כ”ק אדמו”ר הזקן:

כ”ק אדמו”ר הזקן: מילואים הוא מלשון מילוי והשלמה. ועל פי פנימיות העניינים, עניינו של המשכן היה להחזיר לעולם את “אור שבעת הימים” אשר האיר בעולם הזה בימי בראשית, לפני חטא אדם הראשון אשר בעטיו נסתלקה השכינה לרקיע. אך הנה בהקמת המשכן ביום השמיני על ידי משה, הוריד את השכינה למטה ושוב האיר בעולם הזה אור שבעת ימי בראשית. אלא שכדי שיאיר אור זה שהוא מה שמאיר מחכמה דאצילות לבינה, יש צורך שתהיה המשכה מבחינת “שמיני” שהוא הארת עצמיות חכמה עילאה. ועל ידי גילוי זה של בחינת חכמה עילאה, שהיא כה עליונה, הרי שזה פעל שאור שבעת הימים יאיר בספירת המלכות. בעת ועל ידי הקמת המשכן ביום השמיני, וכך הושלם והתמלא אור זה שוב למטה בארץ.

(לקוטי תורה ויקרא יא, א)

משה ואהרן

כ”ק אדמו”ר האמצעי: משה ואהרן הם נצח שבדעת (משה) והוד שבדעת (אהרן). ואמרו על עצמם “ונחנו מה” משום ששם מ”ה המאיר בספירת הדעת מאיר בשניהם עד אשר שניהם כאחד הם בחינת מ”ה. ולכן היו משה ואהרן באחווה ורעות תמידית, ש”וראך אחיך ושמח בליבו” … “וישק לו”. וכן היה אהרן מסייע למשה שהיה כהן - בימי המלואים, בעוד שאהרן היה לוי ועזר על ידו.

(תורת חיים שמות ח”א פו, א)

כינור של שמונה נימין

כ”ק אדמו”ר הצמח צדק: כאשר מציינים את המשכת האור מספירת הבינה וששת המידות לספירת המלכות, נקראת אז ספירת המלכות בשם “בת שבע” דהיינו שהיא השמינית. וזהו שהאור המאיר בשעת ספירות אלו ובשבעת ימי המילואים המקבילים הוא אור שבעת ימי בראשית המקביל לכנור של שבעה נימין. אולם בחינת היום השמיני היא כנגד ספירת המלכות שזוכה אז לעליה ולגילוי האור בה, והיא בבחינת כנור של משיח של שמונה נימין.

(יהל אור עמ’ תעה)

מהו העיקר?

כ”ק אדמו”ר מהר”ש: אף שקיימו האבות את התורה לפני מתן תורה, אבל עניין “דירה בתחתונים”, אשר זהו עיקר הכוונה, נפעל רק על ידי מתן תורה והקמת המשכן. שכן רק ביום השמיני ירדה האש מלמעלה על הקרבן, זהו ששבעת ימי המילואים הוא על דרך ההמשכות של האבות שהמשיכו את האורות באצילות, אך לא בגשמיות, ואילו עניין היום השמיני למילואים הוא המשכת האור העליון ביותר ודוקא בגשמיות ממש על ידי משה רבינו, וכן יאיר אור זה בגאולה בתכלית השלימות.

(תורת שמואל תרל”ב ח”ב עמ’ שנה)

קרא משה לאהרן

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: כיוון שנצטוו משה ואהרן ובניו שלא לצאת מהמשכן כל אותם ימי המילואים, תמוה עניינה של קריאה זו שהרי שם היו.

אלא שקריאה היא מלשון המשכה. לאמור: ביום השמיני המשיך משה לאהרן ובניו את בחינת “שמיני” שהוא האור של פנימיות החכמה עילאה כפי שנמשך ב”שמיני” שהיא ספירת הבינה שהיא השמינית מלמטה למעלה והמשיך זאת למטה בגילוי לאהרן ולבניו ולזקני ישראל.

(סה”מ תער”ב ח”ב עמ’ תתקנב)

שמיני למלואים

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ: לכאורה צריך ביאור הרי ימי המילואים עניינם למלא ולהשלים את הגילוי החסר. ויש להבין מה מוסיפה בחינת יום השמיני על בחינת שבעת ימי המילואים, הרי מילוי ושלימות קיים בכל אחד משבעת הימים?

והביאור בזה: אור שבעת הימים הוא כנגד שבעת ימי הבניין של מעשה בראשית. והיום השמיני הוא בחינת אור שמיני שומר ההיקף שהוא למעלה מבחינת שבע. 

(סה”מ תשי”א ד”ה ויהי ביום השמיני)

שתי הקצוות

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: לכאורה קשה להבין כיצד פרשה הפותחת בעניינים כה נעלים של הורדת השכינה למטה וכלות הנפש של נדב ואביהו. מסיימת באיסור אכילת שרצים?

אלא ללמדנו שללא קבלת עול מלכות שמיים כבסיס לעבודת ה’,  יכול האדם להתדרדר כל כך עד שיצטרך אזהרה מיוחדת בתורה שלא לאכול שרצים וכו’.

(תורת מנחם שמות שנת השי”ת עמ’ 35)

פתגם השבוע בעניני משיח וגאולה

ותיכף ומיד ממש . . עוד לפני ראש-חודש ניסן, ואפילו לפני שבת מברכים ניסן – עוד בהתחלת השבוע דפרשת ויהי ביום השמיני (שקאי על ראש-חודש ניסן) – באה מיד הגאולה, ו”הוקם המשכן”, ביחד עם בית המקדש השלישי, וישנו הגילוי דכל עשר העטרות שנטל אותו היום, ביחד עם מלך המשיח בכתרו [כי לאחרי כל העבודה במשך הדורות, נמצאים כבר בדרגת “זכו”, ומשיח בא (לא כעני ורוכב על החמור, אלא) עם ענני שמיא – במלוא ההרחבה].

(ש”פ פרה תשמ”ט)