שני אחים בשתי נקודות בקצוות הגלובוס

שני אחים בשתי נקודות בקצוות הגלובוס, שניהם שלוחי הרבי מה”מ, ושניהם עורכים חגיגה נדירה בדיוק באותם ימים. האח שניאור קופצ’יק, השליח בדלהי, חגג הכנסת ספר תורה פתאומית, והאח יוסף יצחק קופצ’יק, השליח בלה–פז שבבוליביה, חגג ברית מילה לבנו כשהתינוק מחובר למסכת חמצן בגלל האוויר הדליל בעיר הגבוהה • רשת ב’ של “קול ישראל” הפגישה את שני האחים מעל גלי האתר, ומלבד ההזדמנות לאחל “מזל טוב” זה לזה, הם שיתפו את מאות אלפי המאזינים בעבודתם בשליחות, כמו גם באירועים המיוחדים שחגגו  • בנוסף: השליח בדלהי זכה לסגור מעגל אחר שש שנים, כשהיה האיש היחיד שראה בחורבן הנורא של בית חב”ד בבומביי עם הרצחם של השלוחים, וכעת השתתף בחנוכת המבנה המחודש והמשופץ • בית משיח מוסיף גם את הסיפורים המרתקים שמאחורי הקלעים • מרתק

מנחה: אנחנו עושים כעת חיבור בין שני אחים, כל אחד נמצא במדינה אחרת וביבשת אחרת. אני אומר שלום עכשיו לשניאור בהודו. בוקר טוב, שניאור!

שניאור: בוקר אור!

מנחה: איפה בהודו?

שניאור: בדלהי.

מנחה: ואני אומר בוקר טוב גם לאחיך איציק בבוליביה; בוקר טוב או ערב טוב?

יוסף יצחק: אצלי זה צהריים טובים או ערב טוב.

מנחה: מה השעה אצלך?

יוסף יצחק: חמש ועשרים אחר הצהרים.

מנחה: בוקר בהודו, ולילה בארץ ישראל אחד בספטמבר והאחים איציק ושניאור למשפחת קופצ’יק, שניהם נמצאים במדינות שונות, בשליחות הרבי מליובאוויטש. נתחיל במדינה היותר גדולה, אולי המדינה השניה בגודלה בעולם –הודו!

שניאור, ספר על עבודתך ושליחותך.

שניאור: יש לנו בית חב”ד בדרום העיר דלהי. ישנם שני בתי חב”ד בדלהי, האחד למטיילים, ואחד ליהודים וישראלים שגרים כאן בדלהי, או למבקרים שאינם “מטיילים”. כולם כמובן מוזמנים, וברוכים הבאים, אבל המיקום שלנו הוא יותר לישראלים שמתגוררים כאן לתקופות קצרות או ארוכות יותר.

מנחה: לא מכבר חנכו בהודו בית חב”ד שנפגע בפיגוע לפני כמה שנים, נכון?

שניאור: כן. בשבוע שעבר חנכנו מחדש את מבנה בית חב”ד שנפגע לפני שש שנים; הגיעו לשם שלוחים של הרבי מלך המשיח מכל רחבי אסיה: מסינגפור, מסין, מתאילנד, מקמבודיה, וגם אני הייתי שם. אני חושב שבשונה משלוחים אחרים שראו רק את הבנין החדש ואת השמחה הגדולה של החנוכה המחודשת - אני היחיד שהייתי גם בזמן החורבן. הייתי שם בזמן הפיגוע יחד עם אשתי. בשבילי להיכנס לבנין הזה ולראות מחדש את זה .. הם שימרו חלק מהקירות שנפגעו, והקומות העליונות עדיין לא שופצו, בשבילי זה היה ביקור לא קל.

מנחה: זה בבומביי, נכון? כמה זה רחוק מהמקום שלך בכלי רכב?

שניאור: ברכב זה 49 שעות כנראה. בטיסה זה שעתיים.

מנחה: אז זכית להיות בחידוש הבנין בבומביי שאז היה פיגוע בו נותר הילד מוישי בוכה והוריו לצערנו נרצחו בפיגוע. אולי הזדמנות להזכיר את שמם.

שניאור: גבי ורבקי הולצברג; שניהם במקור מהארץ - רבקי בת למשפחת רוזנברג מעפולה, וגבי ממשפחת הולצברג, במקור מירושלים.

•  •  •

מנחה: עכשיו נקפוץ מהודו לבוליביה - קודם כל אני מבין שמגיע מזל טוב! נולד תינוק!

יוסף יצחק: נולד שליח נוסף של הרבי.

שניאור (פורץ לשיחה) אולי זו הזדמנות לאחל מזל טוב לאחי. עדיין לא הספקתי לומר לו זאת.

מנחה: קדימה…

שניאור: איציק, שומע? מזל טוב, מזל טוב! תזכה לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים, שיהיה חי”ל  - ראשי תיבות חסיד ירא שמים ולמדן - את קולך לא שמעתי הרבה זמן.

מנחה: אז הנה אנו מחברים בין שני אחים, כאמור שניאור בהודו ואיציק בבוליביה. איציק, מה שמו של התינוק?

יוסף יצחק: שניאור זלמן.

מנחה: כמה מקורי…

יוסף יצחק: בדיוק. זה שם של מייסד חסידות חב”ד.

מנחה: זה ברור. דרך אגב, כמה ילדים יש כאלה בעולם? כמה שניאור זלמן יש?

יוסף יצחק: אין לי מושג. כל משפחה חב”דית שיש לה שניים שלושה בנים, לאחד סביר שיהיה השם הזה.

מנחה: אז איציק בן כמה התינוק עכשיו?

יוסף יצחק: בן שבועיים.

מנחה: מזל טוב. והמוהל מאיפה הגיע?

יוסף יצחק: המוהל הגיע מצ’ילה, נסיעה של שתי חניות ביניים - משך ארבע חמש שעות טיסה. המעניין הוא שלפני שעברנו לגור בשליחות בבוליביה, גרנו בצפת, וגם המוהל היה גר בצפת. אני נסעתי לבוליביה והוא נסע לשליחות בצ’ילה. אמרתי לו אז, שיום יבוא ונעשה ברית בבוליביה בעזרת ה’, ואתה תהיה המוהל! אז הוא קיים את ההבטחה…

מנחה: נשמע איציק על הפעילות שלך, מי קהל היעד שם?

יוסף יצחק: קהל היעד הוא כמו קהל היעד של כל בית חב”ד: כל יהודי. כאן בלה–פז, עיר הבירה של בוליביה, יש קהילה יהודית קטנה שמונה 150 נפש, עכשיו אפילו 151… מלבד זאת מגיעים אלפי או עשרות אלפי מטיילים. בוליביה נמצאת במרכז דרום אמריקה, אז זה היעד הכי גדול; אנשים שעולים מארגנטינה או יורדים מפרו, תמיד מגיעים לבוליביה. אצלנו בית חב”ד שוקק חיים בכל ימות השנה.

השיא בבוליביה זה ליל הסדר. כ–1,500 איש משתתפים בליל הסדר המרכזי פה, ויש עוד בית חב”ד נוסף בג’ונגלים של בוליביה - רורנבאקה - וגם שם יש מעל מאה משתתפים.

•  •  •

מנחה: תגיד שניאור, זה מקובל ששני אחים כל אחד במקום אחר, או שזה די נדיר ששני אחים, שניכם בשליחות בעת ובעונה אחת?

שניאור: שני אחים בשליחות כשכל אחד במקום אחר מאוד מקובל, אבל אני חושב שמרחק כזה - אנחנו הרי בשני קצוות של הגלובוס - שזה מרחק פיזי גדול. המרחק לא מחליש את הקרבה הרוחנית ואולי מחזק אותה. זכינו שהוריי גם כן שלוחים, יש להם בית חב”ד בפונה, הודו.

אנחנו משפחה חב”דית ותיקה כאן בהודו. לאמא שלי היה מאוד קשה עם המרחק הזה, וזה לא סתם מרחק. מדי פעם מגיעים לביקור בארץ ישראל ופוגשים את המשפחה, אבל החופשות הללו נעשות ב’זמן התיירותי החלש’ אצלנו. למרבה הצער ‘הזמן החלש’ אצלנו ו’הזמן החלש’ בבוליביה לא חופף, ככה שאנחנו כמעט לא נפגשים.

לקראת הלידה, ההורים שלי עשו מאמץ גדול מאוד וטסו מהודו ועד לבוליביה, השתתפו בברית ובשמחה שלנו, והם בעצם נציגים של כל שאר בני המשפחה, גם אלה שבארץ ישראל וגם אלה שבהודו.

מנחה: יפה! תגיד יוסף יצחק: בהשוואה לארץ ישראל - היית בצפת קודם - איך מערכת הבריאות והטיפול בכל מה שקשור ביולדת ובלידה? צריך להקפיד יותר? מה היית אומר על ההבדלים?

יוסף יצחק: האמת שאם היינו עצמאיים פה, היינו מודאגים מהמצב. מכיוון שאנו שליחים של הרבי מלך המשיח, והוא לוקח אחריות רוחנית ואחריות גשמית על השליחים, אז אנחנו רגועים.

כמו כל דבר, זה קשור לנס, אז התברר שנשיא הקהילה היהודית פה הוא רופא, והוא לקח אחריות אישית על כל התהליך עד הלידה וגם בימים שלאחר הלידה.

בגלל שאנחנו נמצאים פה בגובה של 3,600 מטר, התברר ששניאור זלמן התינוק הקטן צריך להתרגל לחמצן. הייתה לו רמת חמצן נמוכה מאוד, והוא עשרים וארבע שעות עם חמצן. מכיוון שאין מדובר בבעיה בריאותית של התינוק, אלא משהו ששייך לאקלים המקומי - אין לנו את הגנים של המקומיים - יכולנו לעשות את הברית בעיתו ובזמנו, וגם הרופא היהודי הביא אתו רופא ילדים בשביל שהכל יהיה בצורה טובה ובצורה בריאה ביותר.

ברית לתינוק עם בלון חמצן, אני לא יודע אם שמעו כבר אי–פעם על ברית כזו…

מנחה: לא שמענו, אני מודה. והתינוק מסתגל לחמצן בגובה הזה - 3,000 מטר, מאחל לו כמובן שיסתגל במהירות ולא יצטרך.

יוסף יצחק: אמן!

•  •  •

מנחה: שניאור, נחזור להודו, לדלהי העיר הגדולה. כל הארבעים–חמישים ימים האחרונים שבו אנחנו נאבקנו לצערנו עם החמאס, עד כמה זה קיבל ביטוי שם בהודו; מה הם דיברו על זה?

שניאור: למרבה הפלא עד היום כמעט ולא נתקלתי בשאלות על המצב בארץ ישראל, למרות שיש אזכורים על כך בעיתונות ובכל מקום. בתחילת במבצע היינו בארץ ישראל בביקור מולדת וטסנו חזרה לפה באמצע המבצע.

נחתנו פה ביום שישי בארבע לפנות בוקר, ובאותו יום, בארבע בצהריים, עשינו הכנסת ספר תורה. משפחה מהרצליה תרמה ספר תורה לעילוי נשמת חברה שלהם, והם הכניסו את זה דווקא להודו, ואיך שהוא זה התגלגל אלינו. הם ביקשו את התאריך הזה לערוך את הכנסת ספר התורה, וזה היה היום של החזרה שלנו. באותן שתים עשרה שעות מאז בואנו ועד החגיגה, היינו צריכים להתארגן - אנחנו משפחה עם ארבעה ילדים - גם לנחות, גם להתאושש וגם לארגן הכנסת ספר תורה מכובדת (ראה מסגרת).

גולת הכותרת הייתה בעת התהלוכה שערכנו לכבוד הכנסת ספר התורה ברחוב העיר, כאשר מסביב מביטים בנו המוני הודים. למרות שהיה זה באמצע מבצע צוק איתן, והיו חששות ביטחוניים גבוהים, בפרט כאשר מדובר בקהילה הדיפלומטית, בכל זאת צעדו כולם יחד ברחוב; נכחו השגריר, הנספח הצבאי, צוות השגרירות ועוזרים רבים - כשאת השיירה מובילה להקת מתופפים מקומית. תאר לך את כולם רוקדים ושמחים בשמחה של תורה בחום של 40 מעלות. השגריר כובד בהקפה, הנספח הצבאי כובד בהקפה לזכות כל חיילי צה”ל, גם צוות הביטחון של השגרירות התכבדו, אנשי הקהילה היהודית המקומית, ועוד.

אחרי שהסתיימו החגיגות ניגשו אלי עוד ועוד מקומיים ושאלו אותי מה קורה שם בעזה?

בכל הזדמנות שאני פוגש מקומיים על רמה קצת יותר גבוהה מעוזרי בית, הם מתעניינים בקשר למה שאירע שם, וזה הפך להיות נושא שיחה כאן בהודו. העם ההודי, לפחות מה שאני רואה, הוא אוהב ישראל, ובלי להבין את כל הפרטים הם מבינים שיש שני צדדים למטבע למרות שבעיתונות לא תמיד נמצא ככה.

מנחה: איציק, איך הנושא מסוקר ונידון בבוליביה?

יוסף יצחק: אצלנו זה בדיוק להיפך. אם בהודו הם באופן כללי אוהדי ישראל, הרי שבעקבות ‘עופרת יצוקה’ החליטו השלטונות כאן לנתק את הקשרים עם ארץ ישראל. הפעם הנשיא המקומי הודיע שהוא מכריז על ארץ ישראל כמדינת טרור, והוא מבטל את הכניסה החופשית של ישראלים לפה. מהיום יצטרכו לבקש ויזה. אצל האנשים הפשוטים ברחוב זה לא כל כך מורגש.

מנחה: יש אצלכם אוכלוסיה מוסלמית גדולה?

אציק: כן, יש. יש כאן קהילה של איראנים, ויש בכלל מוסלמים.

מנחה: ואתה כיהודי שלובש ומזוהה כיהודי, אתה מרגיש איזה מבטים או הערות מיותרות?

יוסף יצחק: אני תמיד רגיל למבטים כשאנחנו מסתובבים ברחוב, אבל לא קיבלנו הערות אנטישמיות. דוקא ביום שישי האחרון היה פה ישראלי שהיה זקוק לעזרה. היתה לו טיסה ביום ראשון בבוקר, הוא הגיע מפרו. מכיוון שהוא כבר היה בבוליביה, לא נתנו לו ויזה להיכנס שוב. הוא התקשר אלי מהגבול שנעזור לו. כשהגענו לפקיד רשות ההגירה, אנטישמי קטן, אמר לו ‘אתה ישראלי, אתה ממדינה של טרוריסטים ואתה לא תקבל ויזה’. הסברתי לפקיד שהוא לא רוצה להיכנס למדינה, ובסך הכל הוא רוצה לצאת מהמדינה. יש לו טיסה והוא צריך ויזת מעבר. הוא התעקש ואמר שוב שהוא לא נותן לטרוריסטים להיכנס למדינה. בסופו של דבר הצלחנו לסדר את הענין בצורה אחרת, והיום בבוקר הבחור עזב את בוליביה בלי שום בעיה.

מנחה: לפי זה, איציק, כמעט ואין מטיילים ישראלים בבוליביה?

יוסף יצחק: בשבת האחרונה היו מעל 120 מטיילים בבית חב”ד.

מנחה: ישראלים או יהודים?

יוסף יצחק: אני מדבר על ישראלים. עוד כמה יהודים מרחבי העולם.

מנחה: אז הם בכל אופן מאשרים כניסה, למרות מה שאמרת?

יוסף יצחק: זה נכון להרגע! החוק אמור להיכנס מחר לתוקף. נראה מה יהיה בעתיד הקרוב.

•  •  •

מנחה: האחים איציק ושניאור, מי מכם יותר מבוגר?

שניאור: אני.

מנחה: נגיד לכם תודה רבה שאתם מדברים אתנו בתכנית “קשר הישראלי” ברשת ב’; האחד בהודו האחר באמריקה הדרומית. אין ספק שזה מחזה מיוחד. מזל טוב לתינוק, והמשך הצלחה בקשר עם ארץ ישראל. כל טוב לכם ותודה רבה.

יוסף יצחק: מחכים להיפגש יחד, אני ושניאור, בירושלים עם הרבי מלך המשיח.

מנחה: פה באולפן, אנחנו כבר מחכים. כל טוב.

יוסף יצחק: בגאולה השלימה. כל טוב בשורות טובות.

=========

כנגד כל הסיכויים

בגוף הראיון מסופר על הכנסת ספר תורה מרגשת ונדירה שהתקיימה בדלהי שבהודו. מסתבר שמאחורי החגיגה, האירוע ושאר הפרטים שמסביב, ישנו סיפור אישי מיוחד ומרגש.

מתוך מכתב למשפחתה שכתבה השליחה בדלהי, הגב’ שרה קופצ’יק:

לראשונה מזה לא יודעת כמה זמן יש לי רגעים שפויים. הילדים עם חוברות עבודה. גאולה מרוב חום נהיתה שקטה, והתינוקת לשם שינוי לא בוכה. זה הזמן אפוא לנצל את ההזדמנות כדי לעדכן את המשפחה המודאגת באירועים האחרונים.

לפני כמה חודשים קיבלנו טלפון ממשפחה בארץ הקודש שמבקשים להכניס ספר תורה לבית הכנסת המקומי בדלהי, והם מבקשים שנעזור להם עם קייטרינג לכבוד חגיגת הכנסת ספר תורה.

קצת רקע: בדלהי מעולם לא היתה קהילה יהודית גדולה. יש בית כנסת שמשפחתה של שילה מהעיר פונה יסדה. כיום יש שרידים בודדים לקהילה שאנחנו בקשרים קרובים עם כל אחד מהם, אבל בבית כנסת כל אחד שבא עושה ככל העולה על רוחו. אין מחיצה, מצרפים נשים ולהבדיל גויים ל”מנין”. כדי להבין את המצב אני רק יכולה לספר, שאנחנו אישית הוזמנו לעליה לתורה ולחגיגת “בת מצווה” בבית הכנסת עבור ילדה בת 13, בת לאם שאינה יהודיה…

שמוליק שארף ניסה בזמנו לפעול שינוי בבית כנסת - מסיבות שונות לא הצליח.

שניאור ניסה להבין מהם בטלפון למה הם רוצים לתרום את ספר התורה. אין לי כוח לספר את כל הסיפור. תכל’ס כשביקרנו בארץ, החלטנו לבקר בבית של הזוג התורם. מתברר שיש להם ענין רגשי לתרום את ספר התורה לבית הכנסת דווקא. הראו לנו אותו; כאב הלב לראות ספר תורה מהודר עם כתב גדול ויפייפיה שהולך לשבת בבית כנסת עם התנהלות כזו…

מה שרצו מאיתנו זה קיטרינג להכנסת ספר תורה וששניאור ינהל את קריאת התורה. זה סיפור מורכב נוכח הרקע של בית הכנסת. הם הבטיחו שיקנו מחיצה. קייטרינג יספק בית חב”ד של המיין באזר.

כמה ימים לפני ההגעה שלנו לדלהי, חל פתאום שינוי בתכנית - מסתבר שהאחראי על בית הכנסת לא הסתדר עם המשפחה התורמת, והם החליטו להעביר את ספר התורה אלינו. המשמעות לא פשוטה מבחינתינו: זה אומר שביום הנחיתה שלנו, ביום שישי (!) תתקיים הכנסת ספר תורה בביתנו, ובהמשך אירוח התורמים והאורחים בסעודות ליל שבת ולמחרת מנין קריאת התורה בספר התורה החדש. למשפחה יש קשרים טובים עם אנשי ממשל מקומיים  ולכן היא הזמינה מכובדים יהודים ושאינם-יהודים לאירוע.

לא ניכנס לסיפורי הוויזה, ואיך חילצנו את הדרכון והקניות והאריזות כל הלילה שלפני הטיסה.

אחרי שינה של 4 שעות, יצאנו לדרך מצפת. אזעקה בדרך. עברנו בשלום את המכס עם כל הבשר.

יוצאים משדה התעופה בדלהי. קבלת פנים ראשונה. לחות שלא מהעולם הזה. המשקפיים מתמלאים אדים. דקה הליכה ואנחנו נוטפים זיעה. הנהג דווקא מבסוט ממזג האוויר. יותר נעים מהימים שקדמו. לבכות.

קבלת פנים יותר “נעימה” היתה להגיע הביתה. כל שכבות האבק שמלאו כל פינה טובה בבית (חודש בעיר הכי מזוהמת בעולם) היו בסדר לעומת ההפתעה: השארנו  מקפיא אחד מתוך שלושה. ריח הנבלה והצחנה הגיע לרחוב.

מנדוש שהיה בשינה עמוקה, התעורר רק מהריח והתחיל לבכות. כל מה שרצינו אחרי שני לילות ללא שינה, זה ליפול שדודים במיטה. אבל המזגן בחדר השינה לא עובד. כנ”ל אחד נוסף בסלון.

עוד 12 שעות כולם בבית שלנו. השעה 4 בבוקר. התחלתי לבכות. השגריר החדש שהגיע רק לפני יומיים, והנספח החדש ועוד אישים חשובים יותר וחשובים פחות, לחלקם זהו הביקור הראשון אצלנו - ואין הזדמנות שנייה לרושם ראשוני.

מזל שהלכתי לישון (על מזרון בסלון) בלי לדעת שאין גם את הכיבוד שהמיין באזר היו אמורים להכין להכנסת ספר תורה.

בבוקר שניאור נוסע לשוק, בונה חופה (מבמבוקים ובד מהשוק)  מזמין (וזה לא בשיחת טלפון אחת פשוטה) תזמורת נגנים שתלווה את התהלוכה ברחוב. לתדהמתנו נודע שבבית חב”ד של המיין באזר לא הכינו פשוט כלום, זה אומר שאין שום כיבוד לאירוע. התורמת אומרת פתאום שהזמינה אלינו הביתה לסעודת שבת גם את השגריר החדש ואשתו. עוד 4 זוגות מהשגרירות. הנספח הצבאי (ובהמשך נודע על עוד ועוד…)

הבית בכלל לא במצב שאפשר להתחיל לבשל או לאפות. כלום. רק לנקות ולנקות.

שניאור רוקן את המקרר מהסירחונות, אבל הריח בבית רק גובר. הייתי באמצע טלפון עם התורמת שרוצה לבוא לבית לעזור בהכנות, אך לא יכולתי אפילו לדבר. פשוט נחנקנו מהצחנה. רצתי למרפסת וגם שם אי אפשר היה לנשום!!! אמרתי לה שהבית באמצע ניקיון. היא רוצה לבוא לעזור… רעיון עלה במוחי - לשלוח אותה לחנות ממוזגת ויוקרתית, שתקנה שם כלים יפים לבר, מפות יפות (כל המפות שלי במצב של לפני כביסה עוד מלפני הנסיעה, כי היה חג שבועות ושבת, אבל לא היה מים לעשות כביסה…) נרות ריחניים, פרחים וכל מה שיעשה את הבר - שכרגע אין כלום מה לשים עליו - יפה. סיכמנו שהיא מתקשרת ב-12 לראות אם כבר שייך לבוא.

בשעה 1 אנחנו עדיין מנקים ומנקים בעצמנו, עם העוזרות, את כל השחור שחור הזה. גאולה היפה עם פנים שחורות ממה שמרחה באצבעותיה השחורות (מהאבק) על כל הפנים, וחולצה שחורה מהבאדי שהבאנו מהארץ, הבאתי לה ארבעה, העיקר שתעסיק את עצמה.

פתאום אני שומעת “שרה שרה…”

התורמים הגיעו. הצילו! הצילו!!

היישר לתוך הסירחון, עם הדליים השחורים מכל פינה.  מצד אחד אי-נעימות אדירה; מצד שני - תחושת הקלה. זהו, הם ראו מה קורה כאן. עברנו את זה.

היא בעניין של לעזור. לסחוב ספות ושולחנות. אחרי שעה של עזרה, הם הלכו ונותרו לנו שעתיים לשבת.

היא קנתה תרסיסי בישום אוויר נוספים על אלה שאנחנו קנינו.

יום שישי, בשעה 4 אחר הצהריים, האורחים מתחילים לזלוג. הסלון נראה נקי. ריח של חלות שבתיות ובשר בקר מהארץ כבר מתחיל להתפשט בחלל הבית. פתאום מישהי מהשגרירות שולפת דיסק עם שירים של הכנסת ספר תורה (נס. לא היה לנו זמן להכין). הילדים נקיים ולבושים בגדי שבת. (למזלי, ארזתי אותם בנפרד, אחרת לא היה סיכוי לחלץ אותם מהמזוודות).

הבר מוכן… פיצוחים, פירות יבשים. עוגיות קנויות שקניתי לילדים בארץ. רחוק מאד ממה שהיינו מכינים אם רק היה זמן…

כל המעונבים והמכובדים מגיעים בזה אחר זה. לחיצות ידיים, רשמיות וגינונים. אם רק היו יודעים מה הלך כאן אפילו רק לפני שעה.

תהלוכת הכנסת ספר תורה ברחוב שלנו. אחד הדברים ההזויים שידע המקום מאז ומעולם. היסטוריה של ממש. תזמורת הודית מצחיקה. כולם מבסוטים. אטרקציה לחדשים. חופת במבוקים עם בד הודי.

היה שמח. אחר כך 7 הקפות. שניאור מנסה להרקיד את כל הדיפלומטים, חלקם אפילו בהצלחה. בהקפה ראשונה מכובדים השגריר, מס’ 2 שלו ומס’ 3. בהקפה שניה מכובד הנספח הצבאי ועוזריו וכו’. שניאור מכבד את כולם.

הגיעו הנכדים של שילה וכך הם ראו  שבית חב”ד זה הקהילה המקומית (לומדים עברית במיין באזר וחגגו לו בר מצווה במיין באזר השבוע). מצטלמים. ואחר כך מסכת נאומים רשמית של התורמת, של השגריר החדש ונאום בסגנון יותר חביב של שניאור.

בהמשך, אחד האורחים אמר לשניאור שהיה נחמד ומכובד.

זה לא הסתיים כאן. הפוגה של שעה עד לזמן הדלקת נרות. והמוני אורחים גודשים את ביתנו. פותחים עוד שולחנות. הבאנו מהארץ “קיצורי דרך” חגיגיים שאין כאן. בטטות, אבוקדו, דג סלמון, בשר בקר. חסה. היתה אווירה מדהימה. לא יכלה להיות לנו קבלת פנים יותר חמה מזו!

מסתבר שהכול בהשגחה פרטית. אם היינו נוחתים לחום ולסרחון אבל לכלום (רוב הקהילה בכלל לא כאן שכן כעת זה שיא הקיץ) זה היה ממש מדכא. אבל ב”ה נחתנו היישר לעשיה, ישר לאירוע כל כך יפה ומרומם, לאורחים כל כך חשובים - היה נהדר!

שבת קודש נכנסת. עדיין אין מקרר. נעזרים בשכנה האפריקאית מהקומה למטה שמאכסנת בשמחה את שלל מאכלי השבת.

על הבוקר (טוב, ב-11) מנין קריאת התורה, ואחר כך סעודת שבת חגיגית עם חמין ועם בשר! גם זה אירוע נדיר פה. היו הרבה אורחים . יכול היה להיות מצב שהיינו לבד עם התורמים, אז מזל גדול.

כשהתחילו לשיר “שיר המעלות” של ברכת המזון, לא היתה מאושרת ממני. זהו זה, אפשר סוף סוף לשבת. לשכב על הספה. לנוח קצת.

שנה חדשה של שליחות או-טו-טו מתחילה…

=========

ברית מילה דלילת חמצן

בגוף הראיון מסופר על חגיגת ברית המילה, אירוע מרגש ונדיר, שהתקיימה בלה–פז שבבוליביה. מסתבר שמאחורי החגיגה, האירוע ושאר הפרטים שמסביב, ישנו סיפור אישי מיוחד ומרגש.

מספר השליח הרב יוסף יצחק קופצ’יק:

ההחלטה נפלה ללדת במקום השליחות. כן, ללדת בבוליביה. למה לא? יש מספיק סיבות… למה כן? קודם כל כדי לחגוג אירוע יהודי משמח עם הקהילה שלנו. הברית האחרונה בעיר התקיימה בטח לפני יותר מעשור. חוץ מזה, נסיעה של יממה פלוס, הכוללת כמה טיסות וטרמינלים במצב לקראת לידה, עם כמה פיצלעך, אינספור חבילות ועגלות ומוצצים…

והעיקר, כעת אמנם זה לא ”שיא העונה” אבל עדיין מידי שבת אנחנו זוכים לארח עשרות רבות של מטיילים לשולחן השבת.

אין שמחה כהתרת הספיקות, אבל להגיע להחלטה היה מאוד קשה. אך ברגע שקבלנו את תשובת הרבי “והשי”ת ימלא ימי הריון זוגתו תחי’ כשורה ובנקל ותלד זחו”ק בעתה ובזמנה כשורה ובקל” (אגרות קודש כרך ט’ עמוד רפב) הכל נהיה פשוט וברור והענינים התקדמו רק לטובה.

אבי ואמי, שהיו צריכים בלאו הכי לצאת ממקום שליחותם בפונה שבהודו לצורך חידוש הויזה, החליטו החלטה גדולה, לצאת למקום הכי רחוק מהם על הגלובוס, לבוליביה. בהשגחה פרטית מופלאה, שבוע לפני הלידה חגגנו את התספורת של בערל’ה, הבן השני. מי פלל ומי מילל, שהוריי ישתתפו בתספורת של הבן. אני בדרך כלל חוגג לבד, ובדרך כלל הם אפילו לא משתתפים ברוב השמחות של הילדים והנכדים. עכשיו הם הרוויחו ‘על הדרך’ גם תספורת!

הלידה עברה ב”ה בשלום ובשמחה. ביום שישי רעייתי היתה צריכה להשתחרר הביתה מבית הרפואה, והנה פתאום מגלים, שרמת החמצן של התינוק נמוכה מאוד, בערך 70%. זהו כמובן בגלל הגובה הרב של העיר לה–פאז הנחשבת לעיר הבירה הגבוהה בעולם והיא שוכנת על הר המתנשא לגובה של למעלה משלושת אלפים מטר, מה שגורם לחמצן דליל ביותר.

אמא שלי, לא גילתה לי, אבל מסתבר שהיא היתה די מבוהלת. בזמנו, בארץ ישראל, באחוז חמצן הרבה יותר גבוה אשפזו את אחד האחים שלי בטיפול נמרץ, ואת הנכד רוצים לשחרר עם כזה חמצן נמוך? ובכלל, למה?

כל כך רחוקים, יכולנו להתמודד לבד, אבל אמא כאן…

הילד נשלח לבדיקה קרדיולוגית ואמי שוחחה עם הקרדיולוג, שלמרבה המזל מדבר קצת אנגלית (רוב האוכלוסיה כאן אינה מדבר אנגלית). מתברר ב”ה, שהכל בסדר. תינוקות שנולדים אחרי כמה דורות (!) כאן נולדים במצב גופני מתאים לאוויר הנוכחי, אבל תינוקות, שמוצאם ממקום שהוא פני הים, צריכים להסתגל. וזה לוקח זמן.

אתה מבין? עם כל הלחץ לקראת שבת, שחרור היולדת, הכנת הבית חב”ד ל”שלום זכר” עם 100 מטיילים, אני צריך להשיג בלון חמצן נייד ולהביא את התינוק הביתה.

היה עוד שלב באמצע. הקרדיולוג השאיר לנו את ההחלטה אם להשתחרר מיד או אחרי שבת. מה עושים? ההורים שלי למדו אותי להתייעץ תמיד עם רופא ידיד, כהוראת הרבי. ‘רופא ידיד’ בבוליביה? מסתבר ש”לא תמו חסדיו”. הרופא של רעייתי השליחה, שמלווה אותנו בנאמנות ובמסירות לאורך כל התקופה - הוא נשיא הקהילה היהודית כאן! הוא המליץ ב”ה חד משמעית על שחרור. כשלא השגתי בלון חמצן נייד הוא אישר שאפשר להעביר את הילד לזמן קצר ללא חמצן.

ועכשיו צריכים ל’ייבא’ מוהל, למצוא טיסות, לארגן סעודה… סוף טוב, הכל טוב.

המוהל הראשון שפניתי אליו, הרב בערל סוקולוביץ’ מצ’ילה הביע מיד את הסכמתו. הכי קרוב? טיסה של ‎5–6‏ שעות ושהייה של 4 ימים עד אחרי שבת…

הברית גם ב”חיק המשפחה” (טוב, רק הורים מצד אחד, ובלי אחים, אבל אצלנו זה הרבה!) וגם בחיק הקהילה והמטיילים.

להפתעתי הרבה ביום הברית מגיע לנו אורח מיוחד - “טוב שכן קרוב” הרב עופר קריפור, השליח בקוסקו שבפרו. הוא הניח את כל עיסוקיו והגיע בהפתעה יחד עם חלק מבני משפחתו מרחק נסיעה של 15 שעות באוטובוס! הרגשתי ממש את העניין של “חסידים איין משפחה”.

לברית הגענו עם הרך–הנולד ובלון חמצן צמוד, רופא הילדים המקומי, זה שנתן לנו את האישור לערוך את הברית בעיתה ובזמנה לא ויתר והגיע אף הוא להשגיח מקרוב על הברית ועל התינוק. את סעודת המצווה וההתוועדות חגגנו אל תוך הלילה יחד עם קונסול ארה”ב בבוליביה, קונסול כבוד של ארץ ישראל בבוליביה וחברי הקהילה המקומית.

ב”ה שהכל עבר בשלום וכבר מתמודדים עם המשך הפעילות - ראש השנה בפתח…