שלום בער דריזין

‘לא ידעתי במה אבא עוסק, אך תמיד חשתי את הפחד ששרר בבית מכל נקישת דלת’… הנגיד החסידי הרב שלום בער דריזין, שתורם מהונו למוסדות חב”ד ולשלוחים מיליוני דולרים בשנה(!) בשיחה מרגשת ל’בית משיח’ חוזר אל ימי העוני בהם משפחתו רעבו ללחם; הילדות בצל אביו - המשפיע הנודע הרה”ח ר’ אברהם מאיור; חיי המסירות נפש והמעצר של הנ.ק.וו.ד. בדרכו להאכיל חסיד בודד; המגורים במחנה הפליטים בצריף עם הרבנית חנה ע”ה; ההצעה של המוסד הישראלי שיתגיייס לשורותיו והתגובה של הרבי; היחס המיוחד מהרבי מלך המשיח בימי בחרותו והברכה האחת והיחידה שהכפילה את הונו אלפי מונים • הנגיד החסידי הגדול, שובר שתיקה בראיון מקיף וחסר תקדים לגליון ה-900 של ‘בית משיח’ • ‘לא ידעתי במה אבא עוסק, אך תמיד חשתי את הפחד ששרר בבית מכל נקישת דלת’… הנגיד החסידי הרב שלום בער דריזין, שתורם מהונו למוסדות חב”ד ולשלוחים מיליוני דולרים בשנה(!) בשיחה מרגשת ל’בית משיח’ חוזר אל ימי העוני בהם משפחתו רעבו ללחם; הילדות בצל אביו - המשפיע הנודע הרה”ח ר’ אברהם מאיור; חיי המסירות נפש והמעצר של הנ.ק.וו.ד. בדרכו להאכיל חסיד בודד; המגורים במחנה הפליטים בצריף עם הרבנית חנה ע”ה; ההצעה של המוסד הישראלי שיתגיייס לשורותיו והתגובה של הרבי; היחס המיוחד מהרבי מלך המשיח בימי בחרותו והברכה האחת והיחידה שהכפילה את הונו אלפי מונים • הנגיד החסידי הגדול, שובר שתיקה בראיון מקיף וחסר תקדים לגליון ה-900 של ‘בית משיח’ •
חֶסֶד וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּׁלוֹם נָשָׁקוּוְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ

 

במוצאי שבת הקרובה, במהלך הבאנקעט החגיגי של כינוס השלוחים, יקבלו מאות שלוחים מענקים כספיים בסך כולל של מאות אלפי דולר, תרומתו של הנגיד החסידי הרה”ח ר’ שלום דובער דריזין. תרומת–ענק זו, שחוזרת על עצמה בכינוסי השלוחים בשנים האחרונות, מצטרפת לשורה של מפעלי חסד עצומים, המקבלים סכומי עתק מהנגיד החסידי. החל ממפעלי אש”ל הכנסת אורחים, שבזכות תרומתו השנתית הגבוהה מסוגלים לספק אש”ל מלא לאלפי האורחים שמגיעים לבית חיינו; המשך בחלוקה השנתית של כובעים וחליפות לתלמידי הישיבות החב”דיות בארץ הקודש ובניו–יורק, ומבצעי “דור דעה” במסגרתם משננים הבחורים תניא ומשניות ומקבלים השתתפות בכרטיסי הטיסה לרבי. כל אלה, ועוד מאות ואלפי מעשי חסד למוסדות, קייטנות קיץ ולאנשים פרטיים במהלך השנה, מגיעים לסך כולל של מיליוני דולרים בכל שנה!

לקראת גיליון ה–900 של “בית משיח” ביקשנו לראיין את ר’ שלום בער על קורות חייו, והקשרים שהיו לו עם הרבי במהלך השנים, כדי להבין מה עומד מאחורי איש החסד הנדיר, שתורם מיליוני דולרים למוסדות חסד בכלל, ולתלמידי התמימים בפרט. בסיומו של ראיון מרתק, בו פרש בפנינו את קורות חייו הסוערים, קיבלנו תמונה מרתקת של חינוך חסידי לנתינה ללא גבולות גם במסירות נפש, שורשים עמוקים של חסד שהצמיחו אילן ענק שמעמיד פירות ופירי–פירות של צדקה וחסד.

בצל רדיפות הנ.ק.וו.ד.

במרכז זיכרונות הילדות של ר’ שלום בער נמצא אביו, הרה”ח ר’ אברהם דריזין (מאיור), שבעת ההיא היה מנהל ישיבות תומכי תמימים ברוסיה הסובייטית. מפאת תפקידו זה, נרדף ר’ אברהם על ידי השלטונות הקומוניסטים, ושלום בער הצעיר לא ידע במה בדיוק אביו עוסק, אך חש תמיד את הפחד ששרר בבית מכל נקישה בדלת. חודשים ארוכים נאלץ אביו להעדר מהבית בלילות, ולישון בביקתה ביער, מחשש שיבואו באמצע הלילה לאוסרו.

במהלך שנות הצדי”ק נאסרו חבריו של ר’ אברהם בזה אחר זה, ורק הוא זכה להינצל שוב ושוב מידי אנשי הנ.ק.וו.ד., בדרך ניסית. ר’ שלום בער מספר לנו על שני הזדמנויות בהן היה אביו כפסע לפני מעצר, וברגע האחרון גילה תושייה וניצל בנס:

“פעם הגיעו לביתנו שוטרים, עם פקודת מעצר לאברהם מאיור. אבי נקרא כך על שם עיירת מוצאו, מאיור. אולם בדרכון שלו נכתב שם משפחתו האמיתי דריזין. בתושייה בלתי–רגילה אמר אבי לשוטרים בקור–רוח, שיש להם טעות, שכן האיש אותו הם מחפשים נקרא אברהם מאיור, ואילו הוא בכלל אדם אחר, אברהם דריזין. לראייה הציג לשוטרים את דרכונו, והללו השתכנעו ועזבו את הבית.

“בהזדמנות אחרת הגיעו אנשי הנ.ק.וו.ד. לביתנו כדי לעצור את אבי. כאשר ראו שאבי לא נמצא בבית, החליטו לחכות בבית עד שיבוא. ישבנו בבית במתח וחרדה, והתפללנו לה’ שאבי יתעכב בדרכו, ולא יגיע. אבל לפתע נשמעה כמה נקישות בדלת, ולאחריהן פתח אבי את הדלת ונעמד בפתח. לבנו החסיר פעימה. אבי קלט מיד מיהם ה’אורחים’ הבלתי–קרואים, והבין שלא יוכל לחזור לאחוריו, כי אז ירדפו אחריו ויתפסוהו. הוא ניצל את העובדה שבגדיו נראים מרופטים ובלויים, ובטבעיות ניגש אל אנשי הנ.ק.וו.ד. וביקש מהם לרחם עליו ולהעניק לו נדבה… הם התעצבנו על הקבצן שהתפרץ לבית, וגירשו אותו בביזיון תוך שהם צועקים לעברו “עכשיו לא הזמן לקבץ נדבות. תסתלק מכאן”! הוא מילא את הוראתם בשמחה, והסתלק מהמקום כל עוד רוחו בקרבו…

“כאשר התברר לאנשי הנ.ק.וו.ד. ש”מקבץ הנדבות” שסילקו מהבית, היה לא אחר מאבי, המבוקש על ידם מזה שנים רבות, מפקד החוליה התעצבן כל כך, ואמר שלא ינוח ולא ישקוט עד שיניח עליו את ידו. תמונתו הופצה בקרב השוטרים במוסקבה, והטבעת סביבו הלכה והתהדקה.

“בשלב זה החליט אבי לעבור מרובע מלאחובקה, שם הייתה קהילה חסידית, אל פרבריה הצפוניים של מוסקבה. התגוררנו אצל בן–דוד של אמי, שלא היה חסיד ליובאוויטש, וכך לא היה נתון למעקב של אנשי הנ.ק.וו.ד.. למרות זאת, אבי חשש להיות איתנו והוא עצמו ברח לעיירה בשם גז’אצק, שם התחבא בביתו של הרה”ח ר’ סעדיה ליברוב.

“רק כעבור חצי שנה, כאשר הרוחות נרגעו מעט, חזר אבי והתאחד עם המשפחה. התחושה המשפחתית לא נשמרה עוד זמן רב, מכיוון שאחיותיי גדלו והגיעו לגיל לימודי החובה בבית הספר הממשלתי. בבתי ספר אלו חינכו לכפירה והלימודים בהם היו כרוכים גם בחילול שבת. משום כך אבי לא רצה בשום פנים ואופן לשלוח אותנו לבתי הספר. כדי שהשכנים לא יבחינו בילדים בבית, וילשינו עלינו לשלטונות, החליטו הוריי לפצל את המשפחה לשניים. אמי ואחיותיי עברו להתגורר אצל בן דוד אחר של אמי, שהתגורר באזור אחר במוסקבה, ואילו אני נשארתי עם אבי.

“אבי שכר עבורי מורים שיבואו לביתנו וילמדו אותי תורה. תקופה מסויימת למדתי עם הרה”ח ר’ זלמן לייב אסטולין, שבאותן שנים היה עדיין בחור צעיר. הוא היה מגיע 4–5 פעמים בשבוע ומלמד אותי. אחר–כך למדתי עם ר’ בנציון מרוז, וחסידים נוספים”.

ילדות של עוני ומחסור, לצד נתינה ללא גבולות

בשנות המלחמה, כל משפחה קיבלה מזון לפי קצבה יומית. 400 גרם לנפש. כמובן שמכסה זו לא הספיקה, והרעב היה אורח של קבע. מי שרצה לחיות, היה צריך להשקיע מאמצים מיוחדים בניסיון להשיג אוכל בשוק השחור.

מספר ר’ שלום בער: “לצד הדאגה פן ייתפס בידי הנ.ק.וו.ד., הייתה לאבי דאגת–קבע נוספת: מהיכן משיגים אוכל לפרנס את המשפחה. היינו משפחה גדולה של שבע ילדים, והשגת אוכל מספיק לכולם הייתה פרוייקט.

“לאבי היה ידיד–נפש, חברו לספסל הלימודים בליובאוויטש, בשם מענדל סמורדינסקי. הלה הצליח לקבל משרה ממשלתית כאחראי על מחסני המזון של צמרת הממשל הסובייטי. במחסנים שבניהולו היו מאכלים משובחים, ואבי היה הולך למחסנים הללו ומקבל ממנו כמויות גדולות של מצרכי מזון. חלק השאיר עבורנו, וחלק מכר בשוק השחור. זה היה ‘משחק באש’, שכן במחסנים אלו הסתובבו עשרות חיילים חמושים, ואם אבי היה נתפס, היו הורגים אותו במקום. כאשר שאלו אותו כיצד הוא מסכן כך את נפשו, אמר: אם לא אשיג אוכל, הרי ברור שמשפחתי תמות ברעב, ואילו המסחר השחור הוא רק ספק סכנה, והרי ‘ברי ושמא - ברי עדיף’. עד היום אין לי מושג איך הוא הצליח להיכנס ולצאת משם בשלום…

“כמובן שבמהלך השנה היו ימים טובים יותר, והיו ימים שפשוט רעבנו ללחם. אני זוכר עד היום את אותו אחרון של פסח, כאשר כל המצות נגמרו וגם שאר האוכל הכשר לפסח נאכל כבר בימים הקודמים. מהבוקר לא אכלנו כלום, ורק חיכינו לצאת הכוכבים, כדי שנוכל לטעום ממאכלי החמץ שהיו מוחבאים בארון החמץ…”.

למרות הקשיים בהשגת האוכל, והפחד המתמיד מחיפושי השלטונות, שפע ר’ אברהם דריזין טוב לב, וכך גם חינך את ילדיו. ביתו היה פתוח לרווחה לפני כל חסיד נרדף, וכל מי שלא היה לו מקום ללון במוסקבה, ידע שאפשר לבוא לבית משפחת דריזין ולהרגיש בבית. בנוסף לכך עזר ר’ אברהם לאנשים רבים בכסף או בכל עזרה שהיו זקוקים, לעיתים קרובות על חשבון פרנסת בני ביתו.

חסידים רבים שהתגוררו בתקופה ההיא במוסקבה, או שעברו במוסקבה במהלך בריחתם מאנשי הנ.ק.וו.ד., מספרים על האירוח הנפלא בבית משפחת דריזין למרות הסכנה העצומה שבדבר. כך מספר הרה”ח ר’ בנימין גורודצקי בספרו שלמרות היותו אסיר נמלט אירחו ר’ אברהם בביתו חודשים רבים.

בנו, ר’ שלום בער, ספג בדמו ונפשו את המסירות הנפלאה למען האורחים, וברבות הימים זכה להקים בקראון הייטס את בניין הכנסת אורחים שנקרא בשם רב המשמעות: “בית אברהם ושרה”, על שם אביו ואמו, שהיו מכניסי אורחים כאברהם אבינו ושרה אמנו.

בראיון איתו, הוא משתף אותנו בכמה ממעשי החסד הללו, להם היה עד בילדותו:

“אחד מהאורחים בביתנו, היה ר’ מאיר אבצן. הוא היה בגיל גיוס, והייתה סכנה שיעצרו אותו ברחוב. בתקופת המלחמה הוא התחבא במרתף ביתנו מספר חודשים. יום אחד תפסו השוטרים אישה שהייתה קונה מאבי מוצרים למכירה בשוק השחור, ובחקירתה היא נשברה והובילה את השוטרים אל ביתנו. אחותי, שראתה את האשה מוקפת בשוטרים, הבינה שבעוד זמן קצר יגיעו לביתנו. היא מיהרה לבית לעדכן את אבי, ובמהירות הבזק הוצאנו מהבית את כל הסחורה ה’שחורה’ וזרקנו הכל לתוך השלג הרב שנערם בחצר והסתיר את הכל. במקביל, מיהרה אחותי אל תחנת הרכבת, שם פגשה אחות נוספת שהגיעה עם ‘סחורה’ חדשה, ודאגה להחביא את הכל בצד הדרך.

“ואכן, כעבור זמן קצר הגיעו השוטרים לבית. למרות שלא מצאו את הסחורה השחורה, החליטו לקחת את אבי לחקירה. בינתיים הם גילו את הכניסה למרתף הבית, שם מצאו ר’ מאיר אבצן. הם שאלו את אימי מיהו, ואמי אמרה שהוא משוגע שאין לו איפוא לגור, ואיפשרנו לו לגור במרתף. הם לקחו אותו לחקירה, וכאשר אבי ראה אותו שם, אמר להם: מה? גם את המשוגע הזה הבאתם לכאן?

השוטרים ששמעו גם מאמי שמדובר במשוגע, השתכנעו שהוריי דוברים אמת, אבל טענו כלפי אבי: היית צריך לזרוק אותו מהבית! אמר להם אבי: בקור ששורר בחוץ, הוא היה מת מיד, ולא יכולתי לעשות זאת.

“אבי טען את דברו בתקיפות גדולה, ובסופו של דבר השתכנעו השוטרים שהוא דובר אמת, ושחררו אותו. למחרת שחררו גם את ר’ מאיר אבצן. למזלם הגדול, היו אלה ימי מלחמה, ואנשי המשטרה היו עסוקים בדברים חשובים יותר כהגנה על מוסקבה, וכך שיחררו אותם לדרכם.

“חסיד נוסף ששהה בביתנו תקופה ארוכה, היה ר’ ניסן נמנוב. הוא התגורר עם משפחתו במרחק חצי שעת הליכה מביתנו. מכיוון שהיה אדם רוחני מאוד, שרר הרעב בביתו, עד שהגיע למצב של תת–תזונה. הוא היה נראה כמו שלד, וממש חי בנס…

“אצל ר’ ניסן היו מטבעות זהב, של דמי ‘מעמד’ שחסידים הפקידו אצלו על מנת שיעביר לרבי. הוא כמובן לא השתמש בכסף זה עבורו, למרות שסבל חרפת רעב כפשוטו. אבל כאשר אבי ראה את המצב בביתו של ר’ ניסן, החליט לעשות מעשה: הוא ביקש מר’ ניסן שילווה לו את מטבעות הזהב, ועם הכסף שקיבל תמורתם רכש סחורה בשוק השחור והעביר את הכול למשפחתו של ר’ ניסן. בנוסף, הוא לקח את ר’ ניסן לביתנו, והביא רופא פרטי שיטפל בו. חודשים ארוכים שהה אצלנו ר’ ניסן, וכך יכולתי לראות מקרוב את הנהגתו המיוחדת. בכל בוקר היה קם מוקדם מאוד, אומר תהלים ותניא בעל פה, לומד חסידות, ורק אחר–כך נעמד להתפלל. סדר היום היה מסתיים אחרי חצות היום. ורק אז הוא ניגש לאכול. אצלנו הוא אכל טוב, ברוך ה’, וכעבור כמה חודשים חזר לביתו כשהוא שוקל כפול…”.

מעצר בידי הנ.ק.וו.ד. בדרך להעברת אוכל לחסיד בודד

ר’ אברהם חינך את ילדיו ללכת בדרכיו, וכאשר שמע שהרה”ח ר’ משה חריטונוב סובל מחרפת רעב, הורה לבנו, ר’ שלום בער, להשיג בכל יום אוכל בשוק השחור, ולהביאו לר’ משה.

“ר’ משה חריטונוב היה חסיד גדול, מהיושבים אצל הרבי הרש”ב. הוא התגורר אצל בתו במוסקבה, ובשלב מסויים שמע אבי שר’ משה סובל מחרפת רעב כפשוטו. לא היה לו מה לאכול. אבי היה יכול לשלוח לו כסף, אבל מכיוון שרצה גם שאלמד עם ר’ משה, קרא לי ואמר: בכל יום אתן לך כסף, כדי שתוכל להשיג בשוק השחור אוכל עבורו, ותדאג להעביר לו. כאשר תגיע אליו, תשב אצלו כמה שעות ותלמד איתו, ואחר–כך תחזור הבייתה.

“כך עשיתי תקופה ארוכה. הייתי קונה לחם ותפוחי אדמה בשוק השחור. ומכיוון שצריכים לבשל את תפוחי האדמה, אספתי גזרי עצים והגעתי עם כל השלל אל בית הכנסת מרינה–ראשצ’ה, שם בישלתי את תפוחי האדמה, והכנתי לו ארוחה חמה ומזינה.

“פעם תפסו אותי בשוק השחור, ולקחו אותי לבית סוהר. יום שלם הייתי במעצר, כאשר החוקרים מנסים לחלץ ממני הודאה בפשע. להגנתי טענתי שהחוק אוסר רק על המכירה בשוק השחור, אבל אין איסור חוקי לקנות… החוקר לא ‘קנה’ את זה, ואמר: אם לא היית קונה, הם לא היו מוכרים… לפועל, הם שיחררו אותו לקראת הערב”.

חסד של אמת
במהלך המלחמה

“את הבר–מצווה שלי”, נזכר ר’ שלום בער, “חגגנו בבית עם מניין מצומצם, עם משקה וקצת פארבייס’ן. אני זוכר שהצלחתי להשיג מאמר “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא” אותו חזרתי בעל פה בבר–מצווה”.

לאחר הבר–מצווה הכניס ר’ אברהם את בנו שלום בער לפעילות החסד, וכמה פעמים אף שלח אותו לדאוג לקבורת ישראל עבור יהודים שמתו בתקופת המלחמה, ולא היה מי שיטפל בהם.

“יום אחד נודע לאבי כי הרה”ח ר’ אלי’ יצחק ניסנביץ, שהיה שומר לילה בבית חרושת, נפטר. לא היה אף אחד שיטפל בקבורתו, ומכיוון שהימים ימי מלחמה, כאשר בכל יום מתים מאות אנשים, עובדי בית החרושת רצו להעבירו לקבר מרכזי, וכך היה עלול להקבר יחד עם גויים ר”ל. אבי שכר גוי ושלח אותי איתו לחלץ את הגופה ולהביאה לקבורה בבית הקברות היהודי. כך עשינו, ולאחר שהלבשנו אותו בתכריכים, חפרתי יחד עם הגוי את הקבר, וקברתי אותו בבית הקברות.

“בהזדמנות אחרת, היה זה בעיצומו של החורף, היינו צריכים לקבור אשה גלמודה. האדמה הייתה קשה מאוד, והגוי הציע להכניס אותה בתוך השלג, ולאחר שהשלג יפשיר - נבוא לקוברה באדמה. לא הסכמתי בשום פנים ואופן, ואמרתי לו שאבי הורה לי לוודא שהיא תובא לקבר ישראל כמו שצריך. יחד עבדנו קשה מאוד עד שהצלחנו לחפור את הקבר.

“אחרי כל קבורה כזאת, נכנסתי לחדר של החברה–קדישא, ובפנקס שלהם רשמתי את שם הנפטר, וכתבתי היכן נקבר. מכיוון שלא ידעתי את שמות החלקות, כתבתי רק שחפרתי את הקבר כשני מטרים צפונית לקבר הזה, ומטר אחד מזרחית לקבר הזה…”.

הבריחה ממוסקבה,
בעזרת השוטר היהודי

בקיץ תש”א פלשו הגרמנים לרוסיה, והתקדמו במהירות לעבר מוסקבה. רבים מיהודי העיר, כולל חסידי חב”ד נמלטו אל קזחסטאן ואוזבקיסטן, הרחוקות מהחזית. משפחת דריזין הייתה מהמשפחות החב”דיות הבודדות שנותרו במוסקבה. ר’ אברהם טען ש”יותר גרוע מסטאלין לא יכול להיות”…

על אותם ימים קשים מספר ר’ שלום בער:

“אבי חשש מאוד מהנסיעה הארוכה לאוזבקיסטן. היינו משפחה גדולה לפי ערך, עם שבעה ילדים, והוא היה בטוח שבנסיעה כזאת בעיתות מלחמה בוודאי ימותו ר”ל חלק מהילדים. נשארנו במוסקבה גם לאחר שהגרמנים הגיעו כבר לשערי מוסקבה. הנס היה שהם הגיעו מצדה הדרומי של העיר, ואנחנו היינו בצד הצפוני. אבל המרחק בינינו היה פחות מעשרה קילומטרים, והרגשנו ממש בחזית.

“ליד הבית שלנו עבר הכביש הראשי מסיביר למוסקבה, וכל הלילה היינו שומעים את אלפי החיילים, טנקים ושאר כלי מלחמה שמגיעים מסיביר אל החזית במוסקבה. רק אז, כאשר המוות ממש עלה בחלוננו, הסכים אבי שעדיף לנסוע לסמרקנד. בפרט לאחר ששמע ששם פועלת ישיבת תומכי תמימים, כך שאוכל ללמוד בישיבה מסודרת.

“נסענו בכמה קבוצות נפרדות, והאחרון שנשאר היה אבי, שהתחבא באותם ימים בבית הכנסת מרינה רושצ’ה, ופחד להסתובב ברחוב פן ייתפס על ידי שוטרי הנ.ק.וו.ד.. בסופו של דבר נמצא פתרון יצירתי: תמורת סכום כסף גדול, נמצא שוטר יהודי שהסכים לבוא לעזרתו, ולקחת אותו בניידת המשטרתית, כשהוא כבול באזיקים, עד לתחנת הרכבת של מוסקבה. רק לאחר שהעלה אותו לקרון הרכבת הנוסעת לכיוון סמרקנד, נשם אבי לרווחה”.

ר’ אהרן יוסף: בוא לישון בבית הקברות בלילה…

בהגיעו לסמרקנד, הצטרף שלום בער בן ה–16 לישיבת תומכי תמימים שפעלה בעיר. בזמן המלחמה העלימו אנשי הנ.ק.וו.ד. את עיניהם  מפעילות החסידים, עד כדי כך שיכלו לנהל במקום ישיבה ללא מורא.

ראש הישיבה היה הרה”ח ר’ זלמן שמעון דבורקין, ור’ זלמן לויטין (האדיטשער) לימד חסידות. הלימודים התקיימו בבית עם חדר גדול, בו ישנו בלילה, ובבוקר סידרו את המזרנים בצד והפכו את המקום לזאל לימודים. ר’ שלום בער זוכר היטב את חברי כיתתו באותן שנים: התאומים של הרה”ח ר’ שלמה חיים קסלמן, ר’ זעליג כצמן, ר’ שלום בער פבזנר, ר’ שלום בער  שנוביץ (אדעסער), ר’ שלום לברטוב (קובלייאקער), ר’ משה לברטוב (קובלייאקער), ר’ זלמן שור, ר’ חיים מאיר מינקוביץ, ר’ הירשל חיטריק, ר’ יוסל רייצעס ור’ חיים סרברנסקי. תקופה מסוימת אף למד איתם הת’ לייב העניך מנקין, שנפטר ממחלת המלריה.

מחלות המלריה והטיפוס היכו קשות בקהילת חסידי חב”ד ושאר הפליטים היהודיים בסמרקנד, ובתקופה הראשונה לבואם, היו מתים בכל יום הרבה יהודים ר”ל. כאשר ר’ שלום בער הגיע לעיר, המצב התייצב כבר, והממוצע היומי היה ‘רק’ שנים–שלושה מתים.

כאשר ר’ אהרן יוסף בלניצקי, שהיה מאנשי החברא–קדישא בסמרקנד, שמע על הניסיון שיש לר’ שלום בער בקבורת מתים, הוא ביקש ממנו להצטרף לעבודת הקודש גם בסמרקנד. אבל למרות הניסיון שצבר, דבר לא הכין אותו לסיפור הבא:

“יום אחד ניגש אלי ר’ אהרן יוסף, ואמר שכרגיל חפרו היום כמה קברים, שיהיו מוכנים, אבל ברוך ה’ שאף אחד לא מת היום. מכיוון שלא משאירים קבר פתוח במהלך הלילה, אלא–אם–כן מישהו ישן בתוך הקבר, הוא מבקש ממני איפוא שאבוא איתו לבית הקברות, כדי לישון בתוך הקבר…

“כאשר ראה שאני רועד מפחד רק מהרעיון להיות לבד בתוך קבר בלילה, ניסה להרגיע אותי ואמר שיביא איתו חבל ארוך, והוא יחזיק בקצה אחד של החבל, והקצה השני יהיה בידי, ואם יקרה משהו באמצע הלילה, אוכל למשוך בחבל, והוא מייד יבוא לראות מה קורה איתי.

“למרות כל ניסיונות ההרגעה שלו, פחדתי מאוד לישון בבית הקברות. בפרט לאחר שידעתי שבלילות מגיעים תנים לבית הקברות, ומנסים להוציא את גופות המתים מקבריהם. אנחנו הקפדנו לחפור את הקברים לעומק רב, ולהדק היטב את האדמה, כדי שהתנים לא יצליחו ח”ו להגיע לגופות המתים. סירבתי איפוא להצעתו, והמשכתי לעזור בקבורת המתים, לא כולל לינה בבית הקברות…”.

חקירה בדרך ליציאה, והנסיעה עם הרבנית חנה

לאחר שמלחמת העולם השניה הסתיימה, חתמו רוסיה ופולין על הסכם לחזרת הפליטים הפולניים לארצם. מכיוון שרבים מהם מתו במהלך המלחמה, נוצרה אפשרות לקנות את תעודותיהם ולצאת את גבולות רוסיה בתור נתינים פולניים.

ר’ שלום בער, יחד עם אחותו יהודית וגיסו מרדכי לוין, נסעו למוסקבה בטיסה דרך אלמא–אטא. היה זה מטוס תובלה שהוביל פירות וירקות עבור הצבא הרוסי במוסקבה, ותמורת שוחד מתאים הסכים הטייס לאפשר להם לשבת על ארגזי תפוחי האדמה עד מוסקבה.

ממוסקבה טס ר’ שלום בער לקייב, ומשם ללמברג. על מאורע מעניין שאירע לו בשדה התעופה של קייב, ואשר היה יכול להגמר באסון, מספר ר’ שלום בער:

“שדה התעופה היה מלא אנשים, ואני הייתי עייף מאוד ולא מצאתי מקום לנוח. פתאום ראיתי דלת פתוחה, ובתוך החדר מיטה מוצעת. מרוב עייפות, לא הבחנתי בשלט מעל הכניסה, המורה כי הכניסה לחדר זה היא לאנשי הנ.ק.וו.ד. בלבד… ר’ מרדכי רבקין, שאף הוא נסע ללמברג, ראה אותי בחדר, ולא הבין כיצד אינני חושש לישון בתוך גוב האריות… למזלי הגדול, אף אחד לא הגיע, וכך ישנתי כמה שעות טובות.

“בהגיעי ללמברג, עצרו אותי ביציאה מהמטוס, ולקחו אותי לחקירה. לא יודע אם זה היה קשור לשינה שלי בחדר של הנ.ק.וו.ד. או לא. הם אמרו לי: אנחנו יודעים לאן אתה נוסע, אבל תן לנו את הזהב שאתה מבריח איתך. אמרתי להם בכנות שאני בחור צעיר, ומאין יהיה לי זהב להבריח. זאת הייתה האמת לאמיתה, וכנראה משום כך הצלחתי לשכנע אותם שאני דובר אמת.

“למרות ששוכנעו שאין לי זהב, לא עזבו אותי בקלות. הם שאלו עם מי אני אמור להפגש. אמרתי שאני אמור להגיע לרחוב מסויים, ושם אמורים לפגוש אותי. הם שחררו אותי לדרכי, אבל צעדו בעקבותיי, כדי לנסות לתפוס את מי שיבוא לקחת אותי. ישבתי שם על אבן ברחוב, מתפלל שמי שאמור ליצור איתי קשר יהיה מספיק זהיר ויבחין בעוקבים אחריי. ואכן, כך היה. הם חיכו עד בוש, וכאשר התאחרה השעה, אמרו שהם צריכים ללכת לביתם, ועזבו את המקום.

“דקות ספורות אחר–כך, הופיע במקום אחד מאנ”ש. הוא אמר שהבחין באנשי הנ.ק.וו.ד. ולכן התעכב עד עכשיו. הוא הוביל אותי לדירת המסתור, שם פגשתי את ר’ לייבל מוצ’קין שסידר עבורנו את הניירות הפולניים שאיפשרו לנו לצאת מעבר למסך הברזל.

“ברכבת בה נסענו, נסעה גם הרבנית חנה ע”ה, ואבי שלח אותי להעביר לה לחם כדי שלא תרעב בדרך. לאחר מסע ארוך הגענו למחנה הפליטים “וואלדשטאט”, שם שיכנו אותנו משפחות משפחות בצריפים ארוכים.

“בצריף שלנו התגוררה גם הרבנית חנה ע”ה, אמו של הרבי. יום אחד שלח אותי אבי לתקן את דלת חדרה של הרבנית, שלא נסגרה היטב. אני לא ניחנתי בידיים טובות למלאכות מעין אלו, ובפרט כאשר העץ של הדלת חצי רקוב, וכל המסמרים עקומים, ובתפקיד ה’פטיש’ שימשה אבן שמצאתי בחוץ… עבדתי כמה שעות, הזעתי כהוגן, והדלת טרם תוקנה. הרבנית ריחמה עלי, והתנצלה שהיא מטריחה אותי כל כך, אבל היא פשוט לא יכולה להשאר כך עם דלת פתוחה… אמרתי לה שאבי פקד עלי שלא לעזוב עד שאסיים לתקן. לקח עוד זמן, ולבסוף הצלחתי…

“הרבנית הכירה לי טובה על כך, וכעבור שנים רבות, כאשר הגעתי לארצות הברית, הזמינה אותי כמה פעמים לבקר בביתה. כמה פעמים, כאשר הייתי בבית, אמרה לי שכעת הרבי מגיע, ומכיוון שהוא שוהה רק זמן קצר, המליצה שאעבור לחדר אחר עד שהרבי ייצא”.

ההצעה להתגייס
 למוסד הישראלי, וההתעניינות הרבי בקורס

מגרמניה נסע ר’ שלום בער עם חבריו התמימים לברינואה, שם למד כמה חודשים בישיבת תומכי תמימים, עד לעלייתו לארץ ישראל בשנת תש”ח. זמן קצר לאחר בואו לארץ ישראל פרצה מלחמת השחרור, ור’ שלום בער גוייס לצבא.

לאחר שהסתיימה המלחמה, כנראה בעקבות המלצת מפקדיו, פנו אליו מהמוסד הישראלי בהצעה להתגייס לשורות המוסד. ר’ שלום בער לא שש לקבל את הרעיון, והם שיכנעו אותו לעבור קורס הכנה במשך חודש, ואחר–כך להחליט. לאחר חודש בקורס המיוחד, לא השתנתה דעתו, והוא פרש לחיים האזרחיים.

מספר שנים התגורר בכפר חב”ד, ולקראת ראש השנה תשי”ח הגיע לרבי. ביחידות הראשונה אמר לו הרבי שטוב עשה שהגיע לניו–יורק. באותה יחידות סיפר ר’ שלום בער לרבי על קורותיו, וכאשר הזכיר את פניית המוסד אליו, הרבי התעניין מאוד בפרטי ההצעה, ומה בדיוק לימדו אותם בקורס לאנשי המוסד. “חלפו כמעט עשר שנים מאז הקורס, ובקושי זכרתי פרטים”, אומר ר’ שלום בער, “אבל הרבי ממש תחקר אותי, ורצה לדעת כל פרט”.

“מכיוון שהייתי בחור מבוגר, כמעט בן שלושים, דרבן אותי הרבי לשמוע הצעות שידוכים, ואמר שאכתוב לו על הצעות השידוכים, וגם אעדכן אותו לאחר כל פגישה. באותה תקופה זכיתי להכנס כמה וכמה פעמים ליחידות, כאשר הרבי מלווה אותי בתהליך השידוכים לפרטי פרטים. הייתי מספר לרבי על הפגישות, והרבי התעניין בכל הפרטים, ועודד אותי להמשיך ולחפש.

“לאחר שחלפו כמה חודשים ולא הצלחתי למצוא שידוך מתאים, אמר הרבי שכנראה סיבת העיכוב היא הבדלי השפות, ולכן הציע שאסע לארץ. לפועל התעכבתי קצת בניו–יורק, ואז באחת השבתות, באמצע ההתוועדות אמר הרבי: שלום בער דריזין יעלה ויאמר לחיים לקראת נסיעתו לארץ ישראל לחתונה… תוך שניה העלו אותי על השולחן, ובשניה הבאה כבר היה בידי כוס ‘לחיים’, והרבי הביט בי והורה לי לומר ‘לחיים’.

“כאשר חלפו כמה שבועות ועדיין לא נסעתי, הרבי עורר אותי על כך שוב בהתוועדות, והפעם אמר יותר ברור: שלום בער דריזין יעלה ויאמר ‘לחיים’, ויאמר מתי הוא נוסע לארץ הקודש… כמובן שלא התעכבתי עוד בניו–יורק, ונסעתי לארץ ישראל, שם התחתנתי עם רעייתי שושנה לבית זיידמן”.

ברכה אחת ויחידה
בענייני עסקים

בבואו לארצות הברית ניסה ר’ שלום בער לשלוח ידו במספר תחומים לפרנסתו, ולא הצליח להתרומם מבחינה כלכלית. באותן שנים עבר תקופות קשות, ובמר ליבו כתב לרבי על מצבו הקשה. באותה תקופה אף ניסה להיכנס לתחום של ניהול בתי זקנים, שהיו יהודים שהצליחו לעשות מזה פרנסה טובה, אבל מסיבות שונות לא הצליח בזה.

באותם ימים נכנס אחיו, ר’ מענדל דריזין, ליחידות אצל הרבי, ובמהלכה אמר לו הרבי: אמור לאחיך, שלא יהיה לו שברון לב מכך שלא הצליח עם הבית זקנים, כי אני לא מחזיק מזה.

באותה תקופה רכש את ביתו ברחוב קראון: “היה זה כאשר השחורים נכנסו לשכונה והיהודים החלו לברוח. שווי הבתים ירד בצורה דראסטית, וקיבלתי הצעה לרכוש את הבית ב–24 אלף דולר. מנגד, הייתה לי הצעה לרכוש בית גדול יותר ברחוב פרזידנט ב–30 אלף דולר. נטיתי יותר לרכוש את הבית הגדול, אבל זוגתי העדיפה את הבית בקראון, שכן חברות שלה התגוררו בשכנות.

“שאלתי על כך את הרבי, שהשיב לי בקשר לבית - לקנות את הבית בקראון, כעצת זוגתו תחי’. באותו מענה הוסיף הרבי וכתב שבקשר לפרנסתי כדאי שאקנה את הבית ברחוב פרזידנט, ועוד עשר בתים בשכונת קראון הייטס. כאמור, היה זה בשנים של בריחת התושבים היהודיים, והרבי עודד מאוד לרכוש בתים בשכונה. הרבי ראה כי בהשקעה קטנה יחסית אוכל אחר–כך להרוויח הרבה כסף מבתים אלו. לצערי, ההשגות שלי אז היו מצומצמות, וכתבתי לרבי שאין לי מספיק כסף כדי לקנות את הבתים האלה. בקושי הצלחתי לקנות את הבית שלי… הרבי לא השיב לי על כך. הייתה לי הזדמנות טובה, ולצערי החמצתי אותה…

תקופה קצרה אחר–כך, במהלך יחידות, העניק לו הרבי ברכה מיוחדת להצלחה בעסקים, ועבור ר’ שלום בער אין ספק כי רק בזכות ברכה זו הגיע לרכושו הגדול היום. “זה הי’ במהלך יחידות בשנת תשכ”ו, לאחר שסיפרתי לרבי על הנסיונות העסקיים שלא צלחו, הורה לי הרבי להתמקד בקניית בניינים גבוהים, ובירך אותי ‘שתרוויח תמיד יותר ממה שאתה חושב’”.

מאז אותה יחידות והלאה, החל מזלו של ר’ שלום בער לעלות. מבחינתו, הוא קיבל את הברכה הטובה ביותר שאיש עסקים יכול לצפות, ומאז והלאה לא כתב עוד לרבי בענייני עסקיו. גם כשהיו תקופות משבר, הוא בטח בברכתו של הרבי, וידע כי ייחלץ מכל המשברים כשהוא מרוויח הרבה יותר ממה שחשב.

הרבי: למכור את המניות,
ולא להתעסק בזה עוד.

על הוראה מעניינת שקיבל מהרבי בקשר לרכישת מניות, מספר ר’ שלום בער: “באחת השנים החלטתי לנסות את מזלי ברכישת מניות. היה זה בתקופת הקיץ, ובדיוק לאחר שרכשתי כמה סוגי מניות, נסעתי לקאנטרי בהרים. מכיוון שרציתי להיות מעודכן מה קורה עם המניות, הלכתי בכל בוקר לרכוש את הניו–יורק טיימס, שם קראתי על מצב המניות.

“ביום הראשון שמחתי לראות ששווי המניות שלי עלה באלף דולר. היה זה סכום גבוה מאוד באותם ימים. אבל למחרת הפסדתי 1,300 דולר. זאת אומרת, את כל הרווח ועוד 300 מהקרן… כך התנדנדה השקעתי, כדרכם של מניות, ושמתי לב שזה גוזל ממני את מנוחת הנפש והורס לי את כל החופשה… כתבתי על כך לרבי, ומהר מאוד קיבלתי מענה חד וחלק: למכור מיד את מה שכבר קניתי, ולא לקנות עוד מניות.

התרומה ל’מחנה ישראל’,
ולידת הנכדים התאומים

בשנת תשמ”ז הצטרף ר’ שלום בער לקבוצה המיוחדת של הגבירים שתרמו סכומים כסף גבוהים עבור פעולותיו של הרבי, במסגרת “מחנה ישראל”, וזכה להשתתף ביחידויות מיוחדות שערך הרבי לחברי הקרן. במהלך היחידות, בחודש אדר תשמ”ז, ביקש ר’ שלום בער ברכה עבור בתו גב’ אסתר ובעלה ר’ מנחם מענדל שניאורסאהן, שהיו נשואים כמה שנים, וטרם התברכו בילדים.

לאחר היחידות כתב לו הרבי מכתב מיוחד עם ברכות על הצטרפותו לקרן המיוחדת, ובין הדברים כתב “הפ”נ שלו, כולל עבור בתו אסתר ובעלה מנחם מענדל שיחיו, ייקרא על הציון בעת רצון, והשי”ת יצליחו לבשר טוב”.

ואכן, כעבור שנה יכל ר’ שלום בער לבשר לרבי כי בתו בהריון, ובתשרי תשמ”ט נולדו לו נכדים תאומים למזל טוב!

ביחידות לחברי הקרן שנערכה לאחר הסתלקות הרבנית, ניגש ר’ שלום בער לרבי, ואמר שכל הנוכחים משתתפים בצערו של הרבי, והצער של הרבי הוא הצער של כולם. הרבי הביט בו במבט תמה, ואמר: צער?! וכשהוא מניף את ידו הקדושה בתנועה של עידוד, הוסיף ואמר בקול: שמחה!

כשרואים את הבחורים
- רואים ‘יחי’!

ידוע פתגם רבותינו נשיאינו, שצריכים ‘חוש’ מיוחד בנתינת הצדקה. על ר’ שלום בער אפשר בהחלט לומר שנתינת הצדקה שלו היא בחוש מיוחד. הן בתחומים בהם הוא בוחר להתמקד, תלמידי התמימים, ילדים צעירים, שלוחי הרבי וענייני שכונת קראון הייטס; והן בצורת הנתינה החסידית שלו.

לאורך כל הראיון, כאשר הזכרתי את תרומותיו הגדולות הוא התכווץ בתוך עצמו, ולא הבין מה עושים מזה עניין. “הבחורים רוצים לבוא לרבי, אז עזרתי להם”, אמר בפשטות. לדידו, אין כאן שום דבר מיוחד, הוא בסך הכל עושה את התפקיד שלו, ואין מה לכתוב על זה.

רק בסיום הראיון, כאשר שאלתי את ר’ שלום בער מה מניע אותו לתרום סכומים גדולים בכל שנה כהשתתפות בנסיעת הבחורים אל הרבי מידי חודש תשרי, לצד הסכומים הגדולים שהוא תורם להכנסת אורחים - ענה ר’ שלום בער באופן חד משמעי:

“בזכות הבחורים האלה, בזכות האורחים הרבים, אנחנו מרגישים שהרבי חי! השנה, למשל, הגיעו לכאן שלושת אלפי בחורים, אלף בחורות ועוד כאלף אברכים נשואים או זוגות. אני רואה אותם ומתפעל מאוד. מדובר בבחורים שלצערנו לא ראו את הרבי, ובכל זאת הם מגיעים עם כזאת חמימות וכזאת אמונה פשוטה. הם אמנם מקבלים כאן אש”ל מלא, פרי פעולותיו הברוכות של ידידי ר’ מנחם מענדל הכהן הענדל, אבל למרות הכול אין להם את הנוחיות שהייתה להם אילו נשארו בביתם. למרות הכל הם מגיעים בהמוניהם, ואני מעריך את זה!

“לאחר ג’ תמוז, הייתה לי פגישת עסקים עם גביר גדול, וכאשר דובר על מצבה של חסידות ליובאוויטש, הוא התבטא בזלזול ואמר שתוך כמה שנים לא יישארו ליובאוויטשערס. לפני כמה שנים, עברתי איתו ליד 770 במהלך חודש תשרי. עצרתי, וביקשתי ממנו להכנס ל–770. כאשר הוא ראה את אלפי הבחורים יושבים ולומדים, ועל הקירות כתובים שמות הישיבות בארץ ישראל, מהיכן שהם הגיעו, הוא היה המום ואמר לי: אני לוקח בחזרה את המשפט האומלל שאמרתי לך אז. ולא זז משם עד שנתן לי צ’ק גדול עבור מוסדות חב”ד.

“השבוע יתקיים כינוס השלוחים, שגם הוא עדות לתופעה המדהימה הזאת. לפני עשרים שנה היו כמה מאות בתי חב”ד, והיום יש למעלה מארבע אלף בתי חב”ד . גם בתי חב”ד הוותיקים הכפילו ושילשו את הפעילות שלהם!

“כתוב שיותר ממה שבעל הבית עושה עם העני - העני עושה עם בעל–הבית. כאשר אני זוכה לתרום עבור התמימים, זאת בדיוק ההרגשה שלי. הבחורים מחיים אותנו. כשרואים אותם מגיעים לתשרי וחיים עם אמונה הפשוטה שהרבי הוא מלך המשיח ותיכף ומיד גואל אותנו - רואים ‘יחי’!”