חשיפה: גורמים ‘ציונים’ הציעו להקים את כפר חב”ד שנתיים קודם שנוסד בפועל. כאשר עלו

חשיפה: גורמים ‘ציונים’ הציעו להקים את כפר חב”ד שנתיים קודם שנוסד בפועל. כאשר עלו החסידים ארצה, פורסם בעיתונות כי החסידים העולים מדברים שמטרתם היא הקמת כפר חב”ד • במלאת 65 שנים לייסוד כפר חב”ד על ידי אדמו”ר הריי”צ, חודש אייר תש”ט, מביא “בית משיח” סקירה מרתקת ואף מפתיעה ביותר, ובה דיווחים וידיעות שפורסמו בעיתונות דאז על השלבים שהביאו להקמת כפר חב”ד, וכן פרטים חדשים על פעילות הרב שמריהו גורארי (הרש”ג) למען הקמת כפר חב”ד, תקופת ההקמה והתוכניות של החסידים להקמת ישובים חב”דיים נוספים • ימי קדם

אז שוב תיאור ידוע על הקמת כפר חב”ד?

התשובה שלילית.

לא, זה לא מה שיפורסם בעמודים הבאים. הגם שכותב השורות חשף בשנים האחרונות פרטים חדשים וחשובים על הקמת הישוב החב”די הראשון בארץ הקודש, הרי שבימים האחרונים גיליתי קטעי עיתונות שלא ראיתים עד כה והם לא פורסמו עד עתה בפרסומים חב”דיים, ומהם עולה כי החלום על הקמת כפר חב”ד היה ידוע ומפורסם בין החסידים וגם בעיתונות ארץ הקודש, ובעצם לכל יהודי באשר הוא, עוד שנתיים קודם ייסוד כפר חב”ד בפועל.

כן גיליתי פרטים חדשים ומרתקים על ההתייחסות של יהודים מחוגים אחרים לחסידים שיצאו מרוסיה ועלו לארץ הקודש על מנת להתיישב בכפר חב”ד. על כך ועוד יסוקר בפרק הנוכחי (ואילו בפרק הבא נעסוק בשלבים שהביאו להקמה, תקופת ההקמה וכן תוכניות להקמת ישובים חב”דיים נוספים).

הבה נצא לדרך עם מאמר מרתק ב’הצופה’ מאת “דלי”ת” - הלא הוא עורך ‘הצופה’ שבתאי דניאל (דון–יחיא), שלעיתים חתם בשם “דלי”ת” ובמאמרו בגיליון ל’ סיון תש”ז, מביא תיאור ציורי מחסידי חב”ד במחנות העקורים. הוא מביא את דבר הגורמים ‘הציונים’ המפצירים בחסידים לעלות לארץ הקודש ולהקים את “כפר חב”ד”:

תת–תת כותרת: מהאדום האדום ההוא

ניגונו של הרב במחנות הנידחים בגרמניה. קרון הרכבת הקר היה מלא–גדוש גרמנים וגרמניות על סליהם המלאים תנובה, שהובילו מהכפרים אל נוויהם בערים המופצצות. רחש של דיבור בלחש עמד בחלל האוויר. מעשנים סיגריות רעות, לועסים משהו.

מתוך הדחיסות בוקע ועולה ניגון מוכר. ניגון יהודי כבד–שרעפים. הגרמנים מעוותים את פרצופיהם ומחליפים מבטים. כאילו אחד פלאי ירד ביניהם על מנת לבדוק את זהותם. הם החווירו, ספק מכעס ספק מאימה, כאילו נזכרו בחטאיהם שלא באו על עונשם.

המבטים נצמדו ליהודי צעיר אחד, שזקנקן צהבהב מסולסל מקיף את פניו ובשתי ידיו ספר “תניא” מכורך בכריכה משומשת, הוא היה מסתכל במראות החולפים מבעד החלון, מראות יישובים הרוסים, וחוזר לעיין בספר, מסתכל ומעיין כאילו מוצא קשר בין המראות לבין הכתוב בספר. וממשיך לפזם לו בחשאי: “במה כוחה של נפש האלוקית יפה מכוחה של נפש הבהמית”.

אתה מתקרב אליו. פנים אמיצים, מבטים גלויים. עירות רבה בתנועותיו. יהודי מארץ ישראל? שלום עליכם! אתה יודע במה אני מהרהר כעת? בחורבן שהעמלקים הללו המיטו על עצמם. אצלם ראינו את הנפש הבהמית במלוא שלטונה. ראה את פניהם הקהים, את מבטי עיניהם המטומטמים, את הגולמיות הגסה היצוקה בכל איבריהם - בהמיות בצורת אדם, שפרצה מהחלל השמאלי שבלב וטיבעה את ארצם ואת העולם כולו בדם ובאש. המראות הללו מעוררים לתשובה עמוקה, תשובה לנפש האלוקית. ממש להתרגז על יצר הרע המכלה ומחריב ולרעום כנגדו בקולי קולות: “איני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת”… כדברי הרבי הזקן, זכרונו לברכה, ב”תניא” הקדוש.

היכן היית כל השנים ובפרט בתקופת המלחמה?

אני בא משם. מהאדום האדום ההוא. מתי מספר נשארנו נאמנים לשם יתברך; אחד בעיר ושניים במחוז. אבל עמדנו בעזרת השם בניסיונות הקשים. גברנו על הנפש הבהמית. מסופר בשם הרבי הזקן, שפעם אחת היה מהלך לפנות ערב בחוץ, ראה דבר שאינו הגון והפנה את פניו לקיר. כשחזר את פניו, ראה שכבר החשיך ועבר זמן המנחה. מיד מצא עצה: משך את עצמו למעלה מהזמן והתפלל מנחה. אכן, אף אנו משכנו את עצמנו למעלה מהזמן כדי להתפלל תפילה יהודית. הוי, כמה קשה הוא להישאר יהודי בארץ ההיא. דווקא משום שמקנים לך כל זכויות האזרח, שפותחים לפניך כל השערים, אתה נגרף בזרם האדיר של טמיעה גמורה. ויהודנו הולכים לצערנו ומתבוללים בארץ הסובייטים. נישואי תערובת עושים שמות בין יהודי רוסיה. אם נשארנו יהודים ומסרנו את נפשנו על יהדות, הרי זה, בעזרת השם, בכוח של חב”ד. אבותינו חינכו אותנו על מסורת של מסירות הנפש. בראשית תנועת חב”ד עומד בית סוהר וכבלים. וגם בימינו - ראינו בית סוהר וכבלים. והנפש האלוקית ניצחה וזהו כוחנו. הוא חזר לספר ועיין בו במתיחות כאדם השואף אוויר לנשימה.

תת–תת כותרת: משכני אחריך - נרוצה

מחנה פוקינג [בגרמניה] הוא מרכז החב”דים בשארית הפליטה. אחרי פגישות עם יהודים מכל הסוגים, יהודים מדוכדכים ונפגעים מפגעי הזמן, טוב להימצא בין יהודים כאלה, שלפני שלושים–ארבעים שנה, ב”שטיבלעך” של ליובאוויטש וקופוסט - הם בחינת “יין שרף” בשכלם הלוהט, באמונתם הבהירה, בעוז נפשם ללא כל רתיעה, בוודאותם בלתי המעורערת באמת מוחם ונפשם. אנשי “אין עוד מלבדו” בדם תמציתם ובמוח עצמותיהם.

הילוכם שונה מהילוכם של יהודים אחרים, איזה גאון בתנועות הידים והרגלים. איזו הכרה עצמית. אפשר להכיר יהודי חב”די בין מאות היהודים המסתובבים במסדרוני ה”מוסדות” במינכן, ובין אלפי היהודים המתרוצצים בשבילים המוליכים למחנותיהם - מכירים אותו לא רק לפי זקנו ופיאותיו בלבד, אלא גם לפי מבט עיניו, זקיפות גבו וראשו, צעדיו הנמרצים ואופן דיבורו המיוחד.

אנ”ש מסורים אחד לשני כאחים ולמעלה מזה. ראש דאגתם הוא להוציא את פלוני מבית הסוהר, להעבירו אל פני הגבולות, להביאו ביניהם. בין אנשי שלומנו. הם מחליטים ומקיימים החלטתם. מועטים נשארו נאמנים במדינה ההיא, המועטים –תקיפים בדעתם, עשויים ללא חת, אינם רואים פשוט מציאות מכשילה. מהם אנשים צעירים לימים, שנולדו אחרי מהפכת אוקטובר, גדלו והתחנכו בתוך משטר חילוני שבחילוני, שתקופה ממושכת אף לחם בדת - והם חסידים כאבותיהם ואבות אבותיהם: דוגמה משמש אותו חסידי צעיר, מי שהיה מהנדס בבית חרושת רוסי, שמעולם לא חילל את השבת - ניסיון יוצא מהכלל ברוסיה - ושנים מרובות היתה מטפחת כרוכה מסביב לסנטרו, כדי להסתיר את זקנו ופאותיו, באמרו לכל אחד ואחד: “הריני חש בשיניי באופן מתמיד”.

בצריף הארוך שבפוקינג מתכוננים לסעודה השלישית, מתפללים מנחה. ליד ארון הקודש, עומד רבם הזקן, יהודי בעל עיניים שופעות חסד, וסמוך לו רב שני - חב”די חריף ולמדן גדול. כולם חובשים “קאסקטים”, עוטפים מעילים ארוכים, כשהאבנטים חוגרים את מתניהם. התפילה היא בלהבה, כדרכם. ואחריה מתיישבים מסביב לשולחנות עץ עירומים מכל, ללא מפה וללא אוכל ומשקה, ומתחילים לשיר את “ניגונו של הרב” [ד’ בבות], ניגון בלא מילים, בלא כל חציצה בין הנפש לקונה - פעם פעמיים שלוש פעמים, חזרות לאין סוף, גיוס כל כוחות הנפש האלוקית כדי לגרש את הבהמיות שבתוך האדם. שעה ארוכה מתנועעים הלוך ושוב, כשעיניהם עצומות והומים הומים את הניגון הקדוש.

תמונה גדולה, בלתי מצויה בפוקינג, לא הרחק מהגבול האוסטרי, התיישבו יהודים עזי מוח ואמיצי נפש ולוחמים בכל כוחותיהם בשיטפון הבהמיות שעמד לכלות את העולם.

וכשהניגון זיכך, ליהט מבפנים, עד שהפנים בערו מרוב חום בצריף הבלתי מוסק, שרבץ בתוך הרי שלג וגלידי כפור - החל צעיר אחד לומר חסידות על הכתוב: “משכני אחריך - נרוצה” - - -

תת–תת כותרת: בעלייה

חסיד אחד עומד ומספר משהו מחיי העדה: “הרבי שיחיה” שגור בפיו: כוחות שליליים תוקפים מעוררים כוחות טובים פנימיים. ההתנגדות העצומה ליהדות במדינה ההיא עוררה בנו כוחות עמידה מרובים. לכן קיימנו את עצמנו ואף חינכנו ילדים. ייסדנו ישיבות חב”ד בעיירות ובערים. הכל במסירות הנפש. בסיביר ובבתי הסוהר תמצאו הרבה קרבנות ממערכה חשאית זו, אין מכשול כשמוכרחים לעשות. כשיודעים בבירור, שבלי העשייה החיים אינם קרויים חיים. היינו בודדים בין מיליוני יהודים. אבל, מהי בדידות למאמין בשם יתברך? כלום הוא בודד? כלום אינו רואה בכל דבר ודבר גילוי השכינה? איך היה אומר ר’ מנדיל מוויטבסק: “כשאני רואה חבילה של תבן מונחת ברחוב, הרי דבר זה, שמונח באורך ולא ברוחב, הוא בעיניי גילוי שכינה”…

עבדנו בבתי חרושת, בסדנאות ובשדות. ובערבים היינו מאספים ילדים ומלמדים להם תורה וחסידות. בימי המלחמה פתחנו ישיבות בטאשקנט וסאמרקנד. ישיבות ממש. המלכות היתה טרודה במלחמה ולא הפריעה לנו בעבודתנו. ואתה יודע מיהו המחייה אותנו, בעזרת השם? - הרבי שיחיה. הוא מחזק אותנו ברוחניות. בכל דרכינו מלווה אותנו ברכתו. בזכותו נשארתי ביהדות. בזכותו מסרנו את נפשותינו על שמירת שבת ולימודי תורה. בזכותו קיימת בינינו אחווה ורעות.

כל אחד עוזר לשני בכל ליבו, נפשו ומאודו, ממש, ללא כל הפרזה. בעצמו דוגמה מופלאה למסירות הנפש, הריהו דבק בנו ממידה גדולה זו. אכן אנו מבטלים את רצוננו בפני רצונו. דבריו - חוקים לנו. צוויים. אנו מקיימים אותם ללא היסוסים וספיקות. אם יאמר לנו היום, דרך משל, שנעלה לארץ ישראל, הרי היום ומחר, תמצא אותנו בשבילי הרים המוליכים לחופים. תמצא אותנו בסירות המעפילים, אנו מצפים רק לדברו.

תת כותרת רגילה: בין שארית הפליטה

בעיתונה המרכזי של שארית הפליטה המופיע במינכן אנו קוראים: “הרב גורארי’ [הרש”ג] עשה במינכן בקשר להעברתם של חסידי ליובאוויטש לאמריקה”.

ידיעה זו עוררה תגובתו של עיתון הציונות הדתית בשארית הפליטה, הוא כותב: “לפנינו חסידים ואנשי מעשה, שמסירות נפשם לתורה היא מופלאה, שום מחנה ממחנות החרדים אינו יכול להידמות ליהודים אלה, הליובאוויטשים, בגבורתם הרוחנית. ולכן רב הוא הכאב, שאינם עולים לארץ ישראל ומחזקים שם את היהדות בחכמתם, בינתם ודעתם, שאינם באים לייסד “כפר חב”ד”, שהיו דוגמות לחיים של קידוש השם. כלום באמריקה לא יצטרכו להילחם בטמיעה וחומריות ובהמיות כבארץ ההיא? כלום שם הקרקע מוכשרת לחסידות חב”ד? ולשם מה לפרסם את הדבר ברבים ולגרום מבוכה בין היהודים הנבוכים, המיואשים, שמצפים לגאולה והיא מתמהמהת לבוא?”

כך כותב העיתון “די יודישע שטימע” ממינכן בכאב רב. שכן אין לך חומר אנושי חלוצי בכל המובנים כעדת החב”דים במחנה פוקינג, הם עברו דרך אש ומוכנים לעבור דרך המים אם יצוו להם להבקיע ים ולעלות לארץ ישראל.

מדוע אינו בא הצו מהסמכות החב”דית העליונה? מדוע להעביר ציבור רב ערך זה מגלות לגלות שניה, שממיתה מיתת נשיקה יהודים ויהדות - אם הם כל כך בטוחים בעצמם מהיכן בטחונם שילדיהם ישארו בתחום?

ועדיין אנו יושבים ומצפים לבואם, כש”ניגונו של הרב” נישא על פני ימים ומחנות, ניגון הקורא למסירות הנפש על אמונה בשם יתברך וקיום מצוותיו.

 

תת כותרת רגילה: אדמו”ר הריי”צ: לעלות לארץ הקודש

הכתבה האמורה פורסמה בשלהי סיון תש”ז, ובאותם חודשים עלתה שוב ההצעה להקים יישוב חב”די בארץ הקודש. מספר שנים קודם, עוד במהלך מלחמת העולם השניה, הציע הרב אליעזר קרסיק מחברי אגודת חסידי חב”ד להקים ישוב חב”די בארץ הקודש, אך לא היו לו שותפים שיסייעו בעדו וההצעה ירדה מהפרק. כעת כאשר חסידים החלו לצאת מרוסיה, העלה שוב את ההצעה, והפעם חשובי חסידי חב”ד בתל אביב הביעו את הסמכתם להצעה העקרונית. בשלהי אלול תש”ז יצא הרב קרסיק למחנות העקורים באירופה וביקר את חסידי חב”ד ועמד על שאיפותיהם וצרכיהם.

בתום הביקור נסע לניו יורק לחודש החגים, במהלכו הוא והרב משה גורארי’ אף הוא מחברי אגו”ח, נכנסו מספר פעמים ל’יחידות’ אל אדמו”ר הריי”צ והציעו להקים ישוב חב”די בארץ הקודש. כך החלה ההצעה להתגלגל, כאשר ברור לכולם כי התוכנית תוכל לקרום עור וגידים רק בתנאי שאדמו”ר הריי”צ יתן הוראה מפורשת לחסידים הנמצאים באירופה לעלות לארץ הקודש.

בתקופה הבאה עזבו הבריטים את ארץ הקודש, ואת מקומם תפסה ממשלה יהודית, ומיד החלה מלחמת השחרור. שערי ארץ ישראל נפתחו לרווחה וזרם אדיר של עולים הציף את הארץ. בתחילת שנת תש”ט נתן אדמו”ר הריי”צ הוראה סופית לחסידים באירופה לעלות לארץ הקודש, כשבמקביל עודד את מנהלי אגודת חסידי חב”ד יחד עם העולים להקים ישוב חב”די.

עליית החסידים מצרפת בחורף תש”ט, תועדה אף היא ב’הצופה’ בזמן אמת, והנה הכתבה - ‘הצופה’ גיליון כ”ט שבט תש”ט - שאף בה למרבה הפלא מצויין כבר שם הכפר העתידי  “כפר חב”ד”:

תת כותרת רגילה:  חסידי ליובאוויטש עולים לארץ ישראל - מכתב מפאריס

בית הנתיבות “גאר די ליון” בפאריס רגיל במחזות אדירי רושם של בני לוייה יהודים לנוסעים. מידי פעם שיוצאים שיירת עולים לארץ ישראל רבים הבאים, ולא קרובים בלבד. אלא כל יהודי רואה עצמו “מחותן” בשמחה זו. באים מאות מלווים, כל אחד ואחד חש כי עליו לילך ולראות כיצד יהודים עולים לארץ ישראל […] אולם פרידה כזו שזכו לה קבוצת העולים הראשונה מחסידי ליובאוויטש לא ראה עוד בית הנתיבות “גאר די ליון” מימיו. לא לווית עולים היתה זו, אלא חגיגה עממית גדולה , הפגנת חדווה לעלייה, לשיבת ציון מצד סוג עולים שלא הופיעו עד כה עוד.

500 עולים יצא אותו ערב במסע ביניהם גם עולים מהולנד, אבל בעלי השמחה העיקריים היו ה”ליובאוויטשים” הם היהודים בעלי שיעור הקומה בזקניהם ובפיאותיהם, הם ובני ביתם, הם ששרו, שרקדו, ששמחו על שזכו לרגע זה. אבל לא פחות מהם שמחו מלוויהם, מאות יהודים דתיים סתם, שציפו משכבר לראות יהודים יקרי רוח אלו, אובדים שנמצאו אחרי המלחמה, כעולים לארץ ישראל.

“ליובאוויטשים” - ראויה מילה זו לשמש נושא לסיפורים לספרים רבי כמות ואיכות, שבהם יסופר לדור, לדורות, על מסירות נפש ליהדות של יהודי חב”ד אלו.

צר היה ללב שבעתיים, כשנראו אנשי חב”ד מרובי הניסיונות, שנפטרו אך תמול שלשום מגלות אחת והם משחרים והולכים לגלויות חדשות. אלא שאנשי חילו של הרבי ובמוצא פיו של רבם שליט”א הכל תלוי.

לכשתגיע הפקודה - היתה תשובתם - יעלו יחד עם כל בית ישראל ולכל אשר ילך בית ישראל.

אותו ערב ב”גאר די ליון” נראתה ההתחלה. הקבוצה הראשונה בת 120 נפש יצאה במסע למארסייל. קבוצה סגורה “אנ”ש”, “ליובאוויטשים”, בקרון מיוחד אבל בצוותה עם עוד 350 יהודים - לפני הקרון ואחרי הקרון עוד כמה וכמה קרונות יהודים. עם ישראל, בין ישראל ולכל אשר ילך בית ישראל.

היתה זו התחלה בלבד, אבל על הרציף עמדו עשרות בני לוויה ובידם ‘פתקות’ שזה עתה קבלו מאת הצדיק, בתשובה לשאלותיהם, כי “נכון לפני הדבר” ובצירוף ברכת דרך צלחה לעליה.

תת–תת כותרת: אין צורך לחכות עוד

אחד מבני הלוייה, חסיד ליובאוויטשי אף הוא נדחק בתוך הקהל ומחפש את [נציג] המשרד הישראלי העושה באותה שעה ברציף. רואהו הוא מרחקו וחש אליו ופתקה בידו:

“כבר הסכמתו של הרבי מצויה בידי, אולי אפשר ‘לעשות דבר’ שאסע מיד” - מתחנן הוא.

“הרי מבין אתה שאי אפשר” - עונים לו. “המסע עוד מעט ויצא, חיכית זמן רב עד כה, תחכה עוד כמה ימים”.

“אכן”, עונה אותו יהודי, “חיכיתי זמן רב, לפיכך חבל על רגע נוסף מאחר שפתקת הרבי מונחת בכיסי”.

בנותיהם של הליובאוויטשים העולים והמלווים מספרות רוסית אשה עם חברתה. נפרדות ברוסית זו מזו - דו סקאראי ווסטריטשי [להתראות עד שניפגש בקרוב] - קוראת נערה לחברתה בתוך הקרון, והלזו עונה לעומתה: “להתראות בקרוב בכפר חב”ד”. מעיר אחד המלווים: צאו וראו, אך נכנסה לקרון וכבר היא מדברת עברית!

כפר חב”ד - זו מטרת עלייתם. לכשיזכו להגשים תכניתם זו יזכה עם ישראל בישוב למופת חדש של חיי תורה ועבודה, ישוב מבוסם בריחו של חב”ד, של “תניא”, של “ניגונו של הרב”.

 

תת–תת כותרת: כי בשמחה תצאו

המסע זז. על הרציף עדיין הריקוד נמשך והולך. כמה מהעולים שכחו מרוב התלהבות כי המסע לא יחכה עד שיסיימו את הריקוד ומן ההכרח להזכיר להם, כי המסע כבר זז.

פותחים ב”התקווה”. “ליובאוויטשים” שרים “כי בשמחה תצאו” וניגון סתם, ללא מילים. “התקווה” וניגוני ליובאוויטש מתמזגים בשירת גיל אחת.

“מה לניגון זה בלי מילים?” - שואל אדם.

“אנו הליובאוויטשים איננו שרים ניגון, אנו ‘אומרים’ ניגון, ניגון משלנו אינו זקוק למילים, מביע הוא יותר ממילים”.

ואמנם, אותם רגעים שזז המסע על קבוצת עולי ליובאוויטש הראשונה לארץ ישראל, לא היה בכוחן של מילים להביע מחביוני לבו של כל אחד ואחד. הם הליובאוויטשים ‘אמרו’ ניגון - ניגון ללא מילים, אבל מרבה היה להגיד, לתנות ממילים. ניגון היה זה, שלא ליובאוויטשים אף הם ירדו לסוף דעתו… עוד זמן וזמנים יחיה בזכרונם.

עד כאן כתבו של א. רובינשטיין.

במסע למארסייל

מכאן מכתב נוסף שכתב י. פגאלוביטש:

תפילת מעריב בציבור בקרון זה, התפילה הראשונה בדרך לארץ ישראל, אחרי טלטולי גלות מרובים כל כך, נלוותה לה משמעות חדשה “ושמור צאתנו ובואנו” נאמר בכוונה מיוחדת שכאילו נבראה בשעת רצון זו.

מצב הרוח מאד נעלה. קהל הנוסעים עומד ליד החלונות, שקועים בחשכת הלילה, נישאים במחשבותיהם הרחק, הרחק בעבר ולקראת נוגה הסיכויים של הימים הבאים, ערים הכל, גדול וקטן, אי אפשר להירדם. אין תנומה נאחזת בעפעפים, הרי ימים אחרונים הם אלו לגלות הדווי הארוכה. מזמרים ניגוני ליובאוויטש בדביקות יתירה והזמרה משתפכת בחמימות ערבה בכל האברים. שעות על שעות בקעו בליל ט’ שבט, בקרון הרכבת פאריס–מארסייל, שירי הודייה בהתלהבות דתית נשגבה. הקולות התרוננו מפיהם של חסידים רבי הוד ומלבבים חסידי תפארת שבמלכות, העולים לארץ ישראל לקדשה במלכות שמים […]

למחרת ב–9 הגענו למארסייל. בבית הנתיבות המתינו לנו חברים מבח”ד (ברית חלוצים דתיים) [שהיו ממארגני העליה לארץ הקודש בתקופה זו], בהשגחתם של חברי בח”ד הוכנסו אנשי חב”ד לשלוש מכוניות והוסעו למחנה שלהם, למחנה ברית חלוצים דתיים “בית מאיר”, שהוקצה במיוחד לעולים אלו. מקום נאה הוא זה, מצוייד בכל הנוחות, חשמל, מים, גן, וכו’.

בח”ד במארסייל מגלה התעניינות מיוחדת כלפי חסידי ליובאוויטש והוא משתדל בכל יכולתו להנעים להם שעת שהותם כאן. ככל חומר הדין שבתביעותיהם ביהדות […]

הודות לסידורים מצד חברים במארסייל וחברי בח”ד במארסייל הוחשה עלייתם של חסידי ליובאוויטש לארץ באניה הנוחה “טרנסילבניה” שהפליגה ראשונה מנמל מארסייל.

י. פגאלוביטש.

 עם הגיעם ארצה, שוכנו החסידים במעברות ובינתיים, אגודת חסידי חב”ד בסיוע ועד מטעם החסידים העולים בסיוע הרש”ג ששהה באותה תקופה בארץ הקודש - פעלו בעידוד ובהכוונת אדמו”ר הריי”צ כדי להקים במהרה את הישוב החב”די בארץ הקודש, אשר כאמור בכתבות ב’הצופה’, היה כבר מי שהבין שהשם הנבחר יהיה פשוט וקליט: “כפר חב”ד” - על כך ועוד, בכתבה הבאה.