גם אם לעיתים נראה שכבר אין מה לעשות, זהו המצב ולא ניתן לשנותו. גם אם נראה שאנו ר

גם אם לעיתים נראה שכבר אין מה לעשות, זהו המצב ולא ניתן לשנותו. גם אם נראה שאנו רחוקים מהמצב אליו מכוון אותנו הרבי מה”מ, הרי אף פעם לא אבוד, וכשנרצה נוכל לתקן. 

פסח שני, נחשב בקרב הציבור כמועד לא כל כך נחשב. אפילו מנהג אי אמירת תחנון, מצטמצם רק ליום עצמו, ולא למנחה שלפניו, ובאמת – מה יש כאן לחגוג או לציין? מילא בזמן הבית, היו כאלה שהקריבו בו את קרבן הפסח, אך בימינו? לכל היותר עושים “זכר לקרבן” – באכילת מצות, ותו לא.

אלא, שכל זה נכון רק כאשר מסתכלים על לוח השנה במבט שטחי וחיצוני. אולם כאשר מתוודעים ולו במעט לתורת החסידות, ובמיוחד כאשר זוכים לאורו הגדול של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, הרי הכל נראה אחרת לגמרי. מבינים כי פסח שני הוא הזדמנות מיוחדת – לכל לראש, להקרבת קרבן פסח עוד השנה, כאשר לא זכינו להקריב את הפסח במועדו.

כמובן – מעבר להקרבת קרבן הפסח עצמו – קיימת בפסח שני ההוראה, אותה שמענו פעמים אין ספור, כי “ניטא קיין פארפאלן” – אף פעם לא אבוד. זוהי הוראה שמהווה אבן פינה בכל הנהגתו והדרכתו של הרבי, כלפינו, החסידים והמקושרים, כלפי עם ישראל בכלל, והעולם כולו. אף פעם אין להתייאש, וגם כאשר לא עשינו את מה שהיה צריך, אסור לשקוע במרה שחורה, אלא חייבים להמשיך ולפעול, ביתר שאת וביתר עוז, על מנת להשלים את מה שחסר, והמשיך קדימה.

מסתבר, שלא עשינו די בקיום הוראותיו של הרבי, כי אם היינו זוכים לנהוג כפי שהתבקשנו, או לפחות לא להפריע – כבר מזמן היינו נגאלים. הרבי עצמו התבטא כך בקשר לעניינים מסוימים. כל אחד יודע בנפשו מה צריך תיקון, אך האם העובדה שהחמצנו הזדמנויות כאלו ואחרות, יכולה להוות צידוק להרפות מהמשימה?

עלינו לזכור ולשנן היטב כי אף פעם לא אבוד, לא במישור האישי, לא במישור הכללי. גם אם בנושאים רבים כגון שלימות הארץ, שלימות העם ועוד, נראה כי כבר אן מה לעשות, הרי הובטחנו כי אף פעם, והכוונה לאף פעם, אין מקרה אבוד.

וכך גם ובעיקר, בנוגע לשליחות היחידה שנותרה, קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, גם אם יש מישהו שמחשיב את עצמו ל”טמא מת” ח”ו, הוא אינו מצליח לחיות ולהחיות את ימות המשיח, ואת הגאולה, וייתכן שהוא במצב שהוא גורם היפך הטהרה גם למי שנוגע בו, הוא חושב ופועל רח”ל כאילו העניין כולו אינו חי, הרי עליו לדעת כי אין מקרה אבוד.

גם כאשר נמצאים ב”דרך רחוקה” מרחק רב מהמקום שאליו מורה לנו הרבי להגיע. כאשר, מסיבות שונות ומשונות, הולכים בדרך רחוקה מהדרך הישרה להביא להתגלות משיח, הלא היא לימוד עניני גאולה ומשיח, וישנו אפילו מצב של “לכם”, כאשר כל אחד בחר לעצמו דרך, כזו שמתאימה לו, מבלי לבדוק אם זוהי הדרך הישרה שיבור לו האדם, גם במצב כזה חייבים לזכור כי שום דבר לא אבוד.

וכיצד מתקנים את כל העניינים הבלתי רצויים, כיצד נוכחים אכן לדעת שאפשר לתקן? ע”י התביעה “למה נגרע”. כאשר לא מוכנים להסתגל לחושך, כאשר חיים עם הידיעה הברורה כי ימים אלו הם הזמן המוכשר ביותר לגאולה, הרי באופן טבעי מתעוררת השאלה והתביעה “למה נגרע”? רצוננו לראות את מלכנו בעיני בשר, לשמוע את קולו, ובעיקר להתנהג כפי הוראותיו. בכוחה של תביעה-זעקה זו לגרום לכך שאכן כל זה יתמלא, אמנם באחור “קל” של אלפיים שנה, אך עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא.

כאשר נפנים ונפיץ את הזעקה “למה נגרע” שהיא בעצם הגלגול הראשוני של קריאת “עד מתי”, כאשר כל אחד ישאל את עצמו ואת הקב”ה – למה נגרע, מדוע איננו יכולים לראות בעיני בשר את הרבי מה”מ, אזי אין ספק כי כמו בעת הציווי על פסח שני, יענה הקב”ה לתביעתנו ויביא להתגלות מלך המשיח, תיכף ומיד ממש, ואז, לפסח שני תהיה משמעות מיוחדת עבור כולנו,  ונכריז לפניו    –  

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!