חנוך גליצנשטיין

החסיד הרב חנוך גליצינשטיין ע”ה שהלך השבוע לעולמו, היה מחשובי עסקני חב”ד בארץ ישראל מאז תחילת הנהגתו של הרבי מה”מ, והיה מהאנשים שהביא את בשורת חסידות חב”ד לכלל החסידים כמו גם לקהלים רחבים מחוץ לחב”ד • הוא נשא שלל תפקידים: סופר והיסטוריון, מנהל ישיבת ‘תורת אמת’, כמו גם שליח נאמן של הרבי בשליחויות חשאיות ועלומות במגוון נושאים • טעימה ראשונית מתולדות הרב חנוך גליצנשטיין ע”ה

“סודי”

“סודי”. זו כותרת שעיטרה מספר רב של אגרות קודש שקיבל הסופר והעסקן החסידי הרב חנוך גליצנשטיין מהרבי מה”מ. במקרים מסוימים, הרבי אף היה מציין להשיב אליו את המכתב בתום הקריאה בו, כדי שלא יישאר ממנו זכר. אגרות אלו הכילו הוראות ושליחויות חשאיות במגוון רחב של נושאים חשובים ורגישים, מהם פנים–חב”דיים, מהם הקשורים למאבקים למען ליובאוויטש, למען כלל ישראל, וגם הוראות רגישות הקשורות לתיעוד תולדות אדמו”רי חב”ד.

הרב גליצנשטיין הרי הוא סופר פורה שחיבר למעלה משישים ספרים שבהם תיעד את תולדות חב”ד, תרגם שיחות אדמו”ר הריי”צ ושיעורים בספר התניא, וכן כעסקן שכיהן בתפקידי ניהול במוסדות חב”ד — אך אישיותו ותפקידיו היו עמוקים עוד יותר. כאביו הרה”ח הרב שמעון גליצנשטיין ע”ה, הוא היה נאמן אמיתי במלוא מובן המילה לרבי ולענייניו הק’, ופעילותו הענפה נעשתה בחשאי, בהסתרה שבתוך ההסתרה.

הרבי סמך על הרב גליצנשטיין, בהיותו חסיד נאמן באמת ומקושר בכל נימי נפשו לרבותינו נשיאינו. הוא ידע לפעול בחשאיות גמורה, ולגזור שתיקה על עצמו בכל נושא רגיש; את הסודות הרגישים ביותר נצר בלבו עד יומו האחרון. דברים אלו אינם נאמרים מתוך הרהורי לב, אלא מתוך שיחות שניהל עמו כותב השורות, שבהם חשף לעיתים טפח אך הסתיר ד’ אמות. זעיר פה וזעיר שם ניאות לספר על דברים ושליחויות שעברו דרכו בנושאים שבהם פעל.

מזכיר וסופר

הרב אברהם חנוך גליצנשטיין, נולד בירושלים בחודש טבת תרפ”ט, לאביו הרב שמעון גליצנשטיין, שכיהן כמזכיר ומנהל ישיבת “תורת אמת” בירושלים. ר’ חנוך ואחיו המבוגר ר’ יצחק קיבלו את חינוכם החסידי מחשובי חסידי חב”ד בירושלים ומאביהם החסיד הדגול.

בבחרותו למד ר’ חנוך בישיבת “תורת אמת” בצילם של גדולי החסידים. כשרונותיו הברוכים בארגון סדר וכתיבה בלטו כבר בשנים אלו, מה שגרם למינויו כמזכיר ישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד, שנוהלה ביד רמה על ידי הרב אפרים וולף. לרגל המינוי קיבל אגרת מיוחדת מאדמו”ר הריי”צ ובה הוראות מיוחדות לגבי תפקידו. לאחר מספר שבועות, בי’ שבט תש”י, הסתלק אדמו”ר הריי”צ, ור’ חנוך הרגיש כי האיגרת הינה צוואה של ממש עבורו.

את העבודה המסועפת בישיבת ‘תומכי תמימים’ אשר שכנה ב”פרדס” בלוד, שילב עם עבודת הפצת המעיינות באמצעות כתיבה בעיתונות ובביטאון חב”ד בהכוונת הרבי, כפי שיסופר לקמן בהרחבה. משרדי ישיבת ‘תומכי תמימים’ בלוד, היו באותם ימים אחד המוקדים החשובים לעשייה החב”דית.

העבודה לצדו של מנהל הישיבה ר’ אפרים וולף ע”ה, הביאה את ר’ אפרים ‘לבשל’ את השידוך — בין הגב’ גיטה, אחות רעייתו (בנות הרב אברהם פאריז) למזכיר ר’ חנוך גליצנשטיין. השידוך יצא לפועל, והחתונה נערכה בבית משפחת הכלה — משפחת פאריז בפתח תקוה. חצר הבית עוטרה בתאורה צבעונית, וה”משקה” היה אורח הכבוד במשך כל הלילה, בחתונה שהפכה להתוועדות חסידית אותנטית בהשתתפות חשובי החסידים בארץ הקודש. המתוועד הראשי היה אחד ממנהלי ישיבת ‘תומכי תמימים’ — הרב אברהם מאיור (דריזין). רק כשהתחבורה הציבורית החלה לפעול בשעות של לפנות בוקר, החלו המוזמנים להתפזר לעבר תחנת האוטובוס הקרובה, על מנת לשוב לביתם.

ארגון ביקור השלוחים

שנים אחדות לאחר מכן, הטיל עליו הרבי משימה מיוחדת: לארגן את ביקור השלוחים שהגיעו לארה”ק בשנת תשט”ז. היה זה לאחר רצח חמשת התלמידים ומדריכם בבית הספר החקלאי בכפר חב”ד, בעקבות האסון שלח הרבי קבוצת תמימים לארץ הקודש כדי לעודד את רוח החסידים בארץ הקודש, ובכפר חב”ד ולוד בפרט.

טרם בואם קיבל הרב גליצנשטיין מהרבי הוראות חשאיות, אך ברורות, ותוכנן: עליך מוטלת האחריות לארגן את הביקור ולסדר את לוח הזמנים של השלוחים ולהיות עמם בכל עת. בתקופה זו, אירגון תלמידי הישיבות (את”ה) היה בתקופת הקמתו, והמנהל בפועל היה הרב גליצנשטיין שכיהן אז כמזכיר הישיבה בלוד, שאל את הרבי אם לארגן מסיבת פרידה עבור התמימים השלוחים, ועל כך קיבל מענה ממזכיר הרבי “בפקודת כ”ק אדמו”ר שליט”א”:  “במענה על מכתבם מיו”ד תמוז והצעתם לקיים כינוס מטעם את”ה שיהיה בזה גם משום מסיבת פרידה לשלוחים. הנה כמובן שנכון הדבר מאוד… והשי”ת יצליחם”.

למענה התווספו גם הוראות לגבי ארגון הביקור: “ובטח יעשו מצידם כל הדרוש לנצל את ביקור השלוחים ולעזור להם למלא שליחותם באופן הכי טוב ומועיל, ובודאי יעשו גם הפרסום המתאים בעיתונות וכו’ לטובת הענין”.

יודעי דבר מסבירים כי הכוונה היתה להכניס רוח צעירה ורעננה של התלהבות חסידית לביקור, שכן ראשי המוסדות באותם ימים היו כמובן מודאגים מאוד. כדי להכניס רוח רעננה לביקור, החליט הרב חנוך לצרף אליו את ר’ זושא הפרטיזן (וילמובסקי) שהיה חבר בהנהלת את”ה וגם הוא רוחו היתה צעירה.

מתוך התיאורים על הביקור, בכתובים ובתמונות, נראה כי השניים לקחו את הוראת הרבי כחסידים אמיתיים, ומהרגע בו השלוחים ירדו מהמטוס, לאורך כל מסעותיהם ברחבי ארץ הקודש ועד מסיבת הפרידה, היו השניים צמודים לשלוחים; ליוו אותם בכל מקום וארגנו עבורם את האירועים ברחבי הארץ. השיא היה במסיבת הפרידה שאורגנה לשלוחי הרבי.

ביקור השלוחים בכלל והכינוס בפרט הותירו רושם רב על חסידי חב”ד בארץ הקודש, שקיבלו חיזוק ועידוד מיוחד מביקור השלוחים.

מנהל ‘תורת אמת’ ומוסדות חב”ד בירושלים

בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, התחולל מאבק גדול בישיבת ‘תורת אמת’, סביב קבלת הנשיאות ושיוך המוסדות באופן חוקי לליובאוויטש. כתוצאה ממאבקים אלו, מינה הרבי את הרב שמעון גליצנשטיין למנהל הישיבה. כשמצב בריאותו התרופף, היה מי שהציע להחליפו באחר, אך הרבי שיגר מברק להנהלת הישיבה ובו הוראה מפורשת כי בנו הרב חנוך יסייע בידו. כשר’ שמעון גליצנשטיין הלך לעולמו, הורה הרבי למנות את ר’ חנוך במקום אביו “במזכירות ובהנהלה” של ישיבת ‘תורת אמת’ (אגרות קודש, כרך כב אגרת ח’תרלט).

ב”ה, י”ב סיון, תשכ”ג

ברוקלין

הנהלת ישיבת תורת אמת בירושלים עיה”ק ת”ו

ה’ עליהם יחיו

שלום וברכה!

לאחרי פטירת הרה”ח אי”א נו”נ וכו’ מו”ה שמעון גליצנשטיין תנצב”ה, מהנכון אשר בנו הרה”ח אי”א נו”נ מו”ה אברהם חנוך שי’ גליצנשטיין, ימלא מקומו במזכירות ובהנהלה ומכמה וכמה טעמים

ויהי רצון אשר סו”ס [סוף סוף] תתבסס ותתגדל הישיבה תורת אמת בכל המובנים, ולכל לראש בתלמידים מתאימים לרצון רבותינו נשיאנו מייסדי ישיבה זו ומנהלי’.

לאורך השנים זכה ר’ חנוך וקיבל מהרבי אינספור תשובות מיוחדות בקשר לתפקידו כמנהל “תורת אמת”. פעם אמר לרבי, כי הוא מקבל עצות רבות בקשר לישיבת ‘תורת אמת’, וכיצד עליו להגיב. הרבי ענה כי עליו לשמוע את כל העצות, אך בפועל לעשות כפי שהוא מבין בעצמו.

מספר חודשים לפני שקיבל את המינוי, הונחה אבן פינה לבניין חדש לישיבה. עם כניסתו לתפקיד עמדה בפניו משימה מורכבת — לבנות בניין חדש ומפואר לישיבה. משימה זו נתקלה בקשיים מרובים, בעיקר כלכליים, אך הרב גליצנשטיין בסיוע רבים וטובים — ובהכוונת הרבי — הצליח להקים את הבניין חרף כל המכשולים.

כאשר נפטר הרב עזריאל זעליג סלונים, מי שניהל את מוסדות חינוך חב”ד בירושלים, מינה הרבי שלושה חסידים, ובהם הרב חנוך גליצנשטיין, לנהל את המוסדות.

בשנים מאוחרות יותר, עזב הרב גליצנשטיין את עמדת הניהול אותה הפקיד בידיו האמונות של הרב יהושע יוזביץ שי’, והוא עצמו התמנה לכהן כמזכיר מוסדות ‘בית חנה’ לצד, יבלחט”א ידידו הקרוב הרב טוביה בלוי שי’. תפקיד זה מילא עד השנים האחרונות.

פעילות חשאית לחילוץ כתבי ה’צמח צדק’

פעילות חשאית ענפה שעליה היה מופקד הרב גליצנשטיין, קשורה באיתור כתבי יד וספרים בכלל, ושל רבותינו נשיאינו בפרט. אוצרות חסידיים אלו הוא איתר בדרכים שונות ומשונות אצל אנשים פרטיים, אישי ציבור ובספריות, ואותם שלח אל הרבי. חלק מאוצרות אלו הודפסו במשך השנים בזכותו של ר’ חנוך. המטרה הראשונה היתה להשיג את כתב היד או הספר הרצוי, אך לעיתים בלית ברירה, השיג צילום מכתב היד החשוב ושלחו לרבי. 

ביומן המתאר את הנעשה בבית חיינו בשנת תש”מ, מסופר בשתי שורות על כתבים שמסר הרב גליצנשטיין. לאחר פטירתו קיבלתי פרטים נוספים על כך, והנה השתלשלות האירועים, שהחלו בספרית אדמו”ר ה’צמח צדק’ בליובאוויטש והסתיימו בחדר הרבי ב–770:

באחד הימים קיבל ר’ חנוך משימה להשיג אחד–עשר ספרים וכתבי–יד של אדמו”ר הצמח צדק הנמצאים בספריה הלאומית בירושלים. בדרכים שונות, גם באמצעות מר זלמן שז”ר, עשה ר’ חנוך הכל כדי שהספריה תסכים להשיב את כתבי היד ליורש החוקי — הרבי, אלא שהספריה הלאומית אינה מוציאה מרשותה, אפילו תמורת כסף רב, ספרים או כתבים שיש מהם רק עותק בודד. על אף הטענה כי הספרים שייכים לרבי באופן חוקי, כיורשו של ה”צמח צדק”, הספריה חששה שמקרה זה יהווה תקדים לכך שיורשים נוספים יבואו ויטענו על בעלות. הרב גליצנשטיין נתקל אפוא בחומה אטומה. לאחר מאמצים מרובים, הגיעה הבשורה הטובה; מר שזר התקשר אל הרב גליצנשטיין ובישר כי הספריה הלאומית ניאותה למסור את כתבי ה’צמח צדק’ לרבי. בשמחה רבה ניגש לספריה, אך לאכזבתו הודיעו לו כי למרות מה שהובטח, אין באפשרותם למסור את הכתבים!

חלפו שנים, ומר שזר הלך לעולמו, בין כך ובין כך נמשכו המאמצים בשני מישורים — מצד אחד הרב גליצנשטיין לחץ דרך אישים שונים בארץ הקודש, ואילו ר’ אברהם שם טוב השתדל באמצעים משפטיים ופוליטיים, דרך סנטורים בארצות הברית, כדי שהללו ילחצו על גורמים פוליטיים בארץ הקודש. המאמצים הוכתרו לבסוף בהצלחה, ובמלאת שלושים שנה לנשיאות הרבי — בחודש שבט תש”מ, נסע ר’ חנוך עם רעייתו ובתו לרבי, ועמו 11 ספרים וכתבי היד. מדובר בספרים וכתבי יד שנכרכו בכריכת עץ, ומשקלם הכולל היה גדול.

ביום ו’ שבט הגיע ר’ חנוך לרבי, ולאחר תפילת מנחה המתין יחד עם ר’ אברהם שם טוב בגן עדן התחתון, שם הניח את הספרים. הרבי נכנס ל’גן עדן התחתון’, ור’ חנוך הראה את הספרים, הרבי פתח כמה מהכרכים ועיין בכל אחד במשך מספר רגעים, ולאחר מכן בירר מספר פרטים טכניים לגבי הוצאת הספרים מהספריה הלאומית, ולבסוף בירך את השניים.

בתום הברכות, החל הרבי להרים את הכתבים. אחד המזכירים ביקש לסייע בשל משקלם הכבד של הכתבים, אך הרבי סימן לו שאין צורך בכך, ולמרות המשקל הכבד נשאם עמו לחדרו.

לאחר תפילת ערבית, נכנסו אל הרבי, ר’ חנוך ויבלחט”א רעייתו בתו, ור’ אברהם שם טוב, והרבי בירכם בברכות מיוחדות על שזכו להשיב את כתבי אדמו”ר הצמח צדק. ביומן מאותם שנים מוזכר גם כי הרבי בירכם — כשם שהיה זה ענין של פדיון שבויים, כן נזכה בקרוב לפדיון שבויים של הפרט והכלל בגאולה האמיתית והשלימה. וסיים: א פריילעכן שבת און א פריילעכן המשך [= שבת שמחה, והמשך שמח]. הרבי נתן לכל אחד מהם 5 דולר וחמש לירות ישראליות, וכן חמש דולר עבור העורך דין שעסק בנושא הוצאת הכתבים.

ספריו בכל בית חסידי

ר’ חנוך גליצנשטיין, הינו ללא ספק, הסופר הבולט ביותר בחב”ד, אשר במשך השנים חיבר שישים ספרים, ופירסם אין ספור מאמרים — כשהחוט המקשר בין כולם הוא: ליובאוויטש.

דומה כי אין בית חב”די שאין בו את ספריו היסודיים של ר’ חנוך, כמו סדרת ספרי התולדות של רבותינו נשיאנו, או תרגומיו לספרים “שיעורים בספר התניא”, שיחותיו של אדמו”ר הריי”צ כ’ליקוטי דיבורים’, ועוד.

הרב גליצנשטיין בעבודתו הספרותית חולל מהפיכה היסטורית של ממש, בתיעוד היסטורי חב”די, לצד הנגשת דברי חסידות לדוברי לשון הקודש. בתקופה בה חיבר את ספרי תולדות אדמו”רי חב”ד, הידע ההיסטורי החסידי היה בכי רע. על פי הוראה שקיבל מהרבי, היה על ספרי התולדות להסתמך אך ורק על סיפורים שסיפרו רבותינו נשיאנו. כדי לחבר את אבני הדרך של אדמו”רי חב”ד, היה צורך לעיין באין–ספור שיחות של אדמו”ר הריי”צ כמו גם תיאורים בדברי רבותינו ובסיפורי חסידים. הרב גליצנשטיין בעבודתו המונומנטלית, חולל מהפיכה של ממש. מאז שהוציא את סדרת תולדות אדמו”רי חב”ד יש לכל חסיד באשר הוא, מקור כתוב ומסודר לתולדות אדמו”רי חב”ד.

גם ספר התניא אשר רבים התקשו להתעמק בו, הפך להיות נגיש לכלל הציבור דוברי העברית ולה”ק, לאחר שהרב גליצנשטיין עמל ויגע ותרגם את שיעורים בספר התניא שנמסרו ברדיו על ידי הרב יוסף וינברג ע”ה.

הוא שקד על חיבורם של עוד עשרות ספרים, כמו גם מאות מאמרים שפירסם בעיתונות העוסקים בהיסטוריה כמו גם באקטואליה חב”דית. הנושאים עליהם כתב, היו מגוונים: כמו נסיעות לרבי, התוועדויות בבית חיינו, מבצעים, פעילויות של חסידים בשליחות הרבי, ועוד.

מבין השיחות הרבות שהיו לי עמו בנושאים היסטוריים, חקוקים בראשי דברים שסיפר כבדרך אגב, מהם למדתי עד כמה השליחות שלו היתה רחבה, למרות שלא היה לה תואר, שם רשמי, או תפקיד. מפעם לפעם היה ר’ חנוך כותב מאמרים היסטוריים או אקטואליים חב”דיים ושולח אותם לעיתונים, אך בתקופות מסויימות, הוא שלח ושלח, ומאמריו לא פורסמו כלל. בעקבות זאת החל לחדול משליחות ייחודית זו שנעשתה בעידודו הנמרץ של הרבי. כאשר העביר מסר ברוח זו אל הרבי, קיבל תשובה ברורה — כי יש להמשיך ולשלוח מאמרים גם אם יפורסמו לעיתים רחוקות. הרב גליצנשטיין ציית בקבלת עול, ומאז המשיך לכתוב מאמרים ולשולחם, למרות שרבים מהם לא פורסמו.

תשובות רבות קיבל מהרבי בנושא המאמרים שכתב, והנה מספר ציטוטים ממענה הרבי על מכתבו בו הוא מדווח על פרסום בעיתונות לרגל י’ שבט בשנת תשט”ו:

“במענה על מכתבו… בו כותב אודות העתונים שנדפסו בקשר עם יום ההילולא. הנה יישר כוחו על כל מה שעשה בזה, ויישר חילו גם על להבא, ולא להסתפק בשביעת רצון מהנ”ל, אלא אדרבה, ובמכל שכן וקל וחומר — ומה בהתעוררות דעד עתה פעלו הנ”ל, הרי על אחת כמה וכמה כשירבו בהתעוררות ובהתאמצות הרי תגדלנה הפעולות כמה פעמים ככה”.

הרבי אף נותן לו הוראות כיצד לתרגם ולפרסם שיחות ובשולי האגרת הרבי מבקשו לשלוח לספריה, עיתון וספר שיצאו בארץ הקודש, ומוסיף שכדאי להסביר למחברים ומו”לים על התועלת שימצא כל היוצא לאור בספריה (אג”ק ח”י אגרת ג’שסא).

לקראת י’ שבט תש”ל, כאשר הכריז הרבי על סיום ספר תורה של משיח, הוקם בארץ הקודש “וועדת העשרים” למכירת אותיות בספר תורה ופעולות אחרות בענין עשרים שנות נשיאות לרבי. הרב גליצנשטיין היה חבר בוועדה. 

הנה קטע קצר ממכתבו של הרב אפרים וולף לרבי, מספר ימים לפני י’ שבט, בו הוא מדווח על המתקפה החב”דית באמצעות התקשורת המתבצעת על ידי ועדת העשרים הנזכרת:

“בעניני ועדת העשרים: בעניני מאמרים בעיתונות לקראת י’ שבט, סודר שבידיעות אחרונות יכתבו ר’ חנוך גליצנשטיין ור’ טוביה בלוי ויפורסם בשם [ועל ידי העיתונאי] מנחם ברש”.

ביטאון חב”ד בהגהת הרבי

אחד הפרויקטים החשובים בהם נטל חלק בראש, היה “ביטאון חב”ד”, כשמו כן הוא, ביטאון לענייני חב”ד בארץ הקודש. את מלאכת העריכה וההוצאה לאור נטל הרב חנוך גליצנשטיין על עצמו מטעם צעירי אגודת חב”ד.  

בתקופה הראשונה של ביטאון חב”ד, בשנים תשי”ב–תשי”ט, ערך הרב גליצנשטיין לבדו את הביטאון, הרבה לפני שהדברים היו קלים ופשוטים כפי שהם בימינו. הגיליון הראשון יצא לאור תקופה קצרה לאחר חתונתו. במדור “שלום אחים” ישנה גם ידיעה על חתונתו: “פתח תקוה. ביום שלישי ה’ אלול התקיימה חתונתו של התמים אברהם חנוך גליצנשטיין, הכלה היא בתו של ידידנו ר’ אברהם פריז שי’ בחתונה השתתפו רבים מאנ”ש והתמימים וכן אורחים נכבדים מפתח תקוה”.

על הביטאון הראשון נכתב התאריך י”ח אלול, ושני עותקים ממנו נשלחו לרבי. באגרת מאותם ימים לצעירי חב”ד מתייחס הרבי בקורת רוח לביטאון החדש: “נהניתי מהחוברת בטאון חב”ד שנתקבל לכאן שני עקזעמפ. [עותקים], ויישר חילם של המשתתפים בזה ועל ידי זה בהפצת המעיינות בפנים ובחוצה”. הרבי אף שלח השתתפות בהוצאות ההדפסה וההפצה.

הרבי הדגיש כי הוצאת הביטאון לא תבוא על חשבון פרסום ידיעות ושיחות בעיתונים אחרים, כפי שהיה נהוג עד עתה. דברים אלו מכוונים כמובן גם אל הרב גליצנשטיין שעסק בפרסום ‘חוצה’ בעיתונים [אגרות קודש, ח”ז אגרת א’תתפ].

בשנים הבאות ערכו את הביטאון שני הידידים הרב חנוך גליצנשטיין ויבלחט”א הרב טוביה בלוי.

לאחר שנים רבות בראיון מיוחד ל”בית משיח” סיפר הרב גליצנשטיין על התייחסות הרבי לביטאון החשוב. כהקדמה לכך השיב לשאלה — מדוע בכלל יש להוציא ביטאון כאשר הוא וחסידי חב”ד אחרים אשר משכו בעט סופרים, פרסמו מאמרים וכתבות אודות חב”ד בעיתונות הדתית והחרדית:

“יש דברים שאי אפשר לפרסם ב’הצופה’ או אפילו ב’הקול’ או ב’המודיע’. יש כתבות או מאמרים שהם פנימיים לחב”ד ולא מיועדים לחוץ. כך גם מחקרים חב”דיים שונים או השקפות שלא תמיד יכלו להתפרסם בפני קהל הקוראים הכללי. לכן היה צריך כלי ביטוי עצמי כדי להביא את השייך לחב”ד לידי ביטוי”.

הרבי עצמו הגיה את כל המאמרים והכתבות שפורסמו בביטאון חב”ד, ועל כך סיפר הרב גליצנשטיין: “תשומת הלב בעריכה היתה גדולה מאוד. עצם העובדה שידענו שהרבי עובר על כל מילה ומקדיש מזמנו לכך למרות העומס העצום שיש לו — חייבה אותנו. הרבי מחק קטעים, שינה הוסיף וגרע. היו גם הערות על התוכן ועל הסגנון, וכן הערות כלליות — ואפילו על שגיאות שגרתיות של תקתוק.

“בכל פעם היו המזכירים מתקתקים את ההערות של הרבי על דף נקי וחלק ושולחים אלינו. אני זוכר שפעם אחת היה עמוד שהיו בו אין ספור תיקונים ואז שלחו אלינו את הדף האורגינל. כשראינו את הדף מלא בתיקונים מלמעלה ועד למטה, הרגשנו ביתר שאת את היחס המיוחד של הרבי. זה אומר שהרבי העריך ומאוד רצה את הביטאון”.

ואלה תולדות רבותינו

את ספרי תולדות רבותינו המונים חמשה עשר חלקים, החל לכתוב בהוראת הרבי כשהוא מקבל הכוונה מהרבי לאורך כל הדרך. הרבי ראה כל כרך טרם הדפסתו, וכשהודפס, כמובן שנשלח עותק לרבי. אחיינו הרב ישראל צבי גליצנשטיין מספר, כי כאשר הודפסו הכרכים אודות אדמו”ר הריי”צ, דודו המחבר שלח לו את הכרכים כדי למסור למזכירות עבור הרבי. המשימה בוצעה כמובן באופן מידי. באותו ערב, כאשר יצא הרבי מבית חיינו לביתו, הבחין ר’ ישראל צבי, כי בידי הרבי שני הכרכים של תולדות אדמו”ר הריי”צ!

כבר בשלבי המחקר, הכתיבה והעריכה של תולדות רבותינו, קיבל הוראות רבות מהרבי. הציר המרכזי עליו נשען בעת עריכת ספרי התולדות, היו שיחותיו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ. לאחר שנדפס ספר השיחות תש”ג, הבחין כי יש שינויים בין הנדפס לבין השיחה שמצויה אצלו, וכדי להבין את פשר הדבר, כתב על כך לרבי, וקיבל תשובה, כי כנראה השיחה המצויה אצלו היא ‘הנחה’ שהוציא לאור בזמנו חותנו הרב אברהם פריז, ואילו השיחה הנדפסת היא לאחר הגהה והוספות מאדמו”ר הריי”צ [אג”ק חכ”ד אגרת ט’קמו].

בימים ההם, המקורות היו דלים יחסית, אך בבית הסופר היה ארכיון גדול ובו אוצרות יקרים מפז שהכילו שיחות, רשימות, התכתבויות של רבותינו וחסידים מדורות קודמים, ובכל אלו הסתייע רבות כדי להעמיד ולכונן את המסורת הסיפורית–ההיסטורית הנוגעת לחייהם ולפועלם של רבותינו נשיאנו. ספריו היו למקור.

לפני כעשרים שנה החל בכתיבת סדרת “אוצר סיפורי חב”ד”, כאשר במשך השנים הוציא לאור עוד ספרים רבים, כולם קשורים לנושאי הליבה של תורת ותנועת חב”ד.

היריעה קצרה, ופועלו הרב–תחומי של הרב גליצנשטיין, לא יוכל להיכנס בגיליון אחד. יש להוסיף עוד ולספר על פועלו הרב בענין בית כנסת ‘צמח צדק’ בעיר העתיקה, על מסכת קשריו הענפה עם מר זלמן שזר, ומסכת הקשרים עם אנשי רוח בראשם קירובו של הסופר אליעזר שטיינמן — כאשר כל אלו נעשו בהכוונת הרבי ובעידודו.

מנחיל לדור הבא

בלתי אפשרי לחתום את הטעימה הראשונית ממסכת חייו של “ר’ חנוך”, כפי קראו לו מכיריו, מבלי להזכיר את הפן האישי.

הרב גליצנשטיין היה קשוב לכל שואל בנושאים היסטוריים חב”דיים, והיתה לי הזכות לשמוע ממנו רבות. יצא לי לשוחח עמו פנים אל פנים או טלפונית בנושאים היסטוריים מגוונים, והרב גליצנשטיין השיב על כל שאלה או הפנה ליודעי דבר. תמיד סייע בכל דרך אפשרית. תשובותיו היו קצרות, ענייניות וחדות. כאשר לא עסק בנושא או לא היה בקי בו דיו, לא התבייש לומר ברורות: איני יודע, ומיד הפנה למי שיתכן ויכול לסייע בתחום.

קוראי ‘בית משיח’ חבים לו רבות בזכות מידע יקר וחשוב שהוסיף לבקשתי ולבקשת ידידיי, והכל בחפץ לב, בדייקנות מירבית ובבהירות השמורה רק לו.

את הסודות לקח עמו

לפני מספר שנים חלה במחלה קשה ממנה סבל ייסורים קשים. בניגוד לכל הסטטיסטיקות ודברי הרופאים, הצליח בחסדי ה’ להיאבק במחלה במשך שנתיים עד שחזר לבריאות איתנה. כאשר הגיע לבדיקה אחרונה, הפרופסור שבדק אותו פנה לרעייתו בהתפעלות ובהתרגשות: “איזו זכות יש לבעלך? איך הצליח להיאבק במחלה הקשה במשך שנתיים ולצאת ממנה בריא?”

לפני מספר חודשים החל סובל מבעיות לב, ואף אושפז לזמן מסויים, אך המשיך לתפקד ככל יכולתו. בשושן פורים האחרון אף הגיע לבית הכנסת לקריאת המגילה. אולם בימים הבאים שוב חש בליבו ואושפז. בליל כ’ באדר לקה בהתקף לב חזק, ובמשך שעות ארוכות הרופאים נלחמו על חייו, עד שלדאבון לב, החסיד הנאמן, הסופר הדגול וההיסטוריון הבלתי נלאה — השיב את נשמתו לבוראה והוא בן שמונים ושש שנים.

הותיר אחריו את רעייתו גיטא ואת בתו מרת רבקה ביילא רעיית העסקן החב”די הרב מנחם וייספיש; נכדים, נינים, ועשרות רבות של ספרים שחיבר ותירגם והם מהווים עדות “לדורי דורות” על פועלו של האיש.

הלווייתו יצאה משיכון חב”ד בירושלים בהשתתפות קהל חסידי חב”ד, ידידים ומכרים. מסע ההלויה המשיך להר המנוחות שם נטמן

פורץ דרך לגאולה מאת הרב טוביה בלוי

חמישים שנה עבדתי עמו יחד בהפצת המעיינות ובמוסדות חב”ד, ומנקודת מבט שלי — הוא האיש שהרבי נתן בו אימון רב. הוא קיבל הוראות רבות לבצע משימות חשובות ורגישות, מהן חשאיות. לעיתים קיבל מהרבי מכתבים עליהם צויין באופן בולט: “סודי”, וזה אומר הכל.

ידידי הרב חנוך היה פורץ דרך לגאולה. הוא היה ממובילי המהפכה שחולל הרבי בדורנו. כאשר הרבי קיבל את הנשיאות ודיבר על הפצת המעיינות לקרב את הגאולה, הוא עמד בראש משימות חשובות וכבירות מהן גלויות ומהן שנעשו בשקט, כדי למלא את הוראות הרבי על הצד היותר טוב. הוא היה אחד הראשונים שאמר “הנני” לרבי, והתכוון לכך במלוא הרצינות. אחד הצעדים הראשונים היה הקשר הייחודי שלו עם סופרים ועיתונאים שעמם שוחח על חסידות ועל הרבי, ובגינו קיבלה חב”ד פרסום והד תקשורתי שאין לו אח ורע. הוא היה הראשון שביצע זאת. 

ידידי הרב חנוך היה גם פורץ הדרך בספרות החב”דית, כאשר עד להתחלת יצירתו הספרותית, היו ספרים חב”דיים בודדים, והוא, בשקדנות ובהתמדה מופלאה להם הייתי עד במשך עשרות בשנים, מתוך דביקות אמיתית במשימה, הוציא ספר אחר ספר, עד אשר השלים את המשימה הראשונה החשובה: תיעוד תולדות אדמו”רי חב”ד.

יש לציין כי בעבודתו הספרותית שהיתה חדשנית כלפי החסידים, הצליח להיות נאמן לחלוטין למקורות — הלא הם דברי רבותינו נשיאינו, ואף זה לפי הוראות שקיבל ישירות מהרבי.

ביטאון חב”ד היה אף הוא מהפיכה אמיתית, שכן לחסידים הוותיקים היה זה בגדר חידוש של ממש; וכאשר הגיעה הסכמה מהרבי להוציא עיתון פנים–חב”די, ר’ חנוך לא עשה כל חשבונות, ולקח על עצמו את מלאכת העריכה וההוצאה, ובתוך זמן קצר הוציא גיליון ראשון. במשך תקופה ארוכה עבד על כך לבדו, והוציא עיתון אחר עיתון. בתקופה הבאה עבדנו יחד על הביטאון, ועל כך כבר נכתב רבות בבימות שונות.

אחת המעלות החשובות שלו הייתה החריצות. הוא היה חרוץ ומתמיד בעבודתו באופן שקשה לתאר. אתן דוגמה: כאשר עבד כמזכיר בתיכון ‘בית חנה’, בו אני מכהן כמנהל, הוא הגיע מידי יום ביומו, בשבע בבוקר, פותח את הדלתות ומוודא שהכל כשורה. לאחר מכן היה מתיישב במשרד המזכיר ומתחיל יום עבודה. כך הספיק בעבודת העסקנות כמו גם בשורה של משימות מתוכננות או פתאומיות, לצד עשרות ספרים שכתב ותרגם המהווים היום נכסי צאן ברזל בכל בית חב”די. 

“לא זכור כזה חיוך”

הרב גליצנשטיין קיבל ברכות רבות והוראות חריגות לזרעא חיא וקיימא, שכן שנים רבות חלפו מאז חתונתו ובשורות טובות לא נראו באופק. כאשר ביקש מהרבי ברכה לטיפולים רפואיים, כמקובל בכגון דא, וכפי הסכמת הרבי במקרים רבים אחרים, הרי אצל הרב גליצנשטיין הכל התנהל במסלול רוחני. הרבי דחה את ההצעה לטיפולים רפואיים, והמשיך לברכו שוב ושוב, עד אשר שבע עשרה שנה לאחר נישואיו נולדה לו בתו היחידה.

כבר בילדותה לקחה ר’ חנוך לרבי. כאשר ראה אותה הרבי בפעם הראשונה, שאל: “זו הילדה?” וכשנענה בחיוב, קרנו פניו של הרבי, וכפי שהתבטא בן דודה, הרב ישראל גליצנשטיין: “לא זכור לי כזה חיוך, כזה אושר אצל הרבי”.