אדמו”ר הזקן משך בכתפיו בקשר לכ”ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, נביא בזה סיפור

 אדמו”ר הזקן משך בכתפיו

בקשר לכ”ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן, נביא בזה סיפור שסיפר כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע בשמחת תורה תש”ד, עם ביאור נפלא מהרבי שליט”א מלך המשיח שנאמר עשרים שנה אחר כך, בשמחת תורה תשכ”ד. סיפור זה מביע ומדגיש את אחד החידושים העיקריים של תורת החסידות בכלל, ושל דורנו זה, “הדור השביעי”, במיוחד:

כשהלך רבינו הזקן למעזריטש באחת הפעמים - היה זה בשנת תקכ”ט - עבר דרך העיר שקלאוו. ברחוב שרר אז קיפאון. נכנס רבינו הזקן לבית המדרש ועמד ליד התנור להתחמם. על פי הקבלה אסור להחזיק את הידים מאחוריו אלא מן הצדדים, וכך אכן עמד רבינו הזקן ליד התנור כשידיו מן הצדדים.

היה זה באמצע הלילה, ורבינו הזקן ראה כי הגאון ר’ יוסף כלבו אוחז באמצע הסברת סוגיא במסכת ערכין ללומדים של שקלאוו. מגיד השיעור הקבוע לא הצליח להתמודד עם הקושיות שהיו בסוגיא זו, ור’ יוסף כלבו הסביר את הסוגיא ללומדים [הסיבה שקראו לו בשם ר’ יוסף כלבו היא משום שהיה “כל בו” - בכל מקצוע ועניין בתורה הוא שלט לגמרי. רבינו הזקן היה אז בן כ”ד שנה ור’ יוסף כלבו היה קשיש ממנו בחמש עשרה שנים, והיה חבר ותלמיד מובהק של הגאון מווילנא].

כששמע רבינו הזקן את הסברו של ר’ יוסף כלבו, משך בכתפיו, כאשר הוא מראה בכך תנועה של אי שביעות רצון מן ההסבר. ר’ יוסף כלבו הבחין בכך, ניגש אחר כך לרבינו הזקן ושאל:

“פון וואנעט קומט א יונגערמאן” (מהיכן מגיע אברך)?

ענה לו רבינו הזקן: “זוהי הרי שאלת המשנה ‘מאין באת’”.

הגיב ר’ יוסף כלבו: “לאו אורחאי לאישתעי במילין דהדיוטא” (אין דרכי לדבר בענייני הדיוט, ענייני חולין).

ענה לו רבינו הזקן: “המלאך המכונה בשם מט”ט שר הפנים נקרא הדיוט. ‘לית דין אתר הדיוט’” (אין זה מקום הדיוט).

שאל ר’ יוסף כלבו: הא מניין לך?

ענה לו רבינו הזקן: הגמרא אומרת (ברכות ג, ב) משה רבינו אמר “כחצות הלילה” (כלומר, כמו בחצות, בערך בחצות, ולא אמר “בחצות” שפירושו בדיוק בחצות), ואילו דוד המלך אומר “חצות לילה אקום להודות לך” (שמשמעותו בדיוק בחצות). על כך שואלת הגמרא “משה לא ידע ודוד ידע”?

אלא שעל פי תורה אי אפשר לדעת על הזולת דבר ברור. ולכן אפילו כשמדובר על הקב”ה (שהוא בא “כחצות הלילה”) אי אפשר לומר בבירור. ואילו דוד אמר זאת על עצמו, “חצות לילה אקום להודות לך”, ובנוגע לעצמו אכן אפשר לדעת בבירור. דוד הוא ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל. וסיים רבינו הזקן: תכלית הידיעה - שלא נדעך. אם חושבים שיודעים את הפירוש בסוגיא במסכת ערכין, הרי שבאמת לא יודעים.

כאן התחיל רבינו הזקן לומר את הסוגיא במסכת ערכין אותה לימד קודם לכן ר’ יוסף כלבו, עם רש”י ותוספות בעל פה, והסביר את הפירוש הנכון. עד כאן הסיפור.

מה גילה אדמו”ר הזקן על המלאך מט”ט

סיפורים שסיפרו רבותינו נשיאינו, ואפילו סיפורים על אודות צדיקים ונשיאי ישראל, אין זה סתם עניין של סיפורים יפים, אלא זו הוראה בעבודתנו. ובפרט סיפור שהרבי סיפר בשמחת תורה, שבאותה התוועדות עצמה אמר הרבי שצריך לייקר כל רגע ורגע מארבעים ושמונה השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה, כי בכל רגע אפשר לשאוב “בכדים וחביות” - ובכל זאת הקדיש הרבי כמה רגעים לספר זאת. וודאי אפוא שאין זה סתם עניין של סיפור יפה, וכלשון הסיפור “מילין דהדיוטא”, אלא זהו עניין שצריך ללמוד ולהוציא ממנו הוראה בעבודת ה’.

מבאר הרבי שליט”א: בשאלה “מהיכן אברך?”, ביטא ר’ יוסף את התפעלותו מגאונותו של רבינו הזקן. שלכאורה אינו מובן, מדוע שאל אותו ר’ יוסף מניין הוא - היה עליו לשאול אותו ראשית כל אלו סברות מהשיעור מוצאות חן בעיניו ואלו סברות לא, ומדוע אכן הן אינן מוצאות חן בעיניו - מה נוגע כאן לדעת מהיכן הוא?! ומכללות הסיפור מובן שזה לא היה רק כדי להיכנס עמו בדברים, אלא שהייתה לו איזו כוונה בשאלה זו. שעל פי זה יובן מענה רבינו הזקן “מאין באת” ופרטי הדברים שביניהם, כדלהלן.

והעניין: “סדר קדשים”, אפילו בדורות הראשונים למדו זאת מעט. שלכן יש בסדר זה הרבה חילופי גירסאות, ולא נתבררו הגירסאות הנכונות כמו בשאר הסדרים, בגלל מיעוט הלומדים בו. בסדר קדשים עצמו, מסכת ערכין בפרט היא מהמסכתות בהן יש ריבוי גירסאות שונות וסוגיות חמורות. והנה ר’ יוסף רואה לפניו אברך צעיר, שלא הסתכל בגמרא בפנים, אלא הוא שומע בעל פה, וכאשר הוא נכנס באמצע השיעור, ונוסף לכך הוא הגיע מן הדרך - וידוע שטלטול הדרך ממעט את הלימוד - וכל כך מהר הוא תופס את העניין, עד שהוא מושך בכתפיו לאות שאין הוא מרוצה מן הדברים. והרי הוא אברך צעיר (“יונגער מאן”) שלא היה לו כל כך הרבה זמן ללמוד. ומזה התפעל ר’ יוסף מאד, שהרי אברך צעיר, גם אם הוא מתמיד, אינו יכול להגיע לידיעה רבה כמו מבוגר, שכן חסרים לו ה”רוב שנים יודיעו חכמה”.

אלא, הסביר זאת ר’ יוסף לעצמו, שאין זה מפני כשרונותיו העצמיים, אלא שהוא למד וקיבל ממישהו מבוגר (“פון אן אלטן מאן”), גאון, אשר היה לו די זמן ללמוד, והלה מסר והעביר לו את הדברים. ולכן שאל ר’ יוסף אותו “פון וואנעט קומט א יונגערמאן” (אברך, מהיכן באת)? ובכך הוא התכוון לשאול: ממי קיבלת?

ענה לו רבינו הזקן במאמר המשנה - שמשנה היא דבר שכולם צריכים לדעת, שלכן “טעה בדבר משנה חוזר” כי אין זו כלל בגדר טעות, כי כולם יודעים זאת - “מאין באת”: כאשר סדר הלימוד הוא באופן של “מאין באת”, בבחינת ביטול, אזי אין זה נוגע אם הוא “אלטער מאן” או “יונגער מאן”, כי על ידי הביטול מאירים בו כוחות הנשמה.

ומכיוון שרבינו הזקן היה כבר במעזריטש לפני כן - שהרי תחילת הליכתו למעזריטש הייתה בשנת תקכ”ד, והסיפור הנ”ל היה בשנת תקכ”ט - לכן היה אצלו כבר סדר לימוד זה. ואילו אצל ר’ יוסף עדיין לא היה סדר לימוד זה. וכידוע ההבדל בין לימודו של ר’ יוסף קודם בואו לרבינו הזקן לאחר כך. וזה מה שהדגיש רבינו הזקן שזוהי שאלת המשנה, שכוונתו בזה שזהו דבר הפשוט, וכנ”ל בעניין טעה בדבר משנה חוזר.

כאשר ר’ יוסף כלבו שמע תשובה זו, היה לו ספק אם לימודו של רבנו הזקן הוא בדרך התעמקות, ובתשובתו “מאין באת” הוא אכן התכוון לכל הנ”ל, או שבתשובתו “מאין באת” הוא אמר סתם את לשון המשנה וכל לימודו הוא בדרך הפלפול.

ולכן השיב: לאו אורחאי לאישתעי במילין דהדיוטא (אין דרכי לדבר בענייני הדיוט, ענייני חולין) - הביטוי “מילין דהדיוטא” אין פירושו דברים בטלים דווקא, אלא בדוגמת לשון המשנה לגבי התרת נדרים, שדי לשם כך ב”שלושה הדיוטות”. שיכולים הם להיות לומדים מופלגים, אלא שחסר אצלם העניין של “סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו”. ובדוגמת כהן הדיוט לגבי כהן גדול. שכהן הדיוט אין פירושו סתם איש פשוט (“א פראסטק”), אלא שלגבי כהן גדול הוא נקרא בשם הדיוט. כדוגמת עשרה מאמרות שנקראו “מילין דהדיוטא” לגבי התורה. וכן נקראת בחינת הפלפול בתורה הדיוט לגבי העמקות שבתורה.

ביאור חדש בדרך לימוד התורה

על כך ענה לו רבינו הזקן - מצד ההנהגה באופן ד”ואתהלכה ברחבה” - שלימוד התורה שלו הוא באופן נעלה לגמרי, שלגבי זה אפילו בחינת העמקות שבתורה נקרא הדיוט. וזהו מה שאמר שלגבי זה, אפילו (המלאך המכונה בשם) מט”ט שר הפנים, נקרא הדיוט. שלכאורה היה יכול לומר סתם “מט”ט”, ולשם מה היה צריך להוסיף שמט”ט הוא שר הפנים - אלא בכך הוא רצה לרמז שהוא מדבר על מט”ט מצד עניין התורה שבו. כידוע שכמה עניינים בתורה נתגלו על ידי מט”ט, ומצד עניין התורה שבו נקרא שר הפנים. ואף על פי כן נקרא הדיוט, משום שאין זה תכלית הביטול. מכיוון שהוא הרי רק נברא, ובנבראים אין תכלית הביטול. וכידוע בעניין “אפקוהו למט”ט” (שהמלאך מט”ט נהג במשהו לא כשורה לפי ערכו, והוציאוהו והיכוהו “שיתין פולסין דנורא” (שישים מכות של אש). שמזה מוכח שאין בו תכלית הביטול, עד שייתכן שינהג שלא כשורה) כו’. שלכן נקרא הדיוט, בדוגמת שלושה הדיוטות שאינן סמוכים עד משה רבינו, ונקראו הדיוטות לפי שאין להם הביטול העצמי דמשה, “ונחנו מה”. מה שאין כן בחינת התורה דבחינת “מאין באת”, הביטול דבחינת “אין” שבאצילות, הרי “לית דין אתר הדיוט” (אין זה מקום הדיוט), שכן באצילות הוא ביטול בתכלית, איהו וחיוהי וגרמוהי חד.

כאשר הסביר לו רבנו הזקן שלימוד התורה שלו היא בחינת אין שבאצילות, שאל אז ר’ יוסף כלבו: הא מניין לך?

השאלה “הא מניין לך” היא לכאורה מניין לוקח רבינו הזקן את היסוד לדבריו שבחינה זו של “אין” היא נעלית כל כך עד שאפילו העמקות שבתורה נחשבת “הדיוט” לגבי זה.

ועל כך עונה רבינו הזקן: הגמרא אומרת (ברכות ג, ב) לגבי השאלה שמשה רבינו אמר “כחצות הלילה” (כלומר, בערך בחצות, ולא אמר “בחצות” שפירושו בחצות בדיוק), ואילו דוד המלך אומר “חצות לילה אקום להודות לך” (שמשמעותו בדיוק בחצות) “משה לא ידע ודוד ידע”? אלא שעל פי תורה אי אפשר לדעת על הזולת דבר ברור, ולכן אפילו כשמדובר על הקב”ה אי אפשר לומר בבירור. ואילו דוד אמר זאת על עצמו, “חצות לילה אקום להודות לך”, ובנוגע לעצמו אכן אפשר לדעת בבירור. דוד הוא ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל.

ואולי יש לומר הפירוש בזה: הבדל זה שבין משה לבין דוד המלך הוא הוא ההבדל בין בחינת “אין”, בחינתו של דוד, מלכות דאצילות, לבין בחינתו של משה רבינו, חכמה דאצילות, חכמת התורה, דאורייתא מחכמה נפקת.

ומכאן רואים את היסוד למה שאמר רבינו הזקן קודם שלגבי בחינת “אין” נחשבת אפילו העמקות שבתורה “הדיוט” - בכך שאפילו אצל משה רבינו ישנם עניינים שאינם כל כך בבירור. למרות שהוא משה רבינו, שהתורה נקראת על שמו, תורה ציוה לנו משה, וזכרו תורת משה עבדי, היינו שמשה רבינו הוא מקור התורה ובוודאי יש בו כל העמקות שבתורה, ובכל זאת ישנם גם אצלו עניינים שאינם כל כך בבירור. ודווקא אצל דוד, מלכות דאצילות, בחינת “אין” וביטול מוחלט, נמצאים גם עניינים אלו בבירור, וכפי שמסיים ש”מלכות יודעת הכל”.

וזהו גם סיום דברי רבינו הזקן: “תכלית הידיעה שלא נדעך” - כי התכלית היא להגיע מכל שלימות ה”גילויים” דווקא ל”עצמות”. ולכך מגיעים דווקא כאשר חשים שלא יודעים מאומה, “שלא נדעך”.

ו”אם חושבים שיודעים את הפירוש בסוגיא במסכת ערכין, הרי שבאמת לא יודעים” - שכן כאשר “חושבים שיודעים”, אפילו כאשר זו ידיעה בתכלית השלימות, הרי נשארה כאן “מציאות”, ואז יודעים רק עד כמה שניתן להשיג בכוחות שלך, רק “גילויים”. “ובאמת לא יודעים”, כי לגבי אמיתתו יתברך לא יודעים מאומה. רק כאשר מגיעים ל”אין” מוחלט, לדעת שהוא “גאר גארניט”, לא רק בגלל גדולתו יתברך, אלא כמו איש פשוט דווקא, “לדעת זה התינוק”, מפני שאנו באמת “גאר גארניט” - דווקא אז “יודעים” באמת, בכח עצמותו יתברך, האמת האמיתית.

החידוש בדורנו

חידוש זה של תורת החסידות הכללית, פיתח הרחיב והעמיק רבינו הזקן עוד הרבה יותר בחסידות חב”ד, ובפרט “אחרי פטרבורג” - בכך שהכניס את הביטול שבבחינת “אין” אל תוך תוכה של המציאות, שעיקרה וראשיתה הוא השכל, חב”ד.

את תורת החסידות, פיתחו הרחיבו והעמיקו רבותינו נשיאינו מדור לדור יותר ויותר, בכך שהחדירו זאת ל”רקיע” נמוך יותר, ובכך גילו בחינת עמוקה יותר של העצם - שהרי סוף סוף, למרות שכל תורת החסידות היא תורתו של משיח, וכל רבותינו נשיאינו מיוחסים לבית דוד משבט יהודה, הרי ידוע שבפרטיות רבינו הזקן הוא חכמה ולא מלכות.

ועיקר העניין הוא דווקא בדורנו זה, הדור השביעי, הנמוך והשפל ביותר, באמת “גאר גארניט”. שדווקא הוא עניינו ספירת המלכות, ודווקא הוא המוריד וממשיך את השכינה “למטה בארץ”, ודווקא הוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה.

וכשם שכדי שיוכל להתגלות בעולם החידוש הנפלא של חסידות חב”ד, היה צורך ב”פטרבורג” - גם אם אין אנו מבינים מדוע אי אפשר היה בלי זה, ובוודאי שאם זה תלוי בנו, אין אנו מסכימים לכך, אבל לא אנו הקובעים והמחליטים. וכך היו כמה וכמה העלמות והסתרים וכמה וכמה נצחונות בדרך - ועד ההעלם והסתר הכי גדול, של השנים האחרונות שאחרי ג’ תמוז, כאשר נדמה שממש ממש אין כלום, “גאר גארניט”. אבל דווקא כאן בא לידי ביטוי העצם שלמעלה מכל הגילויים. דווקא עכשיו הוא מגיע להיות בגילוי ממש כמות שהוא בכל עצמותו ממש. במיוחד על ידי מעשינו ועבודתנו בחידוש המיוחד של הזמן העכשווי, נוסף על החידוש הכללי של דורנו זה, כמודגש ללא הרף בדבר–מלכות תנש”א–תשנ”ב. ועד שזהו “הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות” - לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”. כאשר מתוך ה”גאר גארניט” מכריזים בכל תוקף עוז שישנו המלך המשיח, לא רק מציאותו אלא גם התגלותו, והוא חי וקיים כפשוטו ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.