה כבד מנשוא, השמש קופחת מעל והלחות בלתי נסבלת. במזג אויר כזה עברנו מבית לבית, שואלים מתעניינים ולא מוצאים; מי שכבר מוכן להשכיר - דורש סכום כסף אסטרונומי, בצמוד לבקשות הזויות”.

במשך שבוע שלם הסתובבו השלוחים בכפר, כאשר שלושת ילדיהם (אז. היום ארבעה - נ.א) נמצאים עם הגננת החב”דית שהגיעה עימם. “האמת שהיו רגעים לא מעטים שצפו במוחנו מחשבות פיגול, מדוע היינו צריכים את כל זה? ומדוע לא ביררנו היטב קודם הנסיעה. כשאני נשברתי, רעייתי חיזקה אותי והזכירה לי את מכתביו של הרבי, וכשהיא נשברה, אני חיזקתי את רוחה… באותו שבוע, כל פעילות בית חב”ד התנהלה מחדרנו במלון, חדר ששימש לנו כחדר שינה, מטבח ומקום אחסון”.

לאחר שבוע חיפושים שהעלה חרס, התיישבו בני הזוג מרום על ספסל בחצר בית הארחה, צמאים, מותשים ועייפים. “‘אולי היינו פזיזים מדי עם ההחלטה לצאת?’ חשבתי לעצמי, ‘אנחנו כבר שבוע בשליחות ולא הצלחנו לפעול כלום; מילא אין לנו מקום ואנחנו לא מסודרים, אך גם פעילות לא עשינו’! בעודי חושב כך, ירד מאחד החדרים מטייל כדי להחזיר את המפתחות, ותיק גדול על גבו. פניו היו פנים של יהודי. הבטתי בו ואמרתי לו באנגלית: ‘אתה אולי יהודי’? הוא הביט בי בפנים מופתעות וענה בשלילה.

“אלו היו רגעים שיד ההשגחה שמה לי את המילים בפה; עייפותי הייתה רבה ולא ממש חשבתי על מה שיוצא לי מהפה; בדרך כלל אני יותר מנומס ולא נוהג להציק לאנשים. ‘יש לך אולי חברים או מכרים יהודים?’ הוספתי לשאול, למרות שראיתי שהוא ממהר, הוא הביט בי שוב מופתע וענה: ‘חברים? יש לי בני משפחה יהודים, סבתי מצד אימי הייתה יהודייה, היא הגרה מפולין לפרגוואי ושם נישאה עם סבי שהיה לא–יהודי, ואנחנו כלל איננו מתנהגים כיהודים. וכעת אשמח אם תעזוב אותי, אני ממהר למונית שתיקח אותי לטיסה’.

“כששמעתי ממנו כך, בבת אחת התעוררתי מהתשישות שאחזה בי, והצגתי בפניו שאלות, ‘אתה יודע מה זה ‘שמע ישראל”? ‘אתה יודע מה זה תפילין’? הבנתי שהוא לא יודע כלום. ‘תמתין בבקשה כמה דקות’, ביקשתי ממנו. הבאתי קצת סוכריות שהיו עמי, ומרוב התרגשות אפילו לא שאלתי אותו אם הוא מוכן או לא - הפשלתי לו שרוולים, הנחתי לו תפילין, והישראלים שהגיעו בינתיים, פיזזו ורקדו סביבו. ‘עכשיו אנחנו עושים לך בר מצווה’, הודעתי לו חגיגית והסברתי לו על קצה המזלג את עובדת היותו יהודי גמור ואת הנגזר מכך.

“בתחילה הוא היה קפוא, אך מהר מאוד הפשיר ושמח ורקד עמנו. כשנפרדנו ממנו לשלום, שמתי לב שחלפה כבר כשעה. ‘מה עם המונית והטיסה?’ שאלתי, אך הוא ביטל זאת בידיו. בעיניו בצבצו דמעות, ‘התפילין יותר חשובות’, אמר, ‘עם הטיסה כבר אסתדר’. צילמתי אותו עם התפילין וביקשתי שישלח את התמונות לסבתא שלו, מתוך תקווה שהדבר יעורר אצלה זיכרונות.

“התעוררות רבה לא פחות נגרמה גם לצעירים הישראלים שהגיעו לשמוח בשמחתו, ואילו אני קיבלתי משנה כוח - אכן יש מה לעשות כאן, לא לחינם הגענו לכאן. מאז כל הגישה לשליחות כאן השתנתה וקיבלה תפנית. הקשיים כמו נגוזו”.   

 

התמודדות ראשונה שהפתיעה באישון ליל

למחרת הכול כבר החל להסתדר כבאורח פלא. בעל נכס שהיה בעל חוב כלפי הבנק וכלפי נושים פרטיים, ניאות להשכיר לשלוחים את ביתו רחב–הידיים בתמורה לסכום התחלתי הגון. “לאחר שבדקנו את הנושא על צדדיו והבנו שהכול חוקי וכשורה, כתבנו לרבי וקיבלנו תשובה מדהימה”, מספר הרב מרום. “המכתב עסק בברכות הרבי לרגל המעבר לבניין החדש של הישיבה… ליותר מזה לא היינו צריכים. חתמנו חוזה ובית חב”ד באל נידו נפתח”.

מהר מאוד פשטה השמועה והמקום הפך לאבן שואבת ולמגדלור רוחני עבור אלפי המטיילים הישראלים והיהודים שהגיעו לאיזור. בית כנסת נוסד, שיעורי תורה קמו, ומטבח כשר החל לפעול. מדי יום החלו נכנסים ויוצאים מבית חב”ד עשרות מטיילים יהודים מכול העולם שמגיעים לטייל בעיירה. מדי שבת מתכנסים עם השלוחים כמאתיים יהודים שבאים להשתתף בסעודות ובתפילות, ובימי חג ומועד - מאות רבות.

“את חנוכת הבית הרשמית עשינו לאחר מספר חודשים. לרגל הפתיחה הרשמית הגיעו אלינו שאר השלוחים בפיליפינים, ויצאה ההודעה שבית חב”ד חדש נפתח בפיליפינים לעילוי נשמתו של הרב בועז לרנר ע”ה. אורח הכבוד היה ראש העיירה”.

הרב מרום מספר בהתפעלות רבה על תמיכתו הנלהבת של ראש העיר בפעילות הרבה “שנמצא איתנו בידידות אמת, ואף תורם רבות מכספו ומרצו לפעילות שלנו… כששליח יוצא לשליחות, בטח במקום נידח כמו אל נידו, הוא האחראי הבלעדי על כל עניני היהדות במקום, ולפעמים זה מצריך טיפול גם בנושאים מורכבים ולא נעימים. האתגר המשמעותי הראשון שהיה לנו מיד עם צאתנו לשליחות, היה מקרה טראגי בו נהרג בתאונת אופנוע מחרידה בעל עסק ישראלי מקומי שניהל מסעדה בעיירה.

“הטלפון צלצל בחצות הלילה ואני שומע בכי. בקול משתנק מבכי מספר לי האיש מבעד לאפרכסת על מות חברו. חבריו של הישראלי לא היו בעיר באותו יום; הם טסו קודם–לכן לתאילנד. קמתי ממיטתי ומיהרתי לבית הרפואה המקומי כדי לדאוג שלא יחללו את הגופה. מנהגם של אנשי המקום הוא לשרוף את הנפטרים. בהתחלה הם לא הסכימו לשמוע לי, עד אשר ערבתי את ראש העיירה שקבע שעליהם לציית לכל מה שאבקש… ‘הוא המנהיג היהודי של ‘אל נידו’, אוי למי שלא ישמע להוראותיו’ נזף בהם.

“עברו עלי יומיים לא פשוטים. למען האמת, מעולם לא התעסקתי בכגון דא. בעצה אחת עם הרב יוסי לוי ממנילה, שנמצא לאורך כל העת לצדנו, דאגנו לטפל במקרה הזה. צריך לזכור שבמרבית הזמן אין חשמל בעיר, כך שאין מערכת קירור; גם המחשבים לא עובדים ואי אפשר להדפיס תעודת פטירה ושחרור. בימים כתיקונם אפשר להמתין עד שהחשמל ישוב, אבל כעת לא הסכמתי להמתין, ובזכות התערבותו של ראש העיירה, אישורי הפטירה ואישורי המשטרה נכתבו באופן ידני. לאחר יומיים של עבודה מאומצת, בלי שעות שינה, הצלחנו לשלוח אותו לקבורה בארץ ישראל - והכול בזכות הידידות שלנו עם ראש העיר, שבלעדיו היינו בבעיה”.

לא רק באירועים של עצב נדרש הרב מרום לעזרתו של ראש העיירה, אלא גם בעתות שמחה. בליל הסדר אשתקד הסבו סביב שולחן הסדר בבית חב”ד, כשש מאות מטיילים! יום לפני התקדש החג הבין הרב מרום שבבית חב”ד לא יהיה מקום לארח את ההמון, והוא פנה לראש העיירה שניאות לתת ללא תמורה את אולם העירייה כדי לערוך בו את הסדר הגדול.

הטייפון הכה בעוז ו..דילג

כשמבקשים מהרב מרום לשתף אותנו בסיפורים מופלאים מהווי בית חב”ד, הוא מחייך חיוך רחב. לדבריו, כל הפעילות בבית חב”ד מיום היווסדו, זה סיפור השגחה פרטית מתמשך.

“בחג סוכות אשתקד היה לנו סיפור מופלא עם הסכך לסוכה. אנחנו מתגוררים בעיר שמוגדרת ‘שמורת טבע’, ומשום כך אסור לתלוש אפילו לא עשב מהאדמה מבלי לבקש לכך אישור מגורמים רמי דרג. אנחנו צריכים עצים לסוכה, מה נעשה? בנוסף לכך התעוררה בעיה נוספת: כשהגעתי לבעל הבית בבקשה להסיר את הגג הרעוע מעל אחד מחדרי הבית ולהניח מעליו סכך, הוא התנגד לכך בנחרצות. עמדתי אפוא נבוך איך אבנה סוכה?

“חלף ראש השנה, חלף גם יום הכיפורים וסוכה אין. הייתי אובד עצות.

“לבסוף תיניתי בפני בעל הבית את העובדה שיש נזילות בתקרה בעקבות כמה טייפונים שהיו לאחרונה והדבר מסוכן לילדים הקטנים. בעקבות כך הוא ניאות להסרת הגג הרעוע, בתנאי שאדאג לגג חזק יותר.

“שלב אחד הסתדר, אך עדיין לא נפתרה בעיית הסכך. חשבתי אולי לנדוד למקום אחר מחוץ לעיר, אלא שזה לא הסתדר. אם לא די בכך, הרי שבאותו היום זעזע את העיר סיפור רצח של אחד התושבים שנורה ונהרג מכיוון שגזם עצים…

“כך עמדתי יממה לפני החג, ללא גג לחדר הילדים וללא סוכה, ופתרון לא נראה באופק. חשבתי לעצמי שאלך למרקט המקומי כדי לרכוש מצרכים שיהיה לצורך החג, ובינתיים יאיר ה’ את עיניי.

“וה’ אכן האיר את עיניי במרקט… פתאום נשאתי את עיניי וראיתי במרכז המרקט עץ קוקוס גדול שענפיו עומדים לקרוע את הגג. אמנם אסור לגעת בעצים, אך כאן מדובר בעץ פרטי, וגם כזה שעומד לחולל נזק. עיני אורו. הגעתי למנהל שבתחילה סירב, אך לאחר שהבהרתי לו שמדובר במצווה דתית, התרצה. ‘אני אשתמש בזה לשבוע ולאחר מכן אשליך לאשפה’, הרגעתי את חששו שמא אני עומד לעשות מסחר עם הענפים…

“שכרתי עובד מתאים ושעה לפני החג היה לנו סכך - ויהי הדבר לנס ופלא שכל המטיילים שחו אודותיו…

“אם לא די בנס הזה, הרי שזכינו גם לנס נוסף באותו יום, כאשר האתרוג הגיע אלינו דקות ספורות לקראת החג… באותו ערב ישבו אתנו עשרות רבות של מטיילים בסוכה המהודרת, ושמעו ממני איך רק לפני מספר שעות לא ידענו אם תהיה בכלל סוכה…”

נדמה שכל פעולה בעיירה הנידחת הזו, היא השגחה פרטית גלויה, מלווה בהרבה מאמצים וניסים גלויים. בפיו של הרב מרום סיפור נוסף: “בחנוכה השנה הכתה את העיירה סופת טייפון עזה. הרוחות נשבו בעוז, עצים רבים קרסו, מרפסות התפרקו ומפלי בוץ מלאו כל פינה. בתי העיירה בנויים מעץ והתחושה הייתה שהכול מתרחש בתוך סלון הבית.

“לא ניתן היה לישון מהרעש ומהברקים. בבוקר כל התושבים יצאו לבקרת נזקים ונפגעים. אין זה מאורע נדיר כאן, שכן מדי שנה יש פה סופות טייפון וצריכים להתכונן לכך היטב, תוך תפילה שלא יהיו נפגעים בנפש.

“קודם החג ביקשנו ליצור חנוכייה גדולה שתשמש אותנו להדלקה המרכזית. במשך השבוע, פקדנו את ביתו של הנפח המקומי יום אחר יום כדי לעקוב אחר הבנייה. זה לא היה פשוט; פעמים רבות כבר בנה חלק לא נכון והורנו לו להרוס. הרגשנו שאנחנו מוסרים את הנפש על החנוכייה הזו. לבסוף הייתה לנו חנוכייה מדהימה ותכננו להקים אותה במרכז העיירה, אך אז נודע לנו על טייפון שעומד להכות במקום…

“ביומיים הראשונים של חנוכה, הדלקנו את החנוכייה ברחובה על עיר, אך כשהתעצמו הרוחות, הכנסנו את החנוכייה לסלון הבית והדלקנו בה בהשתתפות מטיילים רבים. במצבים של טייפון, אנחנו ישנים בתוך הבית, בחדר הפנימי. אותו יום היה שבת, הרוחות היו עזות מאוד ונשמעו קולות שבירה רבים, ממש קרובים. הייתי בטוח שסלון הבית התרסק מהסופה והחנוכייה נעתקה ממקומה, אך כשיצאתי לסלון בבוקר, הופתעתי לראות שהכול עומד על תילו בשלום.

“כשיצאתי החוצה, הייתי בהלם. לא הייתה מרפסת אחת שנותרה על מקומה. גגות עפו ובתים התפרקו לחלוטין. חשבתי לעצמי שבוודאי החנוכייה היא ששמרה והגנה על ביתנו”.

הכל החל מנקע ביד…

באחד השבועות הראשונים בשליחות, עוד בטרם עברו למבנה הקבוע של בית חב”ד, חווה הרב מרום חוויה קשה. היה זה כשיצא מחדרו, ואופנוע שהגיע מולו במהירות, גרם לו לזוז הצידה במהירות. בעקבות זאת ידו נחבלה קשות בעמוד ברזל שעמד שם. “עשיתי צילום בעיר ושלחתי את התוצאות לרופאים בארץ ישראל שסברו שמדובר בשבר. הכאבים היו עזים, אך היה זה כמה שעות לקראת שבת, כך שלא יכולתי לנדוד לבית רפואה טוב יותר כדי להתגבס. במוצאי שבת עשיתי צילום במכונה חדישה יותר, והרופאים בארץ ישראל פסקו שמדובר בנקע קל.

“המדהים הוא שקודם החבלה, בעל המלון רצה לגרש אותנו משם. היו לו טענות רבות ומוצדקות כנגדנו, אחת מהן היא, שהמטיילים הישראלים הפסיקו לפקוד את מסעדת הטריפה שלו מאז שהגענו, מפני שאנו מגישים לפניהם אוכל כשר. הייתה לו גם טענה שהילדים עושים לו רעש במלון. כשחזרתי מהטיפול הרפואי ביד, פגשתי אותו ופתאום ראיתי שהוא נרגע והפך להיות סבלני ומחייך. מאוחר יותר הבנתי גם למה, לאחר ששאל אותי אם אני מתכוון לתבוע אותו, ועניתי בשלילה. ‘הכול בידי שמים’ הפתעתי אותו באמירה אותה לא הכיר. ‘כך רצה הבורא’. מאז הפכנו לידידים וכל התלונות שהיו לו, נמוגו.

“בהמשך התברר לי עוד, שמנהל המלון כיהן בעבר כראש העיירה ויש לו קשרים רבים, והוא הפך להיות מסייע גדול לפעילות של בית חב”ד. כשהגיע חנוכה בשנה הראשונה לשהותנו ובית חב”ד עדיין לא היה משופץ, פניתי אליו וביקשתי ממנו את האולם שעל גג האכסניה שלו, בעוד אני מספר לו על חנוכה. הוספתי ונתתי לו ‘משקה’ טוב, והוא ניאות בשמחה אף מבלי שדרש על כך כסף.

“בפועל, מאז חנוכה, האולם הזה שימש אותנו לסעודות שבת ולאירועים מרכזיים, והכל החל מחבלה ביד”…

מעז יוצא מתוק, והרבה!

מי שמכיר את הרב מרום ורעייתו, יודע שמדובר בזוג שלוחים שפועלים עם הרבה מאוד אהבה, ליבם רחב והלימוד זכות הוא לחם חוקם. אצלם כל מה שיכול להפריע, הופך למסייע מה שבא לידי ביטוי לאורך כל הראיון.

“כפי שסיפרתי, אצלנו בעיר אספקת החשמל רחוקה מלהיות סדירה, אך זה לא מפריע לנו כלל; להפך, כשיש חושך, הלבבות נפתחים”, מסביר הרב מרום בפתוס שאמור לכאורה להיות מובן גם לנו.

“בשמחת תורה האחרון, דווקא בזכות החושך, האווירה בבית חב”ד הייתה מחשמלת. כל המשתתפים לא הפסיקו לרקוד עד השעות הקטנות של הלילה. בשלב מסויים, גויים עלו מהרחוב וביקשו להצטרף לשמחה”…

ר’ יוסי מביא דוגמה נוספת, איך מבחינתו הכול לטובה: “במוצאי ראש השנה הודעתי שתתקיים התוועדות, אך בפועל ירדו גשמים רבים ולא היה חשמל. אף על פי כן, אותה התוועדות הייתה ההתוועדות הכי ארוכה וטובה שהייתה לנו, למרות העלטה ששררה”.

סיפור רודף סיפור והרב מרום נזכר במקרה בו מבקר התעורר ליהדותו בזכות החושך. “היה אצלנו בחור שנחשב לאחד ממנהיגי ארגון ל’פימיליה’ בירושלים. התחלנו תפילה ולפתע הפסקת חשמל. כמי שרגיל לאירועים מהסוג הזה, המשכתי את התפילה כאילו דבר לא אירע. בסיום ישבנו להתוועדות חסידית. אותו בחור ביקש בשלב מסויים את רשות הדיבור, והציג את עצמו. הוא סיפר שהוא אדם אמיד מאוד ולא חסר לו כלום בחיים, ואז סיפר על החוויה של הפסקת החשמל ובעקבותיה התובנה שעלתה בראשו לפני כמה דקות בתפילה; הנה הוא נמצא בקצה העולם, נהיה חושך, אך הרב לא מתפעל וממשיך להתפלל. הוא סיפר שפרץ בבכי חרישי. הניצוץ היהודי שלו נדלק דווקא אז”.

מה מייחד את הפעילות שלכם?

“יש לנו מוטו שמאפיין אותנו - כל מי שנכנס אלינו, יזכה במצווה ויזכה אותנו במצווה. אם יהודי מוכן להניח תפילין - מה טוב, ואם לא - אזי נזכה במצוות ‘אהבת ישראל’, נדאג לו לכל מחסורו. אם דרך רוחניות - מה טוב, ואם לא - אז בעזרה גשמית. אצל חסיד, גשמיות ורוחניות של יהודי, זה אחד. אנשים לפעמים נכנסים לבית חב”ד, ולא רצו לשתף פעולה, וכל מה שעזרנו להם בבית חב”ד היה בהקשבה - וזה הרבה.

“אני רוצה להגיד ללא גוזמה, כל הזמן אנחנו עצמנו מתחזקים מיהודים שנכנסים לבית חב”ד. מדהים אותי בכל פעם לראות נשמות תועות ורחוקות שלא חונכו על ברכי היהדות, שמתרגשים מדברים שאצלנו כבר הפכו להיות מצוות אנשים מלומדה. רק בשבת האחרונה הייתה כאן אישה שהחלה לבכות כששרנו ‘אשת חיל’. אשתי ניגשה להרגיע אותה, ואז התברר שהיא התבוננה במילות השיר שריגשו אותה, מה שגרם לה לפרוץ בבכי תמרורים. נשמתה התעוררה”.

השפעתם של השלוחים הצעירים

זכיתם בחודש האחרון לבן נוסף שהצטרף לשלושה ילדי חמד. איך אתם מסתדרים עם חינוכם?

“אומר לך את האמת, וזו אינה קלישאה, כל שליח יגיד לך את זה: הילדים הם חלק בלתי נפרד מהשליחות וזה בונה אותם. פעמים רבות השפעתם גדולה משלנו, ואני יכול למנות לך דוגמאות אין סוף. רק לאחרונה היה לנו סיפור מדהים, כאשר לקראת שבת הגיעה אישה בריצה בהולה. מה קרה? היא חייבת להדליק נרות. היא דאגה שמא כבר נכנסה שבת. היא כלל לא הייתה נראית כדתיה, אך לאחר שהדליקה נרות, סיפרה לנו סיפור מפעים.

“לדבריה, בשבת שעברה הגיעה אלינו הישר לסעודת שבת, ובתנו הגדולה שוחחה עמה ואמרה לה שהיא עצובה שהיא הגיעה רק כעת. בתי הסבירה לה בתמימות שפספסה מצווה גדולה - הדלקת נרות שבת… בתי הייתה בת ארבע, והמשפט הזה ליווה את המטיילת הזו במשך כל ימות השבוע. הפער בין איפה שהיא מונחת לאיפה שבתי מונחת, גרם לה להרהורים ולמחשבות, והיא קיבלה על עצמה הדלקת נרות שבת.

“יש לנו נוהג קבוע שאנחנו חוגגים את ימי ההולדת של ילדינו עם המטיילים. במהלך יום ההולדת הילד מביא קופסא ומבקש מהמשתתפים לתת לו מתנות רוחניות. לאחר מכן אנו מקריאים את ההחלטות. ביום ההולדת האחרון מישהו כתב שהוא יפסיק לאכול חמץ בפסח. כשבקשה מעין זו מגיעה מילד, אף אחד לא קורא לזה ‘הדתה’ או ‘כפיה דתית’.

“הייתה אצלנו מורה מחולון שכל כך התפעלה שהילד מבקש בקשות רוחניות ולא מתנות רגילות, והצהירה כי היא מתכוונת להעתיק את זה לכיתתה…  

“אתן לך עוד דוגמה על השפעת הילדים: הגיעה לעיר משפחה ישראלית שיצאה למסע חובק עולם; הם היו לגמרי לא דתיים, אך התחברו אלינו והיו איתנו כמה ימים. ילדיהם נכנסו לגן בו לומדים ילדינו. בשלב מסוים, הבן הבכור שלי הצביע על פסוק שהיה על הקיר ואמר לאחד מבני המשפחה כמשיח לפי תומו: ‘אתה יודע מה זה הפסוק הזה’? היה כתוב שם ‘שמע ישראל’, אך הוא לא ידע והבן שלי הסביר לו. אֵם המשפחה הייתה בתדהמה שבנה לא ידע מה זה ‘שמע ישראל’, והיא החליטה להשאיר את הילדים ללמוד אצלנו למשך כל פרק הזמן ששהו בעיר. מדהים לחזות במחזה הזה של ילד ישראלי שמגיע לחור נידח בפיליפינים ורק שם מתוודע ל’שמע ישראל’…”

אי אפשר שלא לשאול על השליחות המרכזית, והיא הפצת ‘בשורת הגאולה’. איך היא נעשית באל–נידו?

“משיח מקיף כאן את כל הפעילות. מי שנמצא באמת בשליחות ורואה ניסים ונפלאות בכל צעד ושעל, יודע שפרסום משיח זה הדבר הכי פשוט וקל. אולי בשנים עברו הנושא הזה היה מורכב וקשה, אבל כיום אנשים מקבלים זאת בטבעיות ובלי קושיות.

“יש לי שיטה לעורר דיון על משיח, וכמעט כל מטייל שמתפתחת איתו שיחה, שואל את השאלה הבאה: עד מתי תישארו כאן? אנשים רגילים לשליחים של ‘הסוכנות היהודית’ ו’משרד החוץ’ שיוצאים לזמן קצוב וחוזרים הביתה. תשובתנו מפתיעה אותם: עד ביאת משיח צדקנו. ואז מגיעה השאלה הבאה: ‘נו באמת, אתם עומדים להיות כאן כל–כך הרבה שנים’? ואנחנו עונים בשלילה. ‘משיח הרי יגיע היום’.

כאן מתפתחת שיחה על מהות ענינו של משיח ועל הגאולה, ומהר מאוד הם מבינים שהדלק היחיד שמניע אותנו הוא הרבי והכנת העולם לקראת ביאת משיח. בעקבות המפגש אתנו, והעובדה שנטלנו על כתפינו את השליחות הזו, אנשים מבינים שמשיח זה לא אגדת–עם נחמדה, אלא מציאות עוצמתית שמניעה את מפעל השליחות כולו”. 

טרף ומצה

אחד מנדבכי הפעילות המרכזית של בית חב”ד, היא הדאגה שיהודים יאכלו כשר. “יש בעיר מסעדות רבות הפונות לקהל התיירים, ומטבע הדברים האוכל המוגש שם הוא טריפה ממש. כל פעם שאנחנו מצליחים לגרום ליהודים לבוא לאכול אצלנו אנחנו מרגישים שהצלנו יהודי מלאכול עוד ארוחת פיגולים.

“בערב פסח האחרון, כשצעדתי בעיירה, ראיתי מולי קבוצת יהודים סועדת את ליבה במסעדה מקומית. ניגשתי והזמנתי אותם לליל הסדר. כשיצאתי משם, אחת הנשים דלקה בעקבותיי ובעיניה דמעות; ‘איך אתה יודע שאנחנו יהודים’? שאלה ועניתי לה בצחוק שרואים על האף שלהם… ‘ומדוע אכפת לך מאתנו? הרי ראית כמה אנחנו רחוקים ואוכלים טרף’? בדקות הבאות הסברתי לה את מהות הנשמה היהודית שבכל מצב היא עדיין מתגעגעת לאביה שבשמים. היא התרגשה מאוד, ובליל הסדר היא ובני משפחתה הגיעו והשתתפו”.

המטרה: רכישת מגרש ובניית מרכז

בעקבות הפעילות הכבירה באל נידו מתכוונים השלוחים לגדול ולהתרחב.  “בשנים האחרונות מגיעים אל האי עוד ועוד משקיעים מארצות הברית וארץ ישראל, בהם יהודים לא מעטים. הצפי הוא שהאי כולו, ובפרט העיר אל–נידו, יהפכו להיות אחד מיעדי התיירות הגדולים בעולם, ולכן שאיפתנו היא - ועל כך אנחנו עמלים לילה ויום - לרכוש שטח לבית חב”ד והקמת מבנה רחב ידיים שיאכלס את הפעילות הרבה. במבנה יהיה בית כנסת, אולם התכנסות, גן ילדים, מטבח כשר ומקווה טהרה. כשמשיח יגיע, הכול יעלה איתנו לארץ ישראל, מסיים הרב מרום”.