התמכרות

הצעירים החסידיים של היום יוצאים ופועלים. הם משולהבים מהמבצעים למרות שאין ברשותם אף דולר מהרבי, אף לא קונטרס או מזכרת מידיו הק’; הם לא חוו יחידות פרטית או אפילו כללית. הם עמלו בשביל האידישקייט שלהם, והוא אמיתי. הם האנטיתזה של דור המדבר שחי מחוויה ניסית לרעותה.

מאת אחד השלוחים
הכנה לדפוס: פ’ זרחי

‘הפציץ’ אותנו בשיחות על הכוח העצמי שלנו. הוא התחנן שנפקח את עיננו לראות את העולם דרך המשקפיים הגאולתיות, להתחיל להפנים את הניסים שרואים מימין ומשמאל וגם במרכז. הוא רצה שנפנים את האחריות והכוחות שיש לנו כדי שזה יתממש. במשך חג הפסח האחרון עברו במוחי מחשבות רבות, ולמרות שיודע אני שכולכם עסוקים וכל העולם מונח על כתפיכם, תקותי שתיקחו מספר דקות לקרוא את רשימתי. אולי לא תסכימו עם כל מה שכתוב, או לא תסכימו בכלל, אולם, אם זה ידרבן אתכם לחשוב על כ”ח ניסן ומה שהרבי רוצה מאתנו, זה יהיה שווה.

התמכרות לחוויות הניסים

האריז”ל כותב, והרבי ציטט אותו פעמים רבות, שהדור שיקבל את פני משיח הינו גלגול של דור המדבר. הרבי מבאר עוד, שהיות ואנו הדור האחרון של גלות והדור הראשון של הגאולה, פירוש שאנו הגלגול של אותו דור.

במילים פשוטות: כאשר אנו קוראים את סיפור יציאת מצרים, מתן תורה וכל המסע במדבר במשך 40 שנה, אנו לא קוראים סיפור שאירע לפני 3300 ומפיקים משם את הלקחים, אלא אנו לומדים את ההיסטוריה שלנו ומה שאירע אתנו אז, כדי שלא נחזור על הטעויות שעשינו בעבר.

חומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים הפו לרלוונטיים מאי פעם. בנפשנו הדבר. אנו חייבים לחפור לעומק של המעשה, להפיק את הלקחים החיוביים, ללמוד מה לעשות ומה לא, ולקחת לתשומת לב לעשות את זה נכון הפעם, כדי להביא את ההתגלות.

מי אם לא הרבי שהקדיש אין ספור שיחות קודש לשנות את הבנת מעשי המרגלים, קורח, בני גד וראובן ועוד, כדי שנוכל ללמוד את המסר דווקא בדורנו? אם נפנים את הגישה, ההשלכות מדהימות. יש הרבה מן המשותף בין שנת 2448 ושנת 5772.

הבה נתמקד על נקודה אחת מתוך המכלול:

משה רבנו בא ואומר “פקד פקדתי”. זמן לא ארוך לאחר מכן (לאחר שפרעה מכביד את עול העבודה), החלו המכות. במשך שנה שלמה יהודים ראו ניסים מעבר לכל דמיון. תופעות ביזאריות כצפרדע, ברד וחושך החלו להפוך לטבעיים. היהודים החלו להתרגל לעל-טבעי כדבר טבעי.

ואז, הניסים עלו דרגה. קריעת ים סוף – בה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ניסים שלא באו כשכר, אלא באופן של מלמעלה למטה, ללא עבודה אנושית מותאמת.

עוברים כמה שבועות, ומגיע מתן תורה, חוויה עצמתית שלא תחזור על עצמה גם בביאת משיח! דומה כי אנשי אותו הדור החלו להתרגל לחוויות! הם קיבלו מנות של התעוררות שוב ושוב מבלי שתידרש מצדם כל עבודה.

כתוצאה מכך, לאחר 40 יום, כשמשה רבנו איחר ביום אחד (על פי חשבונם), הם איבדו את הכול. כיצד ימשיכו להחזיק מעמד בלי זריקת העידוד היומית? מי יתן להם את מנת ההתעוררות והמוטיבציה? הם יצרו אפוא את עגל הזהב, משהו שנראה עכשווי, מדהים ומעורר השראה, כדי שיחזיק אותם לבנתיים ויתן להם עניין.

על פי תובנה זו, חטא העגל לא אירע למרות כל הניסים, אלא, אדרבה, זה אירע בגלל הניסים! היהודים התמכרו כל כך לנהמא דכסופא, ניסים ללא עבודה, שלא יכלו לגבור על ההתמכרות, טעו טעות פאטאלית ויצרו את העגל.

לכן, אם אנחנו הגלגול של אותו דור, שומה עלינו לתקן ולהביא את הגאולה מהכיוון ההפוך – מלמטה למעלה.

אל ‘תבנו’ עלי

ביום הבהיר יו”ד שבט תשי”א, במעמד קבלת הנשיאות, מיד לאחר אמירת המאמר באתי לגני, הרבי מסר הצהרה (“סטייטמנט”). הוא אמר שחסידים חייבים לעבוד בעצמם. “רעדט זיך ניט איין קיין פייגעלאך אין בוזים (= אל תשלו את עצמכם). בוודאי שהרבי יסייע, אבל מדובר בעבודת המטה של הדור. עבודה בכוחות עצמם.

לא נוכחתי בשנים הראשונות לנשיאות ולהנהגה של הרבי, אולם, על פי הבנתי, המסר לעולם לא חדר לחסידים במילואו. הם היו תלויים לעולם ברבי וחיכו שהוא יתן להם השראה ויעורר אותם שוב ושוב, במקום לקום וליזום ולפעול לבד.

בספר על הרב זלמן גורארי ע”ה מסופר, שפעם הרבי אמר באוזניו של ר’ זלמן ביחידות שיש לו נחת משלושה חסידים. אחד היה ר’ משה טלישבסקי שעזב משרת חזנות מכניסה בבית כנסת בגלל מחיצה שלא על פי הלכה כבר באותו ערב שהרבי אמר לו לעזוב. השני היה ר’ משה גורקוב, שלאחר שהרבי דיבר על ענין “והעמידו תלמידים הרבה” בהתוועדות, ארז את חפציו מיידית ועבר לבוסטון עם משפחתו והחל לעשות תלמידים. השלישי, אמר הרבי לר’ זלמן, הוא ר’ מיכאל טייטלבוים, ש”לא שואל אותי כל דבר קטן” רק יוצא ופועל על פי הצורך.

הרבי לא רצה ליצור תרבות של תלותיות. זה היה ההיפך הגמור ממה שהוא ביקש מאתנו. הדור שלנו הוא דור של דירה בתחתונים שממלא את המשימה בעבודת המטה. הרבי אמר שהוא רוצה שלוחים שמשתמשים בלב ובמוח שלהם לחשוב על רעיונות ולפעול על פיהם, ולא מי שאין לו שכל משלו.

הרבי אמר לנו את זה במיליון צורות, אם בשיחות קודש בעת כינוס השלוחים שנה אחרי שנה, או מאות ואלפי הפעמים שהוא אמר “המעשה הוא העיקר”. הכל היה סביב אותה הוראה: עבודה בכוח עצמו! צאו לפעול עם הכוחות של הרבי! קדימה לעבודה!

ואז… הרבי הפתיע אותנו עם שיחת כ”ח ניסן (אני כותב ‘הפתיע’ על אף שכל מי שעקב אחרי מה שהרבי אמר במשך 41 שנה, היה אמור להבין שזה לא היה תפקידו של הרבי מלכתחילה). ומה הרבי אמר הפעם? הפסיקו לחכות שאני אעשה לכם את העבודה. אני מפציר בכם הפסיקו! מה שתלוי בי כבר עשיתי. התפקיד הזה הוא שלכם מלכתחילה ואתם חייבים למלא אותו.

אנחנו חייבים לקחת את האחריות להבאת משיח. אנו מוכרחים לעמוד על שתי רגליים ולגרום שהגאולה תגיע. זה חייב להיות תהליך של עבודת התחתונים. זו הרי תכנית העל מלכתחילה. הרבי רק יכול לסייע כפי הנדרש (כפי שאמר בשיחה הראשונה של הנשיאות), אך לא על חשבון עבודתנו.

האם החסידים קלטו את זה? לא. הם החלו להציע לרבי רעיונות מה הוא יכול לעשות. החלו לבכות בהלם: איך זה יכול להיות? הרבי לא היה מרוצה כלל כשראה את תגובתנו. “לא נגע ולא פגע”, הוא אמר מיד לאחר השיחה לרב זלמן גורארי. נכנסנו לסחרור של סמנטיקה. מה הפשט בשיחה על פי מה שכתוב במאמר פלוני, והאם הרבי לא מסוגל לעשות את הכול בכוחות עצמו?

ואז, במשך השנה שלאחר אותה שיחה, הרבי ‘הפציץ’ אותנו בשיחות על הכוח העצמי שלנו. הוא התחנן שנפקח את עיננו לראות את העולם דרך המשקפיים הגאולתיות, להתחיל להפנים את הניסים שרואים מימין ומשמאל וגם במרכז. הוא רצה שנפנים את האחריות והכוחות שיש לנו כדי שזה יתממש.

ועדיין לא קלטנו. ואז הרבי העניק לנו את מאמר הדגל (אם מותר לומר כך) “ואתה תצוה”. ומה הרבי אומר שם? שדורנו הוא שונה מכל מה שהיה עד כה; שהדור שלנו חייב לחיות “עצם” באופן כזה שהם נהיים אחד עם הרעיון; שזקוקים למשיח רק בגלל שאנו חפצים את ה’ לבדו. אנו צריכים להיות דור שעומד על שתי רגליו לא בגלל היטלר או סטאלין, אלא בגלל שזה מי שאנחנו. “ויקחו אליך” – מלמטה למעלה.

ברור שכל זה קורה עם הכוח של הרבי, כפי שהוא כותב בסוף המאמר, שכן משה הוא “רועה אמונה”. אולם, בסופו של יום, אנו חייבים לעשות את העבודה! בלי גילויים שמיימיים של עשרת המכות, בלי קריעת ים סוף, בלי מתן תורה, ובלי לראות אפילו את משה רבנו – לראשונה בהיסטוריה שלא רואים את נשיא הדור.

האם ייתכן שכ”ז אדר וג’ תמוז אירעו כדי שאנו נבין את הנקודה – להפסיק לסמוך על הרבי להתעוררות; להפסיק לחכות לרבי שיעשה קוסמות ויביא משיח? אם לא הבנו את המסר עד עכשיו, אם כן, באיזו דרך כן נבין?

האם היתה זו האופציה הראשונה? לא, זו היתה האחרונה. אולם, הרבי ראה שאין לו ברירה. התקווה היתה שבדרך זו אולי נקלוט. הרבי לא מניח תפילין במקומנו. הרבי לא יכול לעשות את העבודה שלנו במקומנו, אבל הוא מסייע לנו לעשותה.

כמה אבסורד זה לשמוע חסידים אומרים שהם לא צריכים משיח, הם רק רוצים את הרבי כאן. חדש ימנו כקדם. הם מבקשים שנשכח מהכל, העיקר להיות שוב במעמד של חלוקת כוס של ברכה. הו, כמה “שפיצי” זה נשמע.

כיצד יכול מישהו עם חצי מוח וחצי לב להגיד שג’ תמוז היה טעות וצריכים לחזור אחורה? הטרם הפנמת שאנו צריכים לשלוט על המצב ולקחת אחריות סוף סוף להביא את משיח? מדוע אתה מסתכל לאחוריך? האם אתה חושב שהרבי לא רוצה לחזור? הוא בוודאי רוצה, אבל משיח הוא הדבר החשוב ביותר. אנו, בתור חסידים, חייבים לעשות מה שהרבי רוצה מאתנו, ולא מה שאנחנו רוצים ממנו, וכפי שהרבי בעצמו אמר לאותה אישה שהגיעה אליו בחלוקת הדולרים וביקשה שיגיד מה לעשות וכיצד לפעול, והרבי סירב בנחרצות.

במקום להתמקד על העיקר, חסידים בזבזו אנרגיות רבות לאחר כ”ז אדר במקומות הלא נכונים. שנתיים של היסח הדעת.. במשך 28 חודשים הרבי נתן לנו הזדמנות להביא את משיח ללא ג’ תמוז. יכולנו להצליח. אבל לא, היינו חייבים לעסוק בחילוקי דעות, וההזדמנות אבדה. כך הגענו לג’ תמוז תשנ”ד, וחילוקי הדעות רק החריפו והכאיבו יותר. איבדנו את התרשים.

כמה חוסר אחריות! איך יכולנו לאבד את דרכנו כאשר האחריות הגדולה ביותר בהיסטוריה רובצת על כתפנו? היש העזה גדולה מלהימנע מלהסתכל במראה ולשאול את עצמנו “מה פעלתי כדי להביא את משיח?” אנו החיילים הנמצאים בקו הקדמי של החזית מאבדים את הפוקוס. והרבי? הוא מחכה ומחכה עד שנתבגר.

נוער החלוץ

אז מה הפתרון? פשוט מאוד. היום, כמעט ח”י שנים לאחר ג’ תמוז, התברכנו בדור של תמימים ובנות שתפסו את הנקודה. הם לעולם לא התמכרו לקבלת השראה מהרבי, לא הסתמכו על דולר או התוועדות כדי לחוש התעלות למשך כל השבוע. האידישקייט שלהם הוא משלהם, החסידישקייט הוא מתוך עצמיותם. הם עובדים על עצמם יום יום, שעה שעה. ברור שהכול מהרבי, אבל לא ניתן להכחיש שזה, ורק זה, הוא השיא של עבודה בכוח עצמו. ההתקשרות שלהם היא מלמטה למעלה בלי שום טעם ודעת, בניגוד לאלה שראו ושמעו והקשר היה מלמעלה למטה.

בני הנוער החסידי של היום יוצאים ופועלים. הם משולהבים מהמבצעים למרות שאין ברשותם אף דולר מהרבי, אף לא קונטרס או מזכרת מידיו הק’; הם לא חוו יחידות פרטית או אפילו כללית. הם עמלו בשביל האידישקייט שלהם, והוא אמיתי. הם האנטיתזה של דור המדבר.

לא כאז, שהניסים היו גלויים גם לשפחה על הים, ומשה היה זמין בכל עת. בסבב שלנו, הניסים קיימים רק אם מחפשים אותם, ואם בחרנו, נוכל גם להתעלם מהם. הפעם, משה יהיה חלק מחיי היום יום רק אם נחפש אותו, ולא באופן המובן מאליו. אם נבחר להתחמק ממנו – נצליח, למרות שללא ספק יש לו עלינו השפעה משמעותית מאוד בתור רעיא מהימנא. הפעם, זה תלוי בך לחלוטין.

בני העשרה שלנו הינם התיקון הכי גדול של חטא העגל. הם לא מכורים להשראה, כי הם לא חוו אותה. הם לא מחכים לשיחת קודש חדשה לעורר אותם – הם פשוט יוצאים ועושים דירה בתחתונים, בפועל ממש.

כיצד אתם לא אוהדים את הנוער שלנו? הם הרי החסידים הכי מחושלים בהיסטוריה! משה רבנו קינא בהם ונפל על פניו כאשר ראה את הנוער שלנו פועל ועושה בחזית המערכה על אף כל הניסיונות והפיתויים העצומים האורבים להם בחוץ. הם לא רואים ולא שומעים, אבל הם ממשיכים בשלהם. ובהגדרה חסידית: ‘עצם בהתגלות’.

הם אלה שמיישמים סוף סוף את בקשתו הנפשית של הרבי אותה הוא מבקש מהיום הראשון – עמדו על שתי רגליכם וקחו אחריות לפעול “לתקן עולם במלכות ש-ד-י.”

אנו חייבים לשנות את כיוון המחשבה ולהצטרף לצעירים, שמא שנישאר מאחור כמו שקרה עד היום.

משיח נאו ובשורות טובות.