איש לא חשב לפני עשרים שנה, כי אנו מניחים יסודות לשבועון שיצא לאור למעלה משני עשו

איש לא חשב לפני עשרים שנה, כי אנו מניחים יסודות לשבועון שיצא לאור למעלה משני עשורים, כלל לא חשבו על המשך — הייתה משימה אחת, לחזק את האמונה והתתקשרות, להיות שופר לליובאוויטש שבליובאוויטש, לרבי מה”מ, ומשימה זו התבצעה ומתבצעת עד לרגע זה.

כך גם מי שהגיע ונכח בחודש החגים, כולל מי שנערך לקבלת האורחים, לא חשב להתחיל מסורת של עשרות שנים. לכן גם כיום, אין מה לחגוג, כל עוד אין שינוי בעובדה אחת — העובדה המרכזית, שכן כל עוד איננו רואים את הרבי בעיני בשר, הרי כל דיווח על המתרחש בליובאוויטש, יהיה בבחינת ‘עיקר חסר מן הספר’.

לגיליון זה, המופיע לקראת חג הסוכות, זמן שמחתנו, מצורף מוסף מיוחד, המוקדש ל”תשרי בליובאוויטש”, חודש החגים במחיצתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. בכך הוא דומה לעשרות, מאות ואף יותר, של יומנים, עיתונים, פרסומים, מכתבים ודיווחים המספרים אודות חודש החגים אצל כ”ק אדמו”ר מה”מ בכל אחת מהשנים שחלפו, ולמספר בלתי ידוע של דיווחים ויומנים בכתב ובדפוס, אודות חודש השביעי אצל כל רבותינו נשיאנו, מהדור הראשון ועד לדור השביעי.

מה שנראה כל כך טבעי ומובן, העובדה שכמעט בכל בית חב”די יש לפחות בן משפחה אחד הנמצא בחודש החגים אצל הרבי, המספרים הבלתי נתפסים של האורחים, מספרים שהולכים וגדלים מדי שנה בשנה, כן ירבו, ובמהלך החודש, מדי יום ביומו, ההערכות של ‘הכנסת אורחים — אש”ל’ בכל המובנים, כאשר את ראשי התיבות ניתן לפרש בכל אפון שרוצים, אכילה, שינה ולימוד, כל אלו נראים טבעיים, והדיווחים על כך מתקבלים ונקראים בעניין ובשקיקה, אך כדבר צפוי ומובן.

לעיתים — כדי להבין את החידוש ואת העוצמה של אירועים וחוויות שאנו חלק מהם, יש להתבונן על הדברים מזווית ראיה של מספר שנים, או בהסתכלות ‘מבחוץ’. ובהקשר לכך, אנו נזכרים כי לאחר שציינו עשרים שנה לג’ בתמוז תשנ”ד, אנו עומדים עשרים שנה בדיוק לאחר חודש תשרי של שנת תשנ”ה.

היה זה ללא ספק אחד מחדשי החגים, שנכנסו אל ההיסטוריה המפוארת של ליובאוויטש, ויתכן מאד שעליו להלמד גם בתור חלק מההיסטוריה היהודית של דורנו. היה זה חודש בו נקבע בצורה הברורה ביותר, אין שום שינוי ושום הבדל, גם כשלא רואים זאת בעיני בשר — יש לנו רבי, יש לנו ליובאוויטש, ואליה אנו ממשיכים לעלות לרגל, עד שייקבע מקומה בירושלים עיר הקודש בגאולה האמיתית והשלימה.

אנו מציינים עשרים שנה חודש בו נטלו על עצמם מספר בחורים, בגיבוי עסקנים, נדיבים ואברכים חסידיים, את המשימה של המשך פעולתו של ארגון ‘הכנסת אורחים’ שהוא כיום חלק נכבד מהנוף והווי החיים אצל אנ”ש והתמימים, כולם ביחד וכל אחד מאתנו בפני עצמו.

היה זה החודש בו הגיעו אורחים, כל מי שידע כי חייבים לנסוע, וכי מקומו בשנת הקהל הוא בארמון המלך, ולא ב”חור” שלו. כי את השופר שומעים אצל הרבי, וכי זהו המקום להקפות של שמחת תורה. מושגים אלו הברורים היום לכל אשר בשם חסיד יכונה, התחזקו והתחשלו באותו חודש, ומאז במשך עשרים שנה, עשרים שנים של עמידה בנסיון, של ידיעה כי גם אם “אותותינו לא ראינו” הרי שהמציאות האמתית היא זו שקובעת.

גם השבועון שלנו, מגיע לנקודת ציון. כאשר לפני עשרים שנה בדיוק, לאחר מספר שבועות בו הוא יצא לאור כ”יומנו של אחד התמימים” ואכן נדפס ונשלח בצורה כזו. גיליון חג הסוכות תשנ”ה, יצא לאור בדפוס מלא, כשבועון לכל דבר, והיומן הפך ל”גיליון שבועי עבור אנ”ש והתמימים”. הכלי והצורה השתדרגו והמשיכו להשתדרג במהלך השנים, כולל הגליון הנוכחי היוצא לאור לראשונה בכלי של צבע מלא.

איש לא חשב לפני עשרים שנה, כי אנו מניחים יסודות לשבועון שיצא לאור למעלה משני עשורים, כלל לא חשבו על המשך — הייתה משימה אחת, לחזק את האמונה והתתקשרות, להיות שופר לליובאוויטש שבליובאוויטש, לרבי מה”מ, ומשימה זו התבצעה ומתבצעת עד לרגע זה.

כך גם מי שהגיע ונכח בחודש החגים, כולל מי שנערך לקבלת האורחים, לא חשב להתחיל מסורת של עשרות שנים. לכן גם כיום, אין מה לחגוג, כל עוד אין שינוי בעובדה אחת — העובדה המרכזית, שכן כל עוד איננו רואים את הרבי בעיני בשר, הרי כל דיווח על המתרחש בליובאוויטש, יהיה בבחינת ‘עיקר חסר מן הספר’.

את העיקר הזה כולנו נחושים למלא, לדאוג שלא יחסר. לדאוג לכך שהנהגתנו, אמונתנו ומעשינו, הנובעים מידיעת המציאות האמיתית של הרבי, יביאו לידי כך, כי ידיעה זו תתורגם לעיני בשר של כל אחד מאתנו, בקיום השליחות היחידה והאחרונה, ובהתגשמות ידיעה זו לעיני בשר גשמיות, כך שההכרזה תהפוך להיות  עובדה:       

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד