ההוראה שהצילה את ר’ יהושע ווינטרהרמ”ש הצטרף לבחורים בריקודם

הרב יוסף גולדשטיין ע”ה, זכה לראות מקרוב את הרבי הריי”צ ברגעים מיוחדים, ולהשתתף בהתוועדויותיו • ‘בית משיח’ קיבל מבנו, הרב לוי גולדשטיין, תמליל קלטת של זכרונותיו המרתקים, ובהם סיפורים המתפרסמים כאן לראשונה, ואפיזודות מתקופת הבראשית של נשיאות הרבי.

ההוראה שהצילה את ר’ יהושע ווינטרהרמ”ש הצטרף לבחורים בריקודם

היה זה בהתוועדות של הרבי הריי”צ. הרב בערל בוימגרטן, הרב אברהם וויינגרטן ויבלחט”א הרב שלום מענדל סימפסון ואני נכחנו אז בהתוועדות. עמדנו מאחורי הרבי (הרמ”ש) בעוד הרבי הריי”צ ישב בראש השולחן.

הרבי הורה לנגן את הניגון “קול דודי”, והחלו לנגן. הרבי הריי”צ סימן בידיו הק’ תנועת ריקוד.

כשהרבי ראה את תנועת היד של הרבי הריי”צ, הוא קם והצטרף לריקוד. הוא שם את ידיו הק’ על הכתפיים של התמימים המעטים - ששה או שבעה - שהיו במקום ונעמדו לרקוד לצלילי הניגון. אני הייתי אחד מאלה שזכו.

בכלל, תמיד השתדלתי להצטופף הכי קרוב לרבי.

‘שיריים’ במפתיע

בסעודות יום טוב הרבי הריי”צ לא היה מסיים את כל המנה שהונחה לפניו, אלא רק אוכל כפית אחת או שתיים. כשהיה מסיים את הכמות, היו מסירים את הצלחת ומעבירים אותה בין הקהל. כשהצלחת הגיעה לדלת, היא כבר הייתה מרוקנת לגמרי שכן כולם “חטפו שיריים”, בין אם זה היה דג או עוף.

פעם הייתי למעלה, בקומת דירתו של הרבי הריי”צ, והעוזרת יצאה מחדרו הקדוש של הרבי הריי”צ. היא נשאה בידיה מגש עם לחם ומרק כרוב. היה נראה שמישהו שבר או אכל מהלחם. היא פנתה כה וכה וראתה שאין איש, ואמרה לי: “סליחה, קח את זה ו”גיי געזונטערהייט” (= לך לבריאות).

ירדתי לבית המדרש וחילקתי לכל הנוכחים מעט מן השיריים. גם כשהיא נתנה לי סוכריות חילקתי לכולם ובכך זיכיתי את הרבים.

ומורא רבך …

הרבי תמיד ישב לשמאלו של הרבי הריי”צ, והוא ישב בלי להניע אבר. הוא היה מביט על הרבי הריי”צ ללא תזוזה. קפוא! גם אחרי תש”י הוא ישב והסתכל על הכסא ההוא, והמשיך לשבת בצד שמאל, מביט על הכסא.

בליל הסדר, הוא חיכה וחיכה, ואז לקח את המצה. חיכה וחיכה, ולקח את החריין…

סומך נופלים

שמעתי (אולי על ידי הרב משה ע”ה גרונר) שפעם אירע שבצפיפות הגדולה מסביב לשולחנו של הרבי הריי”צ, נשברה אחת מרגלי השולחן. הרבי חשש שהשולחן יתמוטט על הרבי הריי”צ, ולכן הוא תמך בשולחן עם ברכו. הוא צלע למשך שבוע, עד שרגלו חזרה לעצמה.

הזהירות של הרבי בפסח

אני נזכר בליל חג הפסח. הרבי (הנוכחי) היה זהיר שלא להניח את סידורו או את ההגדה שלו על השולחן. הוא לא אכל מצה בכלל ללא ניגוב שפתיים. אחרי שתיית המרק, הוא היה מנגב את השפתיים עד שהיו יבשות לחלוטין מצד חשש דחשש של “מצה–שרויה”. את המפית איתה הוא ניגב את הפה, הוא לא רצה לשים על השולחן, שכן הוא ישב בנוכחות הרבי הריי”צ. הוא היה מפיל אפוא את המפיות המשומשות מתחת למקום מושבו. במשך הלילה הצטברה ערימת מפיות שהיו בשימושו, ומהרצפה הם הגיעו ישירות… לכיסי, משם העברתי אותם למעטפה ושם מקומן עד עצם היום הזה. כן, זה היה לפני קבלת הנשיאות בתש”י ואני כבר הרחתי….

לא שניתי

כשהרבי היה שוהה אצל הרבי הריי”צ לתוך הלילה, הוא היה יורד לאחר מכן להתפלל מעריב לבדו בבית המדרש. בימי הספירה, בעת ספירת העומר, זכיתי לעמוד בפינה ולהתבונן בו, כיצד נגע עם אגודלו באצבעותיו ב”אנא בכח גדולת ימינך”, נוגע על פי הסדר הידוע אצלו. הוא החזיק את שתי ידיו ביחד, והאצבעות נעו מסביב ב”אנא בכח”. יד ימין מעל יד שמאל, יד ימין הייתה פתוחה, יד שמאל סגורה, והוא הזיז אצבע אחת, אחר כך שניה, אחר כך שלישית, כידוע ליודעים.

להעיר: את התנועות שהוא עשה בלילה, כשאף אחד לא היה נוכח - בדיוק כך עשה גם כאשר נכחו אנשים, ללא שינוי. באופן ד”לא שיניתי”.

אני הייתי אחראי לכיבוי אורות בבית המדרש. פעמים שנמנעתי מלכבות כי ידעתי שהרבי טרם ירד, אז הייתי משאיר את אורות המנורה בעמוד דולקים. המראה היה מרהיב. הכל חשוך, ורק הרבי עמד ליד המנורה הקטנה ומתפלל במתינות ובשקט כדרכו בקודש.

רגישות הדדית

כאשר הרבי היה גר בפינת ניו–יורק ופרזידנט, כשהרבי היה הולך ברחוב פרזידנט, הוא היה מסתובב לאחור ומנפנף לרבנית לשלום. היא הייתה עומדת בחלון ממתינה לראות אותו חוצה את הכביש. כשהוא חצה, המשיך לצעוד לאורך מספר בתים, הסתובב ונפנף כסימן שהכל בסדר והיא הייתה מנפנפת לעומתו בחזרה.

הרבי תמיד חצה באמצע הרחוב. זכרוני שפעם נהגתי ברחוב פרזידנט וראיתי מישהו מגיח בין הרכבים. צפרתי, ומיד הצטערתי מאוד. זה היה הרבי.

הרבה פעמים פגשתי את הרבנית ברכב, היא הייתה נעצרת ברמזור אדום וממתינה לאור שיתחלף. הייתי נד בראשי לאות כבוד, והיא הייתה מחייכת בחזרה. היא הייתה אצילית ואלגנטית.

עת לכל דבר

פעם, בסוף פגישה של הרב ג’ייקובסון עם הרבי בענייני בית רבקה (בענייני שולחנות הכתיבה, החשמל וכו’), הוא רצה למסור לרבי מעטפה ובה פ”נ שהייתה מונחת בכיסו. הוא אמר לרבי שקשה להיכנס בלילות של היחידות, שכן יש תור ארוך, לכן הוא ביקש למסור את המעטפה כעת.

הרבי ענה לו: “דער וועמען דו ווילסט - איז איצט ניטא” (“מי שאתה מחפש - איננו כעת”). זה הלשון ששמעתי מר’ לייבל.

נראה, שהזמן של יחידות הוא זמן מיוחד, אחרי הכנות מתאימות מצד הרבי.

הריי”צ אומר מאמרי חסידות בחדרו של חתנו

הרבי הריי”צ היה אומר חסידות בכל יום רביעי במשרדו של הרבי שלמעשה היה חדר של ‘המרכז לעניני חינוך’. הוא היה יורד לקומת הכניסה במעלית, ובשבת היו מורידים אותו על כסא. זה היה ממש בתחילת בואו להשתקע ב–770 בשנת ת”ש.

והיו עיניך רואות את מוריך

מדי שבת בבוקר, למדתי חסידות - המשך תרס”ו - עם ר’ יוס’ל רייצעס בחדר שני. היינו לבדנו בחדר שעה שלמדנו. כשהגענו למה שכתוב “והיו עיניך רואות את מוריך”, פתאום נכנס הרבי לחדר!

הרבי אהב לדעת ששני ה”יוס’לאך” לומדים ביחד.

למסור נפשו באחד

זה היה ב’ ניסן, יארצייט של הרבי הרש”ב, והרבי הריי”צ היה חזן.

זכיתי לשמוע את קולו של הרבי הריי”צ. כשהגיע ל”אחד” בקריאת שמע, אמר באופן הזה: מטון נמוך עד לטון גבוה מאוד (כמו בבדיקת שמיעה כשמעלים את הטון כל כך גבוה עד שלא שומעים אותו בכלל). הייתי ממש מאחורי הרבי עד כדי כך, שאם הייתי מזיז את ידי הייתי נוגע בו.

הרמ”ש עמד מן הצד והתבונן בו, בכל תנועה שלו.

עד מתי?!

פעם בשנת תש”ט, נכנסתי עם הרב שלום שי’ העכט לחדר של הרבי. באותם ימים דלת חדרו עדיין הייתה פתוחה לכל דכפין.

זכורני שהרבי ישב ליד הטלפון הקטן סמוך לחלון. היה זה טלפון עגול, ואני החזקתי במכונת כתיבה, מסובב את הגלגל תוך כדי דיבור אתו. אמרנו שב”הקריאה והקדושה” כתוב שהכל יהיה בתש”ח, ושאלנו את הרבי הרי כתוב שכל האירועים אירעו בשנות ח’: הירידה הייתה מ”ח, הגאולה ח’ (2448), חורבן בית המקדש שנה של ח’. כך כתב עורך הקריאה והקדושה שהוסיף, היות ואות ח’ היא מספר יקר למעלה, בטוח שעד תש”ח הגאולה כבר תסתיים. זה היה כתוב שחור על גבי לבן. אם כן, כעת שנת תש”ט, ולא הייתה הגאולה.

אז הרבי החל להסביר לנו שרבי סעדיה גאון נתן קץ, רש”י נתן קץ, הרמב”ם נתן קץ, הרבי ה’צמח צדק’ נתן קץ, שנת תרס”ו היה קץ. אז אילו זכינו.

(אגב, בפעם אחרת שנגעתי במכונת כתיבה תוך כדי דיבור, אמר לי הרבי: “מה אתה עובד כל כך קשה? קח את זה ובזריקה אחת למטה לא תצטרך לעבוד כה קשה”…)

פתח במהירות, עיין לרגע, סגר את הספר והחזירו לי

כשישנתי בחדרי ב–770 למטה, שמעתי פעם נקישות רמות בדלת.

מה היה פשר הנקישות?

הרב בערל ע”ה בוימגרטן הלווה לי את ספר “דרך מצוותיך” שלו; הספר היה אז יקר המציאות כי טרם יצא לאור. זה היה כל כך נדיר ויקר שהרבי ידע שיש לבערל עותק. הוא אמר לרבי שהוא הלווה לי את הספר. מישהו בא לחדרי (הרב ג’ייקובסון?) ונקש על הדלת ואמר: הרבי רוצה לראות את הספר ‘דרך מצוותיך’. כשהבאתי את הספר לרבי, הוא פתח במהירות, עיין לרגע, סגר והחזירו לי. 

שאלה בהלכות נטילת ידים

להרב פרץ ע”ה העכט הייתה פעם שאלה בהלכות נטילת ידיים והחליט ללכת לרמ”ש ולשאול אותו. נכנסנו אפוא לחדרו ושאלנו: אם בשעת נטילת ידיים על פי הלכה, כשהמים עדיין זורמים מהברז ובטעות הרטיבו את היד הנטולה, האם זה פוסל את הנטילה וצריך ליטול שוב?

אחרי שהשאלה נשאלה, עמדנו להמתין לתשובה. והמשכנו לעמוד, לא יודע למשך כמה זמן.

 עמדנו ליד הרבי שהחזיק שו”ע אדמו”ר הזקן בהלכות נטילת ידיים. הוא עבר על כל עמוד ועל כל סעיף, לאט לאט, העביר עמודים באיטיות אך לא ענה תשובה.

היה מענין לראות את הרבי עבר על כל סעיף לפני שהוא נתן לנו לצאת. הוא רצה להיות בטוח שהתשובה לא נמצאת שם (ייתכן שאדמו”ר הזקן לא מביא כל סיטואציה אפשרית).

אימרו לחיים לרבי!

אמירת “לחיים” בהתוועדויות היה לה סדר. הייתה תקופה שאנשים היו מתגנבים מאחורה וניגשים לרבי להגיד ‘לחיים’ כשהם למעלה על הבימה. זו השיטה שפעלה באותם זמנים: מתגנבים מאחור, נדחסים במהירות לכיוון של הרבי, מניחים את הכוס לפני הרבי ל’לחיים’. הרבי היה אומר ‘לחיים’, ולמי שזכה, הרבי אף היה מוזג לו.

כשאני התקרבתי לרבי והחזקתי את הכוס, הרבי מזג, ולפני שעברתי הלאה, הרבי משך לי את שולי מגבעתי. זה היה למטה גם קודם, אבל הרבי הוריד יותר. הייתה זו מעין מחווה ידידותית, כאומר: היי, חזור למקומך.

הדוד דוּדִי (הרב דוד שי’ גולדשטיין, צפת עיה”ק) פעם ניסה לעשות את זה והרבי אמר לו: “דו דארפסט טאן אנדערש ווי אלע” “אתה צריך לעשות שונה מכולם”.

אנשים היו קופצים על השולחן, מקדימה או מהצד ולא היה מי שיעצור בעדם. זה היה בטרם היה וועד המסדר.

במקווה עם הרבי בערב יום כיפור

בערב יום כיפור תש”ג, יצאה מכונית לכיוון המקווה. ברכב ישבו הרבי, הרב חודקוב, ר’ ניסן מינדל ואנוכי. אינני זוכר מי נהג במכונית. נסענו לשכונת בראונזוויל, פרוספקט פלייס, שם היה נמצא המקווה היחידי באיזור.

נכנסנו למקווה, והמגבות שם היו דקות מאוד, דוגמת ממחטות. ראיתי את הרבי נכנס למקווה.

כשהייתי בחוץ, מוכן ליציאה, הרבי עבר וראה אותי כבר לבוש. הוא שאל אותי: “האם אתה בין אלה שלא מתנגבים לאחר המקווה? איך יצאת כל כך מהר?”

לא מוותר בעד כל הון דעלמא

 באיזה לילה בשבוע הי’ הרבי (שוהה) אצל הרבי ריי”צ? כמדומני שהתחלקו הרבי והרש”ג ביניהם. במוצאי שבת הרבי היה נכנס, והרש”ג היה נכנס בליל שבת. והיו שוהים בו זמן ממושך.

 הרבנית התבטאה בקשר לזה: ‘הוא לא יוותר על זה עבור כל הון דעלמא’.

זכורני שעמדתי לידו במוצאי יו”ד שבט תש”י, מוצאי שבת. זה היה מוצאי השבת הראשון. זה היה מאוד רגיש…

שמח בהתוועדות אצל הרבי הריי”צ

הרב שטוקהמר, חותנו של הרב מרדכי מענטליק, היה לעיתים עושה שמח בהתוועדות של הרבי הריי”צ. הוא לא היה עושה ליצנות אבל גרם לשמחה. פעם, כמדומני שהיה זה בפסח, הוא שר שיר באידיש (במבטא גליציאני) במילים אלה: כל אשר חפץ עשה, ער האט א נאז און ער שמעקט נישט.. (= יש לו אף והוא לא מריח). הוא היה אומר את המילה שמעקט בקול רם. והרבי הריי”צ היה צוחק.

בשנים מאוחרות יותר, הרב משה פנחס הכהן כ”ץ היה שר את השיר הזה אצל הרבי, והרבי אמר לו “נו..!”

איה מקום כבודו

מקום מושבו של הרבי הריי”צ בזאל הקטן: הרבי היה יושב בפינה, לימין מקומו של הרש”ג. הרש”ג ישב בצד שמאל ליד העמוד, והרבי הריי”צ בימין. הרמ”ש תמיד עמד ליד הפינה. מקומו היה אחורה יותר ולכיוון ימין, ליד הדלת של חדר שני, מתחת לחלון הגדול של החדר שני.

הרמ”ש מיהר להביא את “תורת שלום” לריי”צ

כשהספר “תורת שלום” הגיע מהדפוס, לא היה מי שיעזור לנהג המשאית לפרוק את החבילות מהמשאית. אני עמדתי בקרבת מקום והבנתי שיש בעיה, וניגשתי לסייע להכניס את הקרטונים של הספרים. ואז הרמ”ש עלה למעלה ביחד עם הרב קזרנובסקי והרב שמואל לויטין כדי להראות את הספר החדש לרבי הריי”צ. הם נכנסו לחדרו של הרבי הריי”צ ונתנו לו את ה”תורת שלום”. הרבי הריי”צ קיבלו בהתרגשות רבה ואמר: “מיט דעם איז גענוג צו לעבען זיבעציק יאהר” (= זה מספיק בשביל לחיות שבעים שנה). אולי יש לומר- שבעים שנה נוספות לשנות חיים שמוקצבות לאדם.

כשהרבי ירד, הוא נתן לי ספר אחד בתור הכרת הטוב. הספר עדיין שמור אצלי. הספרים ממוספרים, כי המהדורה נדפסה במספר מצומצם. הכל התנהל אז בדחקות רבה. בתחילה הספר שוכפל, מאוחר יותר הוא הודפס, ולאחר זה המהדורה הנ”ל הודפסה.

להיות בבית שעתיים לפני הדלקת נרות

חמותי, הינדא ווינטר, כתבה לרבי הקודם שהיא רוצה לפעול אצל בעלה שהוא יחזור בזמן לפחות שעה לפני הדלקת נרות שבת. הרבי הריי”צ כתב לו הוראה להיות בבית שעתיים לפני הדלקת נרות.

תקופה קצרה מאוד לאחר המכתב, השווער (זיידי ווינטר) שהה בעיר שממוקמת בעמק בין שני הרים. העמק היה מוצף מים בכל פעם שהייתה סופת גשמים. כדי להתנייד היו זקוקים לסירה. מצב השטפונות הגיע לרמה של סכנת נפשות. המכוניות שהיו עומדות שם, פשוט היו צפות על גבי המים.

היה זה יום שישי, ערב שבת קודש, כשסבא ווינטר בדק את שעונו. כיוון שהרבי הריי”צ הורה לו, הוא ידע שהוא חייב להיות בביתו שעתיים לפני הדלקת נרות, ויהי מה. כשהגיע לביתו, שמע בחדשות שהעיר מוצפת במי גשמים. הוא כתב לרבי על הנס.

חת”ת במכונית

חמותי, הינדא ווינטר, שאלה פעם את הרבי: הרי נסיעה (של בעלה) ברכב הינה בכלל סכנה?

השיב לה הרבי: אם יש לה חומש, תהילים ותניא, מחברי הספרים יהיו שם אתו (עם בעלה). אז יש לכם מחברים נחמדים.