יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

 יום ז’ באדר, מזכיר לנו מהי מנהיגות אמיתית. משה רבינו, מושיען של ישראל, שזהו יום הולדתו, לא גילם את הדמות החיצונית של מנהיג כריזמטי, הסוחף אחריו המונים. “כבד פה וכבד לשון” כך מתארת תורתנו קדושה, סביר מאד כי בתנאים של ימינו, אף מפלגה המכבדת את עצמה לא הייתה מעיזה להציע מועמד שאינו מסוגל להתראיין ולדבר בכל אמצעי התקשורת…

 בחודש אדר, בו נפסק ש”מרבין בשמחה”, עליו נאמר כי הוא “החודש אשר נהפך מאבל ליום טוב” ונפסק כי “בריא מזליה” - בחודש זה אנו מצפים לבשורות טובות ומשמחות בלבד, שהרי מה שהקב”ה עושה הוא מצווה לאחרים לעשות.

לכן היה כואב שבעתיים לשמוע את הבשורות הקשות שהגיעו מתאונת הדמים בכביש ירושלים תל–אביב, בה נספו ששה יהודים במיטב שנותיהם.

אין מילים לתאר את גודל האסון, אין שום הסבר שיכול להתקבל על הדעת, בשל מי ובשל מה הרעה הגדולה הזו. איננו זקוקים ואיננו מעוניינים בהסברים כאלו, הקב”ה אינו זקוק להסברים מצדנו, כפי שהתבטא כמה פעמים כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. אנו מצדנו יכולים לעזור ככל הניתן למי שניתן - להתפלל לשלומם של הפצועים, לנחם את קרובי ההרוגים רח”ל, ולפעול לעילוי נשמתם.

אלא שכמעט כמו תמיד, גם כאן יש מי שממנה את עצמו לדוברו של הקב”ה. כך שיש כאלו אשר סבורים כי החובה להתבונן במעשינו ולתקנם, יש להחיל על אחרים. הם הבעיה. כך ניתן היה למצוא כי מאורע אחר - הקצאת רחבת תפילה בכותל המערבי, ליהודים המכנים את עצמם “רפורמים”. זהו מאורע חמור מאוד, כבר נכתב גם  בגיליון זה אודות המשמעות האמתית של צעדים אלו. אולם העובדה כי מטילים אחריות על אחרים, מלמדת יותר מכל על אלו שבחרו לנהוג כך. 

הטיפול בנושא הכותל המערבי ובנושאים אחרים, העלה למרכז את העובדה כי חסרה הנהגה לציבור החרדי, מעין “משבר מנהיגות”. עולם התורה והחסידות מתפתח ב”ה, רבנים ומשפיעים מנהיגים קהילות, עוסקים בחינוך ופועלים בקרב הציבור. אך גם בקרב מי שנחשבים גדולי התורה, אנו מוצאים התייחסות רק לציבור החרדי, ובעיקר חוסר הכרות בקיומו של שאר עם ישראל.

יום ז’ באדר, מזכיר לנו מהי מנהיגות אמיתית. משה רבינו, מושיען של ישראל, שזהו יום הולדתו, לא גילם את הדמות החיצונית של מנהיג כריזמטי, הסוחף אחריו המונים. “כבד פה וכבד לשון” כך מתארת תורתנו קדושה, סביר מאד כי בתנאים של ימינו, אף מפלגה המכבדת את עצמה לא הייתה מעיזה להציע מועמד שאינו מסוגל להתראיין ולדבר בכל אמצעי התקשורת…

אלא שכדי להנהיג את עם ישראל, דרושים תנאים אחרים. משה רבינו היה מוכן למחוק את שמו מכל התורה, ובלבד שעם ישראל יזכה לסליחה וכפרה. זוהי מציאות של מנהיג, אשר מסר את עצמו על קבלת התורה, ולמרות זאת מוכן לוותר על הזכרתו בה, שכן למשה אין שאיפות להיות המנהיג או המלך, העיקר שעם ישראל ימשיך להיות חי.

כאשר אנו עוסקים בהפצת המעיינות, יכולות להיות כמה גישות. גישה אחת תהיה כי בראש ובראשונה צריך להביט על ה”חוצה”, ולבדוק האם וכיצד ניתן לשווק את היעד. על פי זה יישק דבר, שכן העיקר זה הייצוגיות, וזו צריכה להיות מכובדת.

אמנם, הגישה שהרבי מה”מ שליט”א מלמד אותנו, היא הגישה של משה רבינו. לא משנה מה יקרה לי, יש אמת אלוקית, ועל פיה יש ללכת ללא חשבונות. מסירות נפשו של משה למען עם ישראל, באה על–ידי הרבי מה”מ לידי ביטוי.

כאשר ישנה שליחות, כאשר צריך לדאוג לעם ישראל, שיקולים תנועתיים אינם עומדים על הפרק. אל לנו למצוא את עצמנו ‘מחליקים’, ‘מעגלים פינות’ וכדו’, רק משום שזה לא נראה לנו הגיוני ו/או מכובד.

מסירות נפש היא גם, בין השאר, בעובדה שאולי יהיו כאלה שילעגו ואפילו יזלזלו. אבל אנחנו נמשיך להעביר את המסר, לבצע את השליחות היחידה, ולפעול שבכל העולם, בכל קצווי הארץ, יהיו מוכנים לקבל את פניו של מלך המשיח, ולהכריז את קבלת המלכות: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!