ראש השנה תשכ”ו אצל הרבי, בהנהגתו הקדושה, היה מוקדש לחסידי חב”ד אשר מעבר למסך הבר

ראש השנה תשכ”ו אצל הרבי, בהנהגתו הקדושה, היה מוקדש לחסידי חב”ד אשר מעבר למסך הברזל הנתונים בצרה ובשביה, תחת עולו האימתני של מגף הברזל הרוסי. לאורך ראש השנה היו כמה הנהגות מיוחדות, שונות מהרגיל, שבהם גילה הרבי כי יהודי רוסיה אינם משים מזיכרונו, וכי בימים אלה הרי–גורל, שבהם נכתבים בני ישראל, הרי הוא פועל להעלות זכרונם לפניו יתברך.

וכך סיפר הרב ישראל צבי הבר ע”ה:

יום א’ דראש השנה תשכ”ו. ראש השנה ראשון, בחצרות קדשנו, הקהל מתפזר, ואני נשאר ב–770. כל אחד מגיסיי, הגרים במקום חשב, שהאורח מתארח אצל רעהו.

המקום, ההומה אדם, התרוקן. ואני נותרתי לומר תהילים. הרב שלמה רייניץ, המשמש בקודש פנימה, שאלני, היכן אני מתארח, והציע לי להיות אורח בסעודת החג עם הרבי. אחד החסידים מהארץ, שומע זאת ומבקש ממני את הזכות, כי הוא אמור לחזור לארץ ישראל מיד לאחר ראש השנה. אך, על הזדמנות שכזאת אין מוותרים. בינתיים גיסי, ר’ שמואל מגיע ל–770 להזמין אותי, מחשש שאולי אף אחד לא הזמין אותי. אך על הזמנה להיות במחיצת הרבי — לא מוותרים.

היום הראשון — יום הרת עולם, ממעטים בדיבור, אצל הרבי. הרבי המתין עד שהמחלק ישב לאכול, ואז החלו כולם את הסעודה.

בראש השולחן, מקומו של הרבי הריי”צ נשאר פנוי, בצד אחד ישב הרבי, לידו המזכיר הרב רוטשטיין, עוד שני אברכים, הרב שמריהו ששונקין ואני. ממול, ישב הרש”ג גיסו של הרבי, מספר אורחים וביניהם יהודי שהגיע מעבר למסך הברזל.

האחרון נתבקש לספר על מצב היהדות ברוסיה, והוא גולל פרשה של בן אחד החסידים ששמר את השבת, ולא הלך ללמוד כל פעם באמתלה שונה, אך המורים והחברים ביישו אותו, והשפילו אותו עד עפר.

הרב ששונקין, שהגיע זה מכבר מרוסיה, נתבקש אף הוא לומר דברים בזכותם של יהודי רוסיה, אך מבלי לציין שמותיהם של החסידים הנמצאים עדיין מעבר למסך הברזל.

הוא סיפר על שבת, ברוסיה הסובייטית הסגורה ומסוגרת. החסידים עבדו בבית חרושת, שבעליו הוא חסיד, כדי שאפשר יהיה לא לעבוד בשבת. הציבו שומרים בשער, ובכל שבת התפללו בבית אחר. פעם אחת נשמע רחש לא–רגיל. שליח הגיע והודיע שמשלחת עומדת לערוך סיור בבית החרושת. מי יהיה זה שילך לקראתם, לנסות לדבר, לשחד?

רגע של דומיה… בנו של בעל בית החרושת התנדב. התנדבות של מסירות נפש ממש. הוא לקח עמו חופניים של שוחד, וביקש שלקריאת התורה ימתינו לבואו… בחיל ורעדה, בלב כבד, ובחשש, המתינו לשובו. ברוך ה’ הסתדרו העניינים…

הרב ששונקין מספר לפני המלך את סיפור השבת של החסידים, והוא המשיך: בעל בית החרושת פנה אלי אז ואמר: “הרב ששונקין, בראש השנה תהיה בעז”ה בקודש פנימה, תזכה לחזות בצל כ”ק אדמו”ר שליט”א, אנא מסור שאיננו יכולים יותר!”…

סעודת החג הסתיימה בשעה 4:35.

ביום השני של ראש השנה התקיימה התוועדות הקבועה, והרבי קרא לחסיד המשפיע ר’ מענדל פוטרפאס ולר’ אשר ששונקין ולר’ מרדכי אהרון פרידמן — שזה עתה באו מרוסיה. כשעלו על בימת הקודש, העניק הרבי לכל אחד מהם שני בקבוקי ‘משקה’ על מנת שיחלקו בין הקהל. היה ניכר כי הרבי מבקש זאת מהם, שכן מבקש להעביר דרכם שפע של ברכה והשפעה עבור כלל יהודי רוסיה.

לפתע פתאום החל הרבי לנגן את הניגון מעורר הכיסופים “צמאה לך נפשי”, בעוד הקהל מחרה ומחזיק אחריו. כשסיים, החל הרבי לומר דברים בקשר לפסוק זה המדבר על גודל הגעגועים והכיסופים של יהודי לקב”ה, כשהוא מקשר זאת ליהודי רוסיה. וכך אמר הרבי: “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה” מבאר הרבי הריי”צ, מחשבה טובה מצרפה הקב”ה ומזככה כדי שאכן תהיה במעשה. האנשים מעבר למסך הברזל בוודאי מחליטים, שכשם שיש צימאון, בארץ צייה וצלמוות, כן בעז”ה יהיה הצמאון בקודש פנימה — “כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך”, ומחשבה זו הקב”ה מזכך שתהיה במעשה.

ובדברו עליהם, בכה הרבי בכי רב…

הרבי לא הסתפק בכך, ולאחר מכן אמר מאמר שנפתח במילים “מן המיצר קראתי י–ה”, והחסידים חשו כי המיצר הזה, הוא בראש ובראשונה ה”מיצר” של יהודי רוסיה, שקוראים אל הקב”ה ממקום זה ומתחננים במר–לבם “ענני במרחב י–ה”.