מוצא את עצמו בפתאומיות במצב נואש

אלי כהן, איש עסקים מוונצואלה, ששהה ביחידות אצל הרבי מלך המשיח ולא ביקש לעצמו דבר, מוצא את עצמו בפתאומיות במצב נואש. כל ניסיונותיו להתמודד עם הבעיה אליה נקלע עולים בתוהו. כאשר הוא עובר בשבת ליד בית חב”ד המקומי ומחליט להיכנס פנימה למשמע ניגון נשמתי, הוא לא מתאר לעצמו את העתיד להתרחש בעקבות צעדו זה… • חיים ברוק חושף ‘בדידי הווה עובדא’ מרגש, הסוגר מעגל שנפתח לפני כחצי יובל שנים בחדרו הקדוש של משה רבינו שבדורנו • מיוחד לג’ תמוז

הרב מאיר שי’ בורקיס עם ידיד משותף שלו ושל מר כהן על רקע ‘מצווה טנק’ שתרם הידיד מעסק הרכבים שלו “לרבי כח ראיה כאילו היושב מולו שקוף לחלוטין. הייתי אצל הרבי ועמדתי בתור בדולרים שלוש או ארבע פעמים אם אינני טועה. הפעם הראשונה היתה ביחידות בימים שלפני ט’ באב תש”מ, וההרגשה הכל–כך מוחשית של לשבת מול אותם פנים מאירות באור בלתי מוסבר, הכניסה בלבי יראת פחד והתעלות, והבנתי שאני יושב לפני צדיק יסוד עולם. כשתים עשרה שנה מאוחר יותר עשה לי הרבי נס לא יתואר, אבל זה לפעם אחרת”.

מילים מרגשות ומסקרנות אלו נכתבו ברשת המקוונת לפני זמן רב יחסית, ונחתמו תחת השם: “אליעזר כהן, שטוקהולם שוודיה”. מדובר במדור בו תיארו יהודים רבים את הרגע הפרטי שלהם עם נשיא הדור, החוויה הנפשית האישית שלהם, בה חשו כי הרבי מלך המשיח מרגיש אותם ודואג להם כאב לבנו יחידו.

המילים “הרגע שלי עם הרבי”, לא מותירות אף חסיד שווה נפש. אתה יודע שהרבי מרגיש אותך, יודע כל מה שקורה איתך, חושב עליך ומתפלל בשבילך. אך בידיעה לבדה לא די. יש לחוש זאת “באהבה בשרית מורגשת בלב” ו”פשוט לאהוב את הרבי”, כלשון כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע באחת מאגרותיו, וכאשר רגש האהבה לרבי מזהה הזדמנות פז להתגבר כנחשול ולהציף את הלב החסידי, חזקה עליו שלא יפספס חלון הזדמנויות שכזה.

אמנם בשנים המוקדמות לא התכופפו להרים את המופתים המתגלגלים, אך ברבות השנים התחולל מהפך והציווי “לפרסם את הניסים” שנחתם בטבעת המלך, הפך למטבע לשון עובר לעשייתן, כלומר למעשייתן - א מעשה הוא העיקר, שלפחות טיפת חיים תחדור פנימה, אל לבו של היהודי שאליו עשויים להגיע הדברים ומשם השמים אינם הגבול, עד כי מלאה הארץ אין סוף, בגאולה הקרובה שאנו עומדים על ספה.

גלגולו של ‘בדידי’ עלום…

בהשגחה פרטית קיבלתי לתיבת הדואר האלקטרוני מידיד את המדור המדובר, ועיני אך רפרפו על הטקסט ומיד ניצתה סקרנותי. המוח שידר שטמון כאן עוד ‘בדידי הווה עובדא’ עלום, קצה חוט המקשר נשמה יהודית אי שם בקצה העולם עם עורק החיים הראשי, ראש בני ישראל, שבזמן הגלות קבע את משכנו ב”פתחה של רומי” במקום בו נסע מקדש וישב שם, 770 איסטערן פארקווי, ברוקלין ניו–יורק.

מחשבותיי החלו לרוץ. כיצד אצליח במשימה שהתגלגלה לידי, לאתר יהודי בשם אליעזר כהן, שבסיפורו אני חפץ. חיפוש במאגרים האוצרים את פרטיהם של חסידי חב”ד נדון לכישלון חרוץ. ניסיתי את כל האופנים האפשריים, אך לא העליתי בידי מאומה.

לבסוף, כמו כל יהודי טוב שצריך סיוע בעניני היהדות והחסידות, החלטתי לפנות לשליח הרבי בשטוקהולם, בירת שוודיה, הרב חיים גרייזמן, ולקוות שהוא מכיר את היהודי שאת עקבותיו אני מחפש. לאחר דו–שיח, במסגרתו תקוותי נסקו מאחר והשליח דיווח לי כי ייתכן שהוא מכיר יהודי כזה, התאכזבתי לקבל לבסוף את התשובה: “הוא עזב את העיר כרגע לתקופה לא מוגבלת. אני לא יודע איפה לתפוס אותו”…

ניסיתי לגשש אולי השליח שמע מאותו אליעזר המסתורי את סיפורו עם הרבי, ואז נרשמה פריצת דרך. “כן”, כתב לי השליח, “יש לו סיפור שהוא מספר תמיד, שאירע כשהוא פגש “במקרה” את אחד הבחורים השלוחים בישיבה בקאראקאס, שמו מאיר בורקיס, היום גר בכפר חב”ד. אולי תבדוק עם בורקיס הנ”ל את הפרטים”…

ההשגחה הפרטית מנווטת את פרסום הסיפור

מסתבר שההשגחה העליונה קובעת בדיוק את זמנו של כל ‘בדידי’ להתגלות. תשובתו של השליח חיכתה בזיכרוני בסבלנות מספר חודשים. משום מה לא עשיתי את הצעד הפשוט, להרים טלפון ולבדוק האם כאן טמון לו קצה החוט.

יו”ד שבט נחגג, פורים עבר וגם פסח. עם ישראל כבר ספר את הימים לקראת מתן תורה, ואז, ביום שישי שלאחר חג השבועות, ממש לפני יציאתי למבצע תפילין באזור הומה יהודים, נזכרתי פתאום בסיפור. החלטתי להרים טלפון להרה”ת מאיר שי’ בורקיס, ולנסות את מזלי, שמא יאות להאיר.

והלא יאומן קרה. ר’ מאיר אכן אישר לי שזכור לו שהתרחש בזמנו הסיפור, “אך את הפרטים המדוייקים”, אמר, “אמור לזכור מי שזכה לברכת הרבי בסיפור”. ואז, מה מפזם לי ר’ מאיר אם לא כך: “האמת שחלפו למעלה מעשרים שנה מאז אותו מעשה ולא הייתי יודע כיצד לעזור לך, אם לא שבהשגחה פרטית לפני חג הפסח קיבלתי טלפון מר’ אליעזר. הוא טרח למצוא את המספר שלי ולאחל לי חג כשר ושמח. אז יש לי את המספר שלו ואשמח לתת לך אותו”…

בחדווה לא מוסתרת חייגתי את המספר הנכסף, ואז מהרמקול של הטלפון הנייד שבידי בקע קולו של ר’ אליעזר כהן משטוקהולם. “התקשרת מארץ ישראל לשמוע את הסיפור על הרבי”? ההתרגשות נמסכה בקולו כששמע את מבוקשי ובחפץ לב הוא גולל בפניי את סיפורו, שהוא זוכרו היטב, כאילו התרחש לפני ימים אחדים.

הנה הוא סיפורו, לפניכם:

עסק משגשג לביגוד יוקרתי

אלי, היה בעליו של מותג בגדים יוקרתי ומפורסם באירופה של לפני כעשרים ושלוש שנה. ההצלחה ליוותה את מעשי ידיו ועסקיו פרנסו אותו בכבוד. כמו כל יהודי מאמין הוא השתדל להפריש בקביעות מעשר מרווחיו לצדקה והודה להשם על שפע הברכה שמשפיע עליו.

בענף הבגדים, כידוע, יש תקופות של סוף עונה, וכאשר יבואן נתקע עם כמות של סחורה, הוא נאלץ לעיתים להוזיל את המחירים ולמכור את שארית הסחורה ב’סייל’, במחירי סוף עונה. במסגרת עסקי הבגדים שלו, חיפש אלי דרך כיצד להצליח לשווק את סחורתו הנותרת במחיר הרגיל, כדי לשמור על יוקרתו של המותג.

ההצלחה ליוותה אותו גם בזה, והגיעה לפתחו האפשרות לשווק חלק ניכר מהסחורה הנותרת, בחנויות של סוחר יהודי שהתגורר באיים הקאריביים. אלי קפץ על ההזדמנות, כאשר את החלק הנותר שיווק בפנמה ובמדינות נוספות באזור דרום אמריקה.

לצורך השיווק, שכר אלי מחסן באי “ארובה”, השוכן בסמוך לוונצואלה, ובו אחסן את סחורתו היקרה. בשלב מסוים החליט כי עדיף להעביר את הסחורה לוונצואלה עצמה, מדינה בעלת 60–70 מיליון תושבים, בה, כך חשב, יקל עליו למכור את הביגוד היוקרתי. הוא שכר בוונצואלה מחסן גדול, ותמורת תשלום שכירות חודשי, אחסן בו את הסחורה שהעביר מהאי. מדובר היה בסחורה בשווי כספי גדול מאוד והיא נשמרה היטב באותו מחסן.

זמן מה לאחר מכן, באמצע שנת תנש”א, חזרה משפחתו של אלי לגור בארץ ישראל, והוא נאלץ לטפל בכל המטלות שכפה עליו המעבר, וכך יצא שבמשך ארבעה–חמישה חודשים לא היה בוונצואלה. כשסיים סוף סוף את סידור משפחתו בארץ ישראל, מיהר לחזור לוונצואלה על מנת לתחזק את עסקיו ששיוועו ליד שתנהל אותם מקרוב.

שוקת שבורה ברגע אחד

מיד עם חזרתו לוונצואלה, בשלהי שנת תנש”א, פנה למחסן בו שיכן את סחורתו תמורת דמי שכירות, ואז נחת עליו הבום - - -

“הופעתי במחסן”, תיאר באוזניי ר’ אליעזר, “ניגשתי לבעל המחסן, ומה הלה מספר לי בלי להתבלבל? הוא הישיר אליי מבט וסינן: ‘אין לך יותר סחורה!’.

“הייתי בהלם מוחלט. ‘מה הפירוש אין לי יותר סחורה’, זעקתי לעברו, ‘שילמתי לך דמי שכירות על כל החודשים שלא הייתי כאן, מה הבדיחה הזו’?! ניסיתי להתווכח איתו ואיימתי שאלך לעורך דין, אך תגובתו היחידה היתה: ‘תלך למי שאתה רוצה’…

“הבנתי שאני בצרה. שווי הסחורה היה הון תועפות והייתי פשוט אובד עצות. עבדתי איתו במשך שנה קודם לכן, ולא עלה על דעתי שהוא יכול להפוך ברגע אחד למאפיונר.

“מאוחר יותר התברר לי שהוא ראה שחולפים חודשים ואינני מגיע, והחליט ‘לעשות מכה’ ולמכור את הסחורה שלי בזול ללקוח מזדמן. את המקדמה בסך 50,000 דולר כבר הכניס לכיסו, וכשעמד לקבל את הסכום העיקרי של מאות האלפים, שהיו הרבה פחות מהשווי האמיתי, פתאום הגעתי וניסיתי להרוס לו את עיסקת הפז”…

לרוע מזלו של אלי, הפשע בוונצואלה אינו מכת מדינה, אלא המדינה עצמה הינה מוכת פשע. מדובר באזור בו אנשים נהרגים בהינף יד מידי יום ביומו בשביל כסף. אם נכנסת לתחנת המשטרה על מנת להגיש תלונה, הסיכויים שתצא ממנה בשלום שווים לסיכויים שתוציא מכיסך סכום כסף נכבד כמענק לשוטר התורן, מה שאומר שמתקבלים כמאה אחוזים שהדבר יתרחש… בקיצור: זהו עולם מסוכן שעומד על שלושה דברים - שוחד, שוחד ועוד פעם שוחד.

מלחמה נואשת בטחנות רוח

אלי לא הרים ידיים. הוא הלך לאחד מעורכי הדין היקרים ביותר במדינה, הוציא מכיסו כסף רב, אך דבר לא עזר. עורך הדין העלה חרס בידו. גם ניסיונותיו להיעזר בכל מיני מכרים שעם הזמן יצר עימם קשרים, לא הביאו תוצאות. אחד ממכריו היה גוי מקומי, שמידי פעם עשה עמו קצת עסקים, ואף התפתחה ביניהם סוג של ידידות מעבר לרגיל. גם הוא שמע ממנו על הבעיה, והשתתף בצערו, אך לא התעמק בעניין יותר מידי.

כך חלפו שלושה חודשים, במהלכם מנסה אלי להילחם במציאות האכזרית אליה נקלע, כדון קישוט הנלחם בטחנות רוח. בוונצואלה - לפחות במציאות של אותם ימים - לא טוחנות טחנות הצדק, גם לא לאט. הדכדוך ממצבו איים להשתלט עליו.

בתור יהודי שומר שבת, התארח אלי בשבתות במלון השוכן סמוך לאזור המכונה “סן באנדינו”, בו שכן הריכוז הגדול ביותר של היהודים. הצורך לחסוך את ההליכה ברגל לא היה רק מטעמי נוחות יתירה, אלא התחייב מהציווי “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. כבר אמרנו שוונצואלה איננה מדינה הכי ידידותית למשתמש.

כניסה לא מודעת לבית חב”ד

באחת השבתות באותה תקופה, תחילת שנת תשנ”ב, צעד אלי כמנהגו לבית הכנסת של יוצאי מרוקו, השוכן סמוך יחסית למלון בו התארח. בהיותו באמצע הדרך, עבר ליד בית כנסת אחר, ממנו בקעו קולות נגינה נשמתיים, שגרמו לו לעצור ולהחליט להיכנס פנימה. היה זה הניגון “ידיד נפש”, ובית הכנסת היה בית חב”ד המקומי. הוא אפילו לא היה מודע לקיומו של בית חב”ד באזור, וכלל לא ידע להיכן מוליכות אותו רגליו.

“נכנסתי פנימה”, משחזר ר’ אליעזר את קורות אותם הימים, “והבחנתי בקהל די גדול, כולם שמחים וחגיגיים, מהר מאוד היו כולם בעיצומו של ריקוד “לכה דודי”, ואני כאילו להכעיס, נותרתי בצד, עצוב ומדוכא מהבעיות שרובצות על ראשי. לפתע ניגש אליי בחור צעיר כבן עשרים, מאיר בורקיס שמו, וכשכולו מחייך וצוחק הוא שואל אותי: “מה יש לך אדוני, למה אתה עצוב”?

“יש לי בעיות, עזוב, לא תוכל לעזור לי”, מלמלתי.

הוא לא התבלבל והגיב: “תעזוב, שבת היום, שכח מהבעיות, תנוח”.

והיכן אתה אוכל סעודת שבת”? הוסיף להתעניין.

“במלון”, השבתי.

הוא החליף מספר מילים עם השליח הרב פרמן, ואז חזר אליי והזמין אותי לאכול את הסעודה בבית חב”ד.

מה הבעיה? כתוב לרבי!

במוצאי שבת ניגש אליי מאיר - שהתברר לי כי הוא שוהה במקום בשליחות - והתעניין מה הבעיה שמעיקה עליי. סיפרתי לו בקצרה על מצב הביש אליו נקלעתי, והוא אמר: “מה הבעיה? כתוב לרבי!”.

“רק באותו רגע נפל לי האסימון. כבר הכרתי את הרבי מליובאוויטש, זכיתי להיכנס ליחידות אצל הרבי כשתים עשרה שנה קודם לכן. כמו כולם כתבתי בפתק מה אני מבקש, ברכות לבריאות עבור אנשים הקרובים לי, ולאחר המתנה של שעות רבות נכנסתי פנימה. הרבי הציע לי להתיישב ועשיתי זאת. לאחר מכן שאל אותי הרבי באיזו שפה אני מעדיף לדבר, ועניתי שאני דובר אנגלית, צרפתית, עברית ועוד, ולא משנה לי באיזו שפה. “תבחר”, אמר לי הרבי, ובחרתי אפוא לשוחח בעברית.

“זכיתי לשהות בחדרו הקדוש כתשע וחצי דקות, ובמהלך היחידות עם הרבי חשתי הרגשה דומה לזו שחש מי שנסרק על ידי מכונת רנטגן. הרבי פשוט סרק אותי מכף רגל ועד ראש. בלבי שררה תחושת יראה והתעלות, והבנתי שאני יושב לפני צדיק יסוד עולם.

“בתחילת היחידות הרבי הביט בפתק שהגשתי ואז אמר לי: “אתה מבקש בשביל כולם, אבל מה אתה מבקש בשבילך”? עניתי שברוך השם יש לי הכל, אך הרבי רצה שבכל זאת אבקש משהו ולא היתה לי על כך תשובה. אני יודע שזה סוג של פספוס, אבל אולי הסיפור הזה מהווה סוג של השלמה לאותה יחידות”…

“מה שדיבר איתי הרבי במהלך אותן תשע וחצי דקות יודעים הקב”ה, הרבי ואני”, ענה ר’ אליעזר קצרות לשאלתי והמשיך מיד בתיאורו: “עוד פרט שאני זוכר, הרב גרונר פתח את הדלת פעמיים במהלך היחידות, אך הרבי סימן לו לסוגרה. כשיצאתי מהיחידות שאלו אותי החסידים שהמתינו בחוץ, מה היה ‘בפנים’, ואמרתי רק: “נכנסתי עני ויצאתי עשיר”.

“בשנים המאוחרות יותר גם הייתי מספר פעמים בחלוקת דולרים, אך למרות היכרותי עם הרבי, משום מה עד שמאיר הציע לי במוצאי אותה שבת לכתוב לרבי על בעייתי ולבקש את ברכתו, לא חשבתי על האפשרות הזו.

מי זה “המזכיר בן ציון”?

“מאיר נתן לי את מספר הפקס של המזכירות ולמחרת, ביום ראשון, כתבתי מכתב לרבי בו פירטתי במדויק את הבעיה שהתרגשה עלי. המכתב שמור אצלי עד היום. שלחתי את המכתב בפקס וזמן קצר אחר כך קיבלתי בחזרה שאלה: ‘מה שם אמך?’. כנראה שכחתי לכתוב את שם אמי. שלחתי פקס נוסף עם שם אמי ויצאתי מהמלון כשאני מקווה לטוב”.

אחר הצהריים של אותו יום ראשון, חזר אלי לחדרו במלון, ומצא פקס מהרבי ובו שורה אחת בכתב יד. הוא התקשר למאיר בורקיס ושאל אותו: “מי זה המזכיר בן ציון”? מאיר השתהה לרגע בפליאה, כלא מבין מה הכוונה ואז אמר בהתלהבות: “אזכיר על הציון, לא המזכיר בן ציון. הרבי נוסע מחר ביום שני להתפלל על ציון חותנו, הרבי הריי”צ, והוא מבשר לך שיתפלל עליך ויזכיר את בעייתך הפרטית”!

ביום שלישי, הלך אלי לבקר את חברו הגוי המקומי, שעמו עשה מידי פעם עסקים. כמסופר, אותו חבר שמע בזמנו על בעייתו של אלי והשתתף בצערו. הפעם כשנכנס אלי לביתו, קידם אותו החבר ושאל: “מה קורה איתך, אלי, פתרת את הבעיה”?

“לצערי לא”, ענה.

“יש לי רעיון”, קרא פתאום הגוי, “אני לא מבין, איך לא חשבתי על זה עד עכשיו?! אתה מוכן לשלם עוד קצת כסף”?

“כן”, באה התשובה.

הגוי הרים טלפון ולאחר זמן מה הופיע בביתו גוי וונצואלי ענק, שלאלי נדמה היה כי גובהו מבקש להתחרות על הסגנות של עוג מלך הבשן. אותו גוי הציג את עצמו בפני אלי כדודו של חברו הגוי, ובכובעו המקצועי, כמפקד המשמר הלאומי של קאראקאס.

הוא אמר שנענה לבקשתו של אחיינו, וכמובן ביקש שכר טרחה ‘סמלי’ עבור עזרתו. הם סיכמו על סכום מסוים, כאשר את חציו העביר לו אלי במקום ואת חציו התחייב להשלים לאחר שבעייתו תיפתר.

האם הסוף הטוב אכן מגיע?

אותו מפקד הזעיק מספר חיילים, ויחד עם אלי יצא לכיוון המחסן, כשהוא אומר לו: “הולכים להביא לך את הסחורה”!

כשהגיעו למקום, מנהל המחסן בדיוק התכונן לצאת להפסקת הצהריים, וכאשר הבחין באלי שנכנס עם אדם לא מוכר, התעצבן וצעק לעברו: “הזהרתי אותך שאם תגיע לכאן אקרא למשטרה”!

האדם הלא מוכר למנהל נעץ בו את עיניו ואמר בסמכותיות: “אני המשטרה”. הוא עצר לרגע, והמשיך: “אתה לא רוצה לדעת מי אני, אבל בכל זאת אספר לך. תוארי הרשמי הוא ‘מפקד המשמר הלאומי של קאראקאס’…

“כעת אני מציב בפניך שתי ברירות: או שאתה מחזיר עכשיו את כל הסחורה של האדון הזה ונשכח מכל העניין, ואילו את בעיותיך עם מה שתכננת לעשות עם הסחורה תפתור לבד, או שניקח אותך למרתפים וגם ניקח את הסחורה”.

ר’ אליעזר מסיים את סיפורו: “תוך חמש דקות קיבלתי את הסחורה, הבאתי משאית ויצאתי מהמקום עם חיוך מאוזן לאוזן, כשהסחורה באמתחתי. מאוחר יותר מכרתי את הסחורה כולה, אמנם לא במחיר שתכננתי מתחילה, אך בחסדי השם לא יצאתי בהפסדים.

עד מהרה ירוץ דברו…

“תחושתי היתה כאילו אני בתוך חלום. שלושה חודשים הסתובבתי כמי שחשך עליו עולמו וכל עמלי היה לשווא, והנה זכיתי לפגוש את שליח הרבי שעורר אותי לכתוב לו ולבקש את ברכתו של ראש בני ישראל. ביום ראשון כתבתי, ביום שני הרבי התפלל עלי, וביום שלישי הישועה הגיעה!

“כמו אדם שמנסה להתניע רכב ללא הצלחה”, מוסיף ר’ אליעזר להמחיש באוזניי בציוריות את הרגשתו בעקבות המופת לו זכה, “ופתאום אומרים לו - יש לך מפתח בכיס, מדוע אינך משתמש בו? הוא מכניס את המפתח והרכב מותנע כאילו מלכתחילה לא הייתה כל בעיה”…

זמן מה מאוחר יותר, בט”ו טבת תשנ”ב, נסע ר’ אליעזר יחד עם ידידו - שיחד עמו תכנן עסק נוסף של רכבי–קראוון, שמפירותיו נהנה גם בית חב”ד בקאראקאס - לבית רבינו שבבבל. הם עברו יחד בחלוקת הדולרים, כאשר אלי, כשמגיע תורו, מודה לרבי על ברכתו.

“ברוך הוא וברוך שמו ששתל בדורנו את הרבי”, מסיים ר’ אליעזר בהתרגשות.

•     •     •

בנימה אישית.

בהשגחה פרטית, במהלך כתיבת סיפור מיוחד זה, למדתי את שיחת הרבי מלך המשיח לפרשת שלח, בלקוטי שיחות חלק יג, שבסיומה מוציא הרבי הוראה נפלאה. נפלאתי להיווכח שתוכן ההוראה מתאים במדויק לסיפור זה שעסקתי ממש באותו זמן בכתיבתו.

אצטט מהשיחה את הקטע הרלוונטי לסיפורנו:

“איתא ב’תקוני זוהר’: “אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”, ואמרו רז”ל “אין דור שאין בו כמשה” - ומובן שכמו שהיה משה רבינו מתפלל בעד כל אחד ואחד מבני ישראל, ודאג עבור כל אחד ואחד . . כן הוא באתפשטותא דמשה שבכל דור, שדואגים ומתפללים עבור כל אחד ואחד מבני ישראל שבדורם…

“והטעם: “ראשי אלפי ישראל” כו’ הם בחינת ראש ומוח כו’” ולכן מובן שכמו שהוא בגשמיות, דכשיש חסרון וכאב באחד מאברי הגוף, נרגש הוא בראש ומוח דוקא, כן הוא ברוחניות, שהתפילה עבור הקומה שלימה דבני ישראל לכל האברים שלה היא על–ידי המוח והראש - משה שבדור. ועוד זאת: תפלת היחיד מתעלית על–ידי המשה שבדור, להיותו ממוצע המחבר בני ישראל להקב”ה, וכמו שנאמר “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”.

“על–דרך–זה בנוגע למשה שבכל דור, שהוא הוא הדואג עבור כל אחד ואחד, והוא הוא המתפלל ופועל על–ידי תפילתו - המשכת כל טוב בגשמיות וברוחניות”.

 

לתגובות ושליחת סיפורים המתאימים לפרסום במדור “בדידי הווה עובדא”: Bedidi770@gmail.com