במקום נכח גם הגאון הרב ברוך מרדכי אטינגר , שהיה ידוע בקרב גאוני וילנה בכינויים “

במקום נכח גם הגאון הרב ברוך מרדכי אטינגר, שהיה ידוע בקרב גאוני וילנה בכינויים “העילוי משווינציאן” ו”בעל ההגיון”. בעינו החדה שם לב כי ההלך הלז אינו סתם שיכור, והוא המתין לשעת הכושר. כאשר רבי חיים וולפער עזב לכמה דקות את החדר, החל לחטט במהירות בחפציו במטרה למצוא איזשהו “כתב” של המגיד ממעזריטש. לפתע פתאום נכנס הוולפער ותפסו בעיצומו של החיטוט. “אח”, הניף הוולפער את ידו בביטול, “אצלכם הרבי והתורה הם דבר בפני עצמו, והחסידים הם דבר בפני עצמו, לפיכך זקוקים אתם לכתבים, אולם אצלנו הרבי והתורה והחסידים הם דבר אחד”..

א

חסידים ענקי רוח היו לו לאדמו”ר הזקן, כבירים ברוחם ובנשמתם, ואף על פי שחסידים היו, מכל מקום בעלי דרגה.

עם הישארותו של אדמו”ר הזקן ברוסיה, לאחר נסיעתו של רבי מנחם–מענדל מויטבסק לארץ–הקודש, החל הרבי לשלוח קרני אורה של תורת החסידות לכל עיר ועיירה ברוסיה הגדולה.

בתחילה מועטים היו החסידים במספרם, ואף תנועת החסידות היתה מצומצמת למדי, אך בכל יום ויום גילו עוד ועוד את אורה הזך והבהיר של תורת החסידות, והגיעו לליאזנא כדי לראות מקרוב ‘האומנם כאשר שמענו כך נראה?!’

אחד מאותם תלמידים כבירי רוח, הוא רבי יודל’, שהגיע אל אדמו”ר הזקן בדרך משונה במקצת, שם “הציץ ונפגע”, ונשאר לחסות תחת אורו של רבינו הזקן עוד ימים רבים ושנים טובות. ואכן אמנם, לפעמים נשמות מתקרבות באופן לא רגיל, ואם צריך, גם על ידי שיכורים נוודים המתגלגלים ממקום למקום…

 

ב

בגדיו מרופטים וריח של ודקה נודף תדיר מפיו של אותו הלך אלמוני שסובב בין ערים ועיירות. גופו צנום וגבוה, עצמות לחייו בולטות והוא משרך את רגליו בעצלתיים. אולם הדבר שמשך בו את תשומת הלב יותר מכל היו עיניו. ניצוץ משונה בהק מתוך האישונים, וספק היה אם זה בשל שכרונו התמידי או בשל סוד עלום הטמון במוזרותו של האיש.

מעט מאד הכירו אותו וידעו את זהותו. ה”וולפער”, כינו אותו, רק מעט ידעו את שמו הפרטי - רבי חיים וולפער ב”ר קאפיל. אותם מעטים ידעו עוד כי ה”וולפער” הנו תלמיד חכם מופלג, ומלפנים היה מתלמידיו של המגיד ממעזריטש. הוא אף ישב על ספסל אחד יחד עם גדולי ומאורי החסידות כמו רבי לוי–יצחק מברדיטשוב, רבי פנחס בעל “ההפלאה” ואחיו רבי שמלקע, רבי זושא מאניפולי ואחיו רבי אלימלך מליזענסק ואף עם הצעיר שבחבורה רבי שניאור–זלמן מלאדי - יחדיו ספגו תורה וחסידות מפיו של המגיד הגדול.

אולם ל”וולפער” היו תכונות מיוחדות שבהן היה אחד ויחיד בחבורה. הוא היה מיטיב לחזור על דבריו של המגיד יותר מכולם, ולפיכך, לעיתים קרובות, לאחר שהמגיד סיים לומר את דברי קודשו, היו ניגשים אליו אותם כבירי רוח כדי לשמוע מפיו ‘חזרה’ על דבריו של הרבי. ואף הוא היה נענה כנגדם, וכשהיה פותח פיו, היו הדברים מאירים ומחוורים כל צורכם, מתוקים ונחמדים, והיו השומעים מבינים ומתמוגגים. “מתחילה היה היותר גדול בהחברייא, וכולם היו הולכים לשמוע ממנו הדבר תורה של הרב המגיד, שהיה חוזר הדברים כהוויתן ובטוב טעם”, מעיד עליו בעל ה”בית רבי”.

ואילו אדמו”ר הרש”ב מוסיף ומספר: שמכל תלמידי המגיד, היו רק שניים שקיבלו את תורת המגיד כולה, בעוד שאר התלמידים לא היו מסוגלים להכיל את גודל ועוצם קדושת דברי תורתו של המגיד. כך למשל, הצדיק רבי שלמה מקרלין היה נחלה בשלשול דם, רבי לוי יצחק מברדיטשוב היה יוצא מן הכלים מתוך דביקות והתפעלות עצומה שעה שהמגיד היה מדבר - ורק רבינו הגדול רבי שניאור זלמן, והרב מוואלפע הסכיתו ושמעו את דברי התורה עד תומם.

 

איש לא ידע כיצד החלה התדרדרותו של ה”וולפער”. תלמידי המגיד רמזו כי תולעת אכלה בו מבפנים זה זמן מה. לימים נתן עיניו בכוס, ולעיתים קרובות היה נתון בשכרות עמוקה. גם מבית המרזח לא מנע רגליו, והיה שותה שם לשכרה.

על עצמו אמנם מיעט לדבר, אולם בדברי תורה לא חסך את פיו. בכל מקום אליו שהיה מגיע אליו בנדודיו מעיר לעיר, היה פיו שופע פרפראות תורה וחכמה ואף מענייני רזין–דרזין לא חסך פיו; וכלל שיותר “נכנס יין” - כן “יצא סוד” - סודות תורה עמוקים ונסתרים. השומעים שלא ירדו לסוף דעתו - לעגו עליו ומלאו פיהם שחוק.

באחד מימי נדודיו הגיע ה”וולפער” גם לעיירה ליאזנא שברוסיה הלבנה, וכהרגלו שירך רגליו לעבר בית המדרש המקומי.

באותה שעה ישב רבינו הזקן עם גדולי החסידים ומופלגי הלמדנים, ואמר בפניהם דרוש חסידות, דברי אלוקים חיים. הצטנף ה”וולפער” בפינת בית–המדרש, וברגע נדיר של רצינות ופיקחות, השעין את ראשו על שתי ידיו והקשיב לדברים ברצינות תהומית ובתשומת לב. איש לא פנה לעברו ואיש אף לא שת לבו כי הלך זה נמצא בבית המדרש. במשך זמן–מה האזין לדברי–אלוקים–חיים כשעיניו חוקרות בחלל האויר.

כשסיים רבינו הזקן את דבריו, יצא את בית המדרש והלך לביתו.

גם ה”וולפער” יצא מבית המדרש, כשתרמילו על כתפו במטרה להמשיך בדרכו מבלי להשתהות עוד בליאזנא. קודם שעזב את פתח בית המדרש שיהק בקול רם ונענה לפתע בחיוך מוזר - ספק של כאב ספק של געגועים - “אה, מקערה אחת אכלנו כולנו, אבל כל ה’שמנת’ נשארה אצלו” (די גענצע גידיכטע איז בא אים געבליבען)…

שניים מהתלמידים שעמדו בסמוך, קלטו את המשפט הקצר והתפלאו פליאה רבה. הם הבינו כי דברים בגו. בטרם היה סיפק בידם לשאלו, כבר ראו את דמותו ההולכת ונמוגה באבק הדרכים…

שמע הדבר עבר מתלמיד למשנהו, ומחסיד לרעהו, עד שהגיעו הדברים לאוזניו של אדמו”ר הזקן.

פניו הטהורות הועמו קמעה, וכעין עננה חלפה על פניו. “הרי הוא ה’וולפער’” - נענה רבינו הזקן בכאב כבוש - “אילו ידעתי כי הנו כאן, הייתי משדלו להישאר עמנו, ולא יהיה עוד נע ונד”…

אהבת אמת של חברים ודיבוק תלמידים - - -

 

ג

המשיך ה”וולפער” את נדודיו בעולם הגדול. היתה זו רצונה וגזירתה של ההשגחה העליונה, ובוודאי נכונו לו אי–אלו תיקוני נפש, רוח ונשמה.

הגיע ה”וולפער” אל וילנא רבתי, עיר גדולה מלאה בתלמידי חכמים, רבנים, דיינים יושבי על מדין. אלמוני היה ואיש לא שת לבו אליו. נכנס אפוא אל בית ה’הקדש’, שם קיבל מנה חמה ואכל לשובע נפשו. לסיום הוציא מתיקו הבלוי בקבוק וודקה, מילא לעצמו כוס גדולה ושתה בגרגרנות מלא לוגמיו.

התמתח הקבצן השיכור על מקומו, ועלה לישון על גג התנור החם בעוד הוא פותח פיו בגילוי סודות תורה שלא שמעתם אוזן מעולם. הוא ציטט מספרי קבלה, שיבץ בדבריו מושגים בפנימיות התורה ומדי פעם פרץ לעצמו בצחוק שיכורים מתגלגל.

במקום נכח גם הגאון הרב ברוך מרדכי אטינגר, שהיה ידוע בקרב גאוני וילנה בכינויים “העילוי משווינציאן” ו”בעל ההגיון”. בעינו החדה שם לב כי ההלך הלז אינו סתם שיכור, והוא המתין לשעת הכושר. כאשר רבי חיים וולפער עזב לכמה דקות את החדר, החל לחטט במהירות בחפציו במטרה למצוא איזשהו “כתב” של המגיד ממעזריטש. לפתע פתאום נכנס הוולפער ותפסו בעיצומו של החיטוט. “אח”, הניף הוולפער את ידו בביטול, “אצלכם הרבי והתורה הם דבר בפני עצמו, והחסידים הם דבר בפני עצמו, לפיכך זקוקים אתם לכתבים, אולם אצלנו הרבי והתורה והחסידים הם דבר אחד”..

שוב אירע פעם נוספת כאשר הוולפער הגיע לבית מרזח בוילנא, וגם הפעם פתח פיו בגילוי ענייני תורה רמים ונשגבים שאוזן מצויה לא שמעתם. והיו הדברים מתגלגלים מפיו בגאונות ובקלילות בחדא מחתא. איש מבאי ה’הקדש’ לא שם לב לר’ יודל שעמד לא הרחק והאזין לדברי השיכור בתשומת לב יתרה.

תלמיד חכם נכבד היה ר’ יודל, ידיו רב לו בתורה ובמשנתה והיו הבריות מכבדים אותו ומעריכים את דעתו. מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנא היה, ומשום כך גם מקום של כבוד היה לו בבית–המדרש, סמוך ל’מזרח’.

אותה שעה נקלע ר’ יודל לבית המרזח במטרה כלשהי, כשלפתע הופנתה תשומת לבו לדבריו של השיכור השוכב פרקדן ומתחמם מחום התנור. בתחילה חשב כי אוזניו מטעות אותו, אולם ככל שהאזין לדברים בתשומת לב, כן הלך וגבר תמהונו. הוא הבין כי לא כלי ריק הוא האיש, אלא תלמיד–חכם מופלג, שידיו רב לו בנגלה ובקבלה, וכל רז לא אניס ליה.

שעה ארוכה עמד ר’ יודל על מקומו משתומם ונדהם, עד אשר פלט השיכור נחרת שיכורים צורמת וכמעט שקע בתרדמה. ר’ יודל לא היסס, הוא ניגש אל השיכור וניער אותו בכתפו.

“אמור נא אחא יקר” - קרא בקול רם לתוך אוזנו - “ממי קיבלת כל זאת?”

הציץ בו ה”וולפער” בעין אחת, ויודל ראה את הברק המשונה שבהק באישוני עיניו, ונרתע קמעה אחוריו.

“אה… אה…” - גיהק השיכור - “רוצה אתה לדעת מאיפה קיבלתי?”

נענע ר’ יודל בראשו דומם. תמהונו והשתוממותו שיתקו את לשונו.

“ל.. לא!” - לאט לפתע השיכור בלחש מוזר - “ממי שאני קיבלתי, כבר לא תוכל לקבל. אך אם רצונך בדברי תורה מעין אלו, יסע כבודו אל ליאזנא שם תמצא מרגוע לנפשך ולנשמתך…

נסוג ר’ יודל אחוריו בתמהון. הוא ידע היטב מי נמצא שם בליאזנא - הוא ידע זאת משום שהיה מהלוחמים הגדולים נגד תורת החסידות ורבניה.

דבריו של השיכור נכנסו ללבו, ומאבק רב–איתנים החל להתחולל בקרבו. ‘אם שיכור זה יודע כה הרבה, מה יודע הרבי בעצמו?!’ - הרהר ר’ יודל לעצמו בתבונה. ימים מספר חלפו עד שהעז להחליט החלטה בנפשו, לנסוע לליאזנא ולקבל תורה ולקח מפיו של הצדיק רבי שניאור–זלמן. הוא הבין היטב כי עוד הרבה יש לו מה לקבל במקום זה.

ד

כמו גדולי תורה רבים אחרים, הגיע ר’ יודל לליאזנא, שם “הציץ ונפגע”, ונהיה לחסיד מובהק של אדמו”ר הזקן, ‘משכיל’ גדול בחסידות (אודותיו מסופר גם ב’בית רבי’). לימים אף שלחו הרבי אל העיר ליפעלי לשמש שם כרב דמתא, ולהביא לאנשי העיר את אורה הבהיר של תורת החסידות - - -

ואילו על הוואלפער - הצדיק רבי שלמה מקרלין התבטא עליו: “כמדומה שמתוך תשובה נפטר”.