אורחים בליובאוויטש

“אלו שזכו לעמוד בקירוב בד’ אמות לכ”ק אדמו”ר שומעים איך שמוציא כל דיבור ודיבור כבן המתחטא לפני אביו, בקול אנחה ובדמעות שליש. אחרי שכל הקהל גמרו לומר סליחות אך כ”ק אדמו”ר טרם כילה לשפוך את נפשו בתפילתו, והדמעות שותתות בלי הפסק מעיניו בתפילתו - עמדו כל הקהל על מקומם לשמוע תפילת צדיק המתחנן ומבקש לפני אבינו שבשמים” • במלאת מאה שנה לתשרי תרע”ה, ליקט “בית משיח” את אירועי אותו חודש תשרי מיומנים, ספרי השיחות ורשימות שונות שכתבו החסידים בעת ההיא

תשרי תרע”ה. אירופה כולה נמצאת באמצעה של טלטלה אדירה. מלחמת הכול בכול. מיליוני חיילים הוטלו אל קווי האש של חזית שעברה על פני אלפי ק”מ. צבא רוסיה לחם בעוז מול מעצמות אדירות.

אך אי שם, בעיירה קטנה, ליובאוויטש שמה, יושב לו נשיא ישראל, כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, והוא ממשיך לנהל את עדתו ואת עם ישראל כולו. הדיה של המלחמה שנפתחה כמעט חודשיים קודם לכן, טרם הגיעו עד ליובאוויטש. כאן, בחצר הליובאוויטשית מה שמטריד יותר מכל, זו אימת יום הדין, היום הגדול שבו מכתירים את הקב”ה למלך על כל ישראל, ומלכותו בכל משלה. כן, גם על הרוסים, הגרמנים, האימפריה האוסטרו–הונגרית, הצרפתים, האיטלקים הנלחמים בשעות אלה ממש אלה באלה. האווירה של ‘תשרי’ היא השולטת כאן, וכל ענייני עולם הזה יהיו חשובים ככל שיהיו, נותרים טפלים לחלוטין.

כל זאת, ועוד, עולה מתיאורי תלמידי התמימים ששהו באותה עת בליובאוויטש והעלו על הכתב את זיכרונותיהם מאותו תשרי תרע”ה - בדיוק לפני מאה שנה.

אורחים בליובאוויטש

האווירה של ראש השנה מורגשת כבר מהתקיעה הראשונה של ראש חודש אלול.

בשבוע הראשון של חודש אלול, נראו בליובאוויטש כבר ראשוני החסידים שהגיעו מערים שונות שבאו לשהות בצלא דמהימנותא בחודש ‘ירח האיתנים’, ואף לאחר מכן, לעסוק בעבודת ה’ בימים המסוגלים לכך ולטעום מעץ החיים. הם יודעים כי שהות זו תשפיע עליהם לכל השנה, ועל כן הם מנצלים כל רגע.

יש גם חסידים שבאו רק לראש השנה שחל באותה שנה בימי שני ושלישי בשבוע, שכן עליהם לחזור למקום מגוריהם, אבל איך אפשר שלא לשמוע קול תרועה יוצא מפי נשיא הדור ומנהיגו?!

וכפי שאמר אדמו”ר הרש”ב בעצמו בתמיהה: “ווי איז דאָס ניט אַ איד ראש–השנה אין ליובאוויטש, וואו דען זע אַ אַנדערש” [= כיצד זה שיהודי אינו בראש השנה בליובאוויטש, היכן ימצא אחרת]?!

בחצר רבותינו נשיאינו כבר מורגשת בהחלט אווירת אלול עד כי ניתן כמעט למשש את יום הגדול העומד להיכנס.

דמעות הסליחות שותתות

מוצאי שבת סליחות. הסליחות כנהוג מתקיים לאחר חצות הליל, כאשר שליח הציבור הוא החסיד השד”ר ר’ יחיאל הכהן הלפרין, המשמש גם כשליח ציבור בימים הנוראים. החזן פותח ומתחיל ‘אשרי’ ובקולו ננסך אימת יום הדין, שבירת הלב. הקהל המונה כשמונה מאות יהודים וחסידים, מחרים אחריו באימה וביראה, מתפללים ומתחננים לפני אביהם שבשמים “דרוש נא דורשיך בדרשם פניך, הדרש למו משמי מעונך, ולשוועת חינונם אל תעלם אזנך…” 

את מעמד תפילות ה’סליחות’ בשבוע של ראש השנה, מתאר הרב יהודה חיטריק בספרו “רשימות דברים”:

“אלו שזכו לעמוד בקירוב בד’ אמות לכ”ק אדמו”ר שומעים איך שמוציא כל דיבור ודיבור כבן המתחטא לפני אביו, בקול אנחה ובדמעות שליש. אחרי שכל הקהל גמרו לומר סליחות אך כ”ק אדמו”ר טרם כילה לשפוך את נפשו בתפילתו, והדמעות שותתות בלי הפסק מעיניו בתפילתו - עמדו כל הקהל על מקומם לשמוע תפילת צדיק המתחנן ומבקש לפני אבינו שבשמים, עד אשר גמר הסליחות”.

מפאת ריבוי החסידים ששהו בליובאוויטש, החלו להתפלל מערב ראש השנה ועד יום כיפור באולם הגדול, שכן האולם הקטן היה צר מהכיל את האורחים כולם. לפני ראש השנה הביאו את ארון הקודש לאולם הגדול יחד עם ספרי התורה, שולחן הקריאה ועמוד החזן.

בקרן מזרחית דרומית של האולם הגדול, היה מקומו של הרבי הרש”ב כאשר פניו למזרח ואחוריו למערב. סביב מקומו גודר שטח גדול על ידי שורה של שולחנות שחסמו את המעבר ואת הדוחק להגיע עד לרבי. בתוך השטח המגודר עמדו בן הרבי - אדמו”ר הריי”צ ואחדים מזקני החסידים, כמו גם חשובי האורחים, בהם: גיסו של הרבי ר’ משה לייב גינזבורג, החסיד הישיש ר’ פסח קופער (מטאגאנראג, אשר הגיע לראשונה לליובאוויטש, שבעים שנה קודם בשנת תר”ה אל אדמו”ר הצמח צדק, ובתקופה המדוברת נחשב מהמקורבים ביותר לאדמו”ר הרש”ב), המשפיע הרה”ח ר’ גרונם אסתרמן. לצד אלו עמד החזן ר’ יחיאל הלפרין ולידו ארבעה משוררים שסייעו לחזן בתפילתו.

כאמור, בכל ימות השנה התקיימו התפילות באולם הקטן, ומעל החדר שני היתה בנויה עזרת נשים בה נכחו בדרך כלל הרבניות, אך בימים הנוראים כאשר התפילות התקיימו באולם הגדול, הנשים התפללו ב’חדר שני’. על המתפללות נמנו הרבנית שטערנא שרה וכלתה הרבנית נחמה דינה, בנותיו הצעירות של אדמו”ר הריי”צ ועוד מספר נשים.

היום האחרון של שנת תרע”ד

ערב ראש השנה תרע”ה. בשעה שש בבוקר מתחילים באמירת ‘סליחות’ ומסיימים בשעה שבע. מי שלא הספיק לטבול קודם לכן, מזדרז לטבול במקווה ומשם מזדרז - עוד לפני התפילה - ללכת לאוהלי הקודש של רבותינו נשיאינו אדמו”ר ה”צמח צדק” ואדמו”ר מהר”ש. כל אחד מנצל את זמן הסגולה לשפוך נפשו לפני השם יתברך שיתעורר בתשובה שלימה, ושבזכות הצדיקים הטמונים במקום הזה, ייטיב לו השי”ת את השנה הבאה ויכתבהו לטובה בגשמיות וברוחניות.

לאחר תפילת שחרית ניגשו החסידים בסך אל אדמו”ר הרש”ב, כאשר כל אחד מגיש פדיון נפש. רבים מבין החסידים התענו עד אחר חצות היום, כפי שנכתב בשולחן ערוך. יש כאלה שהתענו עד הערב, כאשר הם מנצלים את השעות האחרונות של שנת תרע”ד כדי לומר תהילים בשפיכת הנפש.

תפילתו של מנהיג ישראל

תפילת ערבית של ליל א’ דראש השנה, נערכת כמו בכל שנה בהתעוררות עצומה. כל אחד משתדל למצוא לו פינה כדי שיוכל להתפלל בכוונה כפי כוחו. התמימים הצעירים שטרם החלו להתפלל באריכות, עמדו על מקומותיהם הרגילים והשתדלו לכוון יותר מתמיד, בעוד שהתמימים המבוגרים יותר, שכבר טעמו טעם בהתבוננות בעבודת ה’ - כל אחד עומד בזוית אחרת, והם מתייפחים כבן אצל אביו בבכיות ובגעגועים מתוך ניגוני לב חב”דיים המעוררים את הכוונה.

תפילותיו של אדמו”ר הרש”ב בימים הנוראים, הן מיוחדות במינן. הרב יהודה חיטריק בזיכרונותיו מתאר תפילות אלו בתיאור ציורי:

“תפילת כ”ק אדמו”ר הרש”ב בראש השנה ויום הכיפורים - עניה עטי לתאר תפילת צדיק ועבודתו באלו הימים. הניגונים שניגן בעת התפילה, המושכים את הלב, ודברי התפילה שיצאו מפיו הקדוש, שקדוש וצדיק מתאחד ומתדבק בהקב”ה ועומד לפני כסא קדשו ומבקש רחמים על עמו ישראל, פעלו התעוררות תשובה בכל אחד ואחד לתקן מעשיו וביטול ישותו ומציאותו וללכת בדרך טובים כל השנה כולה.

“תפילת [ערבית בלילה ראשון של ראש השנה] כ”ק אדמו”ר נמשכה לערך שתי שעות אחר תפילת הציבור. כל הקהל הקדוש נשארו עומדים על עמדם לשמוע קול הרינה והתפילה, והקול בוכים הקורעת את הלב אפילו אם הוא קשה כאבן.

“בכל עת התפילה בראש השנה ויום הכיפורים לא נראתה אצלו שום תנועה של נענועים, כי אם בכיות ודביקות, ומזמן לזמן נגינה, כמדומה משלוש תנועות של הבעל שם טוב, הרב המגיד וכ”ק אדמו”ר הזקן. אף בחול לא ראיתי מכ”ק אדמו”ר הרש”ב וכן מכ”ק אדמו”ר הריי”צ, שיתנענעו בעת התפילה ובפרט בשמונה עשרה. לפעמים בעת הדביקות נראתה תנועה של נענוע (כנראה חשו לדעה שמובאת במגן אברהם, והרדב”ז והרמ”ע מפאנו שלא יתנענעו בתפילה וכן משמע דעת כ”ק אדמו”ר הזקן בשולחן ערוך ועיין בשדי חמד ח”ג כללים מערכת נענוע)”.

קול השופר הולך וחזק

למחרת, בשעה שמונה בבוקר, החלה תפילת שחרית של ראש השנה, שחרית ראשונה של שנת תרע”ה. סדר התפילות והתקיעות נמשך כשמונה שעות והסתיים רק בשעה ארבע אחר הצהרים. למרות שהרבי החל את תפילתו עם הציבור, הייתה תפילת השמונה עשרה שלו נמשכת עד שהחזן הגיע ל’קדושה’ ולפעמים רק לאחר שהשלים הש”ץ חזרת הש”ץ - סיים שמונה עשרה של לחש.

בעת קריאת התורה ישב הרבי כשפניו אל שולחן הקריאה. למפטיר עלה הרבי וכבר אז החלו הדחיפות של הבחורים והחסידים שביקשו לשמוע את קריאת המפטיר מפי הרבי. מספר תמימים בעלי כוח, יצרו שרשרת אנושית סביב השולחנות שהועמדו מסביב לשולחן הקריאה, ובתווך בין שולחנות אלו אל שולחן הקריאה עמד החסיד ר’ שלום וולוסוב, שהוא בעל הקורא והוא המקריא בתקיעות. כמו כן עמדו שם כמה מזקני החסידים.

השיא מגיע בעת תקיעת שופר. זה הזמן להמליך את הקב”ה למלך, לתקוע ולהריע בקול גדול כי ה’ מלך ישראל ומלכותו בכל משלה. הרבי עצמו הוא אוחז בקרן שופר ותוקע, כשלידו עומד המקריא ומראה באצבעו. הרבי מתעצם בעבודתו בקודש עד כלות הנפש.

בסיום התקיעות הוא שב למקומו בקרן מזרחית דרומית של הזאל הגדול ופניו מגולות, והוא מסב פניו לעבר המתפללים והם מביטים בו והוא בהם, ויש האומרים שראיית פני בעל תוקע יש בה משום סגולה גדולה.

תפילת מוסף של הרבי אף היא מתמשכת באריכות רבה, כשהרבי דבוק בקונו, כמונה וסופר את המילים של מלכויות זכרונות ושופרות.

בדרך אל הנהר שמקיף את ליובאוויטש

ההליכה לתשליך אל הנהר שבליובאוויטש, היתה מתקיימת בטקס רב ובתהלוכה רבת רושם. הרבי היה הולך בראש ואחריו החסידים והתמימים הרבים. כדי להגן על הרבי מפני הדחיפות, היו התמימים המבוגרים יוצרים כעין שרשרת אנושית סביב הרבי. לאחר תשליך היה הרבי חוזר ל’זאל’ הגדול ומתחיל לומר מאמר חסידות, כאשר באותה שנה, שנת תרע”ה, החל לבאר את הענין של ה’ אחד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. 

לאחר מאמר החסידות, כבר ירד הערב. תם היום הראשון של שנת תרע”ה, ומתחיל יום שני של ראש השנה. הפעם, בתפילה זו, הרבי כבר אינו מאריך כפי שהיה בלילה הקודם. אווירה של רצינות ויום טוב נסוכה על פניו הטהורות.

בין מנחה לערבית של היום השני, שוב אומר הרבי מאמר חסידות, כאשר לאחר המאמר מתחילים הנוכחים לנגן ניגון של שמחה, בעוד שהקהל הקדוש, מנער ועד זקן יוצאים לרקוד במחול חסידי.

מקורות: תורת שלום, רשימות דברים, זכרון לבני ישראל.