יש צורך שיהודי יהי’ חדור בידיעה וודאית וברורה שתיכף ומיד “תבוא אל הארץ”, כניסה ו

יש צורך שיהודי יהי’ חדור בידיעה וודאית וברורה שתיכף ומיד “תבוא אל הארץ”, כניסה וביאה לארץ בפועל ממש, ובאופן ד”וירשתה וישבת בה”, שכן, ידיעה זו פועלת שיוכל להתגבר בנקל על כל ההעלמות וההסתרים דחשכת הגלות, ולעבוד עבודתו “בשמחה ובטוב לבב” • משיחת ש”פ כי תבוא, ט”ז אלול ה’תשמ”ו. מוגה.

א. הקביעות דשבת פרשת תבוא היא לעולם בסמיכות לח”י אלול – יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש”ט ואדמו”ר הזקן – בשבוע דפרשת תבוא, או בימי השבוע שמתברכים משבת פרשת תבוא (כבקביעות שנה זו).

והנה, ידוע שמועדי השנה (כולל ח”י אלול) מרומזים גם בפרשיות התורה שקורין בזמנים אלו.

וכתורת אדמו”ר הזקן (בעל יום ההולדת דח”י אלול) שצריכים “לחיות” עם הזמן, כלומר, שחייו של יהודי, חיי היום-יום, בכל פרטי הענינים דמעשה דיבור ומחשבה כו’, צריכים להיות חדורים בעניני התורה שקורין ולומדים באותו זמן – פרשת השבוע.

ובהתאם לכך, יש למצוא את הקשר והשייכות דח”י אלול לפרשת תבוא – בנוגע לעבודה בפועל, “המעשה הוא העיקר”, כדלקמן.

 

ב. ביאור ההוראה דפרשת תבוא – כפי שבאה בשמה של הפרשה, “תבוא”:

התחלת הפרשה, “והי’ כי תבוא אל הארץ” – אינה אלא הקדמה לציווים שצריכים לקיימם לאחרי הכניסה לארץ, כלומר, לאחרי ש”תבוא אל הארץ”, אזי “ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו’ והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’”! ועל דרך זה בהמשך הפרשה – “ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ גו’ והקמות לך אבנים גדולות גו’ וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב”; “אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן גו’”!

כלומר, בפרשת תבוא לא מדובר אודות הציווי דכניסה לארץ, כיבוש וחלוקת הארץ (שכבר נאמר בפרשיות שלפני זה!), כי אם, אודות קיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ; ואילו הענין ד”כי תבוא אל הארץ” הוא – שמכיון שכבר יודעים בבירור ובוודאות גמורה ש”תבוא אל הארץ” תיכף ומיד, אזי, בא הציווי על ההכנה לקיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ.

ואף על פי כן, שם הפרשה הוא “תבוא”, כלומר, לא על שם הציווים לאחרי הכניסה לארץ (תוכן הפרשה), כי אם, על שם הידיעה והוודאות ד”תבוא אל הארץ” (הקדמה לתוכן הפרשה).

וטעם הדבר – כי, כשיודעים בבירור ובוודאות ש”תבוא אל הארץ”, תיכף ומיד, אזי, גם ההכנה לקיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ נעשית באופן אחר לגמרי.

 

ג. ומזה למדים הוראה בנוגע לעבודה בפועל בימינו אלו:

שלימות הענין ד”תבוא אל הארץ”, הוא – הכניסה לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחרי’ גלות, שאז יהי’ קיום התורה ומצוות בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”.

וההכנה לזה – כללות העבודה דקיום התורה ומצוות בזמן הגלות, ובמיוחד בסוף זמן הגלות, ובלשון הספרים: “אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים”, “כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה’”!, שכן, על-ידי קיום התורה ומצות בזמן הזה, באופן ד”ציונים”!, זוכים לקיום התורה ומצוות בתכלית השלימות, “כמצות רצונך”, לאחרי ש”תבוא אל הארץ” בגאולה העתידה.

ועל זה באה ההוראה והלימוד משם הפרשה – “תבוא”:

כדי שעבודת ההכנה לקיום התורה ומצוות “כמצות רצונך” לאחרי ש”תבוא אל הארץ” (על-ידי קיום התורה ומצוות בזמן הגלות) תהי’ כדבעי – יש צורך שיהודי יהי’ חדור בידיעה וודאית וברורה שתיכף ומיד “תבוא אל הארץ”, כניסה וביאה לארץ בפועל ממש, ובאופן ד”וירשתה וישבת בה”,

שכן, ידיעה זו פועלת שיוכל להתגבר בנקל על כל ההעלמות וההסתרים דחשכת הגלות, ולעבוד עבודתו “בשמחה ובטוב לבב”, בידעו שחשכת הגלות אינה אלא לפי שעה בלבד, ותיכף ומיד – “תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה”.

 

ד. על פי זה מובן הקשר והשייכות דפרשת תבוא לח”י אלול:

ח”י אלול הוא – יום הולדת דהבעש”ט ואדמו”ר הזקן, שענינם – גילוי והפצת תורת החסידות, החל מגילוי תורת החסידות הכללית על-ידי הבעש”ט, עד לגילוי תורת חסידות חב”ד על-ידי אדמו”ר הזקן.

ועל-פי הידוע גודל העילוי דיום הולדת של צדיקים, שאז “מזלו גובר” – מובן שביום זה ישנה התגברות יתירה בגילוי והפצת תורת החסידות.

והנה, גילוי והפצת תורת החסידות מהוה הכנה לביאת המשיח, כידוע מה ששמע הבעש”ט בהיכל משיח מפיו של משיח, במענה על שאלתו “אימת אתי מר” – “בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה”, והרי עיקר העיקר ד”יפוצו מעינותיך חוצה” נעשה על-ידי גילוי תורת חסידות חב”ד”, באופן ד”יתפרנסון”, בהבנה והשגה בחב”ד שבנפש.

וזהו הקשר דפרשת תבוא לח”י אלול – שלאחרי גילוי והפצת תורת החסידות (תוכן הענין דח”י אלול), ניתוסף עוד יותר בבירור ובוודאות שתיכף ומיד “תבוא אל הארץ”, דמכיון שנתקיים כבר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, נסללה הדרך ל”אתי מר”, ביאת מלכא משיחא, שאז “תבוא אל הארץ. . וירשתה וישבתה בה” בתכלית השלימות, ובמילא, גם עבודת ההכנה בזמן הזה נעשית בתכלית השלימות.

 

ה. והדגשה יתירה בזה – לאחרי הפצת המעיינות חוצה (תוכן הענין דח”י אלול) בתכלית ההתפשטות עד לחוצה שאין חוצה ממנו, בהתאם לציווי בפרשת תבוא “וכתבת גו’ את כל דברי התורה הזאת באר היטב”, “בשבעים לשון” – על-ידי נשיא דורנו, שעל ידו נעשה פירסום והפצת תורת החסידות גם בלשונות דאומות העולם.

והענין בזה:

הצורך בכתיבת התורה, כולל פנימיות התורה, “בשבעים לשון”, כשעומדים בסמיכות לזמן ד”תבוא אל הארץ” (בגאולה האמיתית והשלימה) הוא – בשתים:

א) בשביל אומות העולם, שהרי לעתיד לבוא נאמר “ועמדו זרים ורעו צאנכם”, ובלשון ההפטרה דשבת זו: “ובנו בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך”, ויתירה מזה: “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה (לשון הקודש) . . לעבדו שכם אחד”, ולכן, צריכה להיות ההכנה בזמן הזה – על-ידי לימוד עניני התורה השייכים אליהם, כולל – עניני אמונת ה’ כו’ שנתבארו בתורת החסידות, על-ידי התרגום בלשונם, שפות שאינן ברורות.

ב) גם בשביל בני ישראל – דמכיון שהגאולה צריכה לבוא באופן ד”אחישנה”, אין זמן להמתין עד שיוכלו ללמוד ולהבין תורת החסידות (יפוצו מעינותיך חוצה – הכנה לביאת המשיח) בלשון הקודש (שהרי – רובם ככולם – עדיין אינם מבינים לשון הקודש), אלא, צריכים ללמוד עמהם תיכף, בלשון עם ועם.

ובכל אופן, התפשטות והפצת החסידות בלשונות דאומות העולם – מדגישה ביותר שנמצאים כבר בסמיכות ממש לזמן ד”תבוא אל הארץ”, בגאולה העתידה, אשר, ענין זה פועל (כאמור) גם על עבודת ההכנה בזמן הזה.

 

ו. האמור לעיל מודגש גם בסמיכות דח”י אלול ושבת פרשת תבוא לט”ו אלול – ובפרט בקביעות שנה זו, שט”ו אלול חל ביום ששי, ערב (הכנה ל)שבת פרשת תבוא, שממנו מתברך ח”י אלול – יום התייסדות (הולדת) ישיבת תומכי תמימים:

מעניניו העיקריים של כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו (שעל ידו, כאמור, נעשה גילוי והפצת המעיינות באופן ד”באר היטב”) – היותו “מנהל פועל” דישיבת תומכי תמימים באופן קבוע ונצחי. ועד כדי כך, שהתייסדות הישיבה היתה ביחד עם חתונת כ”ק מו”ח אדמו”ר שהתקיימה בי”ג אלול תרנ”ז (בשבעת ימי המשתה, ובהם גופא – ביום השלישי, וידוע שג’ ימים נחשבים למציאות אחת), מאורע כללי ועיקרי בחיי (כל אדם, ועל אחת כמה וכמה – אצל בני ישראל, ובפרט צדיקים ונשיאי ישראל) נשיא הדור, עד כדי כך, שזוהי שלימות מציאותו – “זכר ונקבה בראם גו’ (ואז דוקא) ויקרא את שמם אדם”,

והרי ענינה של ישיבת תומכי תמימים – שלימוד תורת החסידות יהי’ באופן של “ישיבה”, כלומר, לימוד באופן ובסדר של התיישבות (על-דרך מה-שכתוב “כי תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבתה בה”), לימוד באופן של הבנה והשגה, “כלימוד הסוגיות בגליא שבתורה” אשר, על ידי זה ממהרים עוד יותר את ביאת משיח צדקנו.

 

ז. ובפרטיות יותר:

באחת השיחות שנאמרו בעת התייסדות הישיבה – אמר כיק אדמו”ר (מהורש”ב) נ”ע: “בהתחלה זו בישיבה . . הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעש”ט והרביים הנחילונו, למען תקויים ההבטחה של יפוצו מעינותיך חוצה, להחיש את ביאת המשיח”.

וענין זה נתבאר באריכות ובפרטיות יותר – בשיחה הידועה בענין “כל היוצא למלחמת בית דוד”, שתוכנה, שתלמידי תומכי תמימים הם “חיילי בית דוד”, שתפקידם ללחום עם אלו “אשר חרפו עקבות משיחך” (“התאחרות משיחך שמתאחר לבוא ואומרים שלא יבוא לעולם”), כדברי המדרש: “אם ראית דור מחרף ומגדף צפה לרגלו של משיח, מה טעם, אשר חרפו אויביך ה’ אשר חרפו עקבות משיחך, וכתיב בתרי’ ברוך ה’ לעולם אמן ואמן”, אשר, מלחמה זו נעשית על-ידי גילוי אור החסידות (גילוי האור דמשיח בן דוד), וחיזוק האמונה בגאולה השלימה על-ידי משיח צדקנו (כמבואר בארוכה בשיחה הנ”ל).

ונמצא, שהתייסדות ישיבת תומכי תמימים בט”ו אלול מוסיפה עוד יותר בבירור ובוודאות ד”תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה”, תיכף ומיד.

 

ח. ועוד ענין מיוחד – בקשר לט”ו אלול דשנה זו, שנת תשמ”ו:

בט”ו אלול תשמ”ו מלאו פ”ט שנה להתייסדות ישיבת תומכי תמימים, ומתחילה שנת התשעים.

והנה, על-פי המנהג המקובל מהבעש”ט ואדמו”ר הזקן לומר קאפיטל תהלים המכוון למספר השנים – יש לומר, שהתקופה דסיום פ”ט שנה לישיבת תומכי תמימים קשורה עם סיום קפיטל פ”ט בתהלים, שסיומו וחותמו “אשר חרפו אויבך ה’ אשר חרפו עקבות משיחך”, “ברוך ה’ לעולם אמן ואמן”.

ומזה מובן, שזמן זה מסוגל ביותר לעבודת “חיילי בית דוד” להשלים ולסיים את נצחון המלחמה עם אלו “אשר חרפו עקבות משיחך”, ובאופן ד”אמן ואמן” – קיום ותוקף הענין, עד שרואים כבר את ביאת המשיח (“כי תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה”), “ראה המשורר . . ביאת המשיח, על כן נתן תודות לה’”’.

 

 

ט. ההוראה מכל האמור לעיל – למעשה בפועל:

ימים אלו – מט”ו אלול עד ח”י אלול (וכן הימים הסמוכים אליהם) – הם “ימי סגולה” לפעול בהפצת היהדות והמעיינות חוצה כדי להחיש את הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו בפועל ממש.

ולכן, ראוי ונכון שבכל מקום ומקום יערכו התוועדויות עבור כל אחינו בני ישראל,

– אשר, בימינו אלו, לאחרי תכלית הריבוי דהפצת המעיינות חוצה, אין לך אדם מישראל שלא קיבל השפעה מסויימת (באיזה אופן שהוא) באמצעות פעולתה של ישיבת תומכי תמימים שהעמידה “חיילי בית דוד” שמפיצים תורה ויהדות בכל קצוי תבל –

שבהם יעוררו אודות חיזוק והוספה בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי’, ובאופן של התחדשות – “בכל יום יהיו בעיניך חדשים”,

כולל ובמיוחד עניני העבודה דחודש אלול, אשר, בראשי-תיבות ד”אלול” מרומזים כל עניני העבודה בג’ הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמילת חסדים, בהקדמת התשובה, וכן ענין הגאולה (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה),

והדגשה מיוחדת – בנוגע לחיזוק האמונה בביאת המשיח (בניגוד לאלו “אשר חרפו עקבות משיחך”), לפרסם ולהודיע שכבר “כלו כל הקיצין”, ובמילא, “עמדו הכן כולכם” להכנס לארץ – “תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה” – תיכף ומיד, על ידי זה שמסיימים את הבירורים האחרונים דזמן הגלות, ובלשון הידוע: לצחצח את הכפתורים של בגדי השרד לקבל פני משיח צדקנו.

ובמקומות אלו אשר מסיבות שונות לא יספיקו לערוך התוועדויות אלו לפני ח”י אלול – ישלימו זאת לאחרי ח”י אלול, בסמיכות הכי אפשרית, ובאופן ד”כפלים לתושי’”.

 

יו”ד. ויהי רצון שקבלת החלטות טובות בכל האמור לעיל תביא תיכף את ה”שכר” – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו,

שאז – “תבוא אל הארץ גו’ וירשתה וישבתה בה”, שלימות הארץ,

ובלשון ההפטרה – סיום וחותם פרשת תבוא – “כולם נקבצו באו לך בניך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה”, שלימות העם,

אשר “ירשו ארץ”, ארץ דאבינו אברהם – ארץ עשר עממין, שלימות הארץ באופן דירחיב ה’,

ו”כספם וזהבם אתם” – הן כסף וזהב כפשוטו, והן כסף וזהב רוחניים, אהבת ה’ ויראת ה’, הכוללים רמ”ח מצוות עשה ושס”ה מצוות לא תעשה – שלימות התורה ומצוותי’,

וכל זה – במהרה בימינו ממש, “ארו עם ענני שמיא”, ובלשון ההפטרה: “מי אלה כעב תעופינה גו’”, ועד לסיום וחותם ההפטרה – “אני ה’ בעתה אחישנה”.