כיצד נוהג מי שעבר את קו התאריך ודילג על יום בלוח השנה? הגישה המהפכנית של הרבי לצד סיפורים מרתקים הקשורים לנושא זה

כיצד נוהג מי שעבר את קו התאריך ודילג על יום בלוח השנה? הגישה המהפכנית של הרבי לצד סיפורים מרתקים הקשורים לנושא זה

 ר’ אברהם, יהודי ירא שמים ואיש עסקים, הפקיד זה עתה את מזוודותיו ב’צ’ק- אין’ של טרמינל שדה התעופה על שם ‘קנדי’ בניו יורק, וכבר הוא מתקדם לעבר מעבר הגבול, עובר שיקוף, וכעבור דקות הוא מתיישב על כסאו ב’ביזנס קלאס’ בקדמת המטוס שאמור להובילו ליפן. שם, ביפן, ממתינות לו כמה פגישות עסקים שקבע מראש עם אנשי עסקים יפנים איתם הוא עומד בקשר בשנים האחרונות.

השבח לה’ יתברך שעסקיו הולכים ומשגשגים בשנים האחרונות, והוא מקווה שגם הטיסה הפעם, כקודמותיה, תצליח ותניב פירות. הוא רק לא יודע שהפעם, בטיסה הנוכחית, מחכה לו “מוקש” לא פשוט - חג השבועות העומד בפתח.

חג השבועות? מה הקשר בין חג השבועות הממשמש ובא לבין נסיעת העסקים שלו? ולמה בכלל אנחנו מטרידים את ר’ אברהם שזה עתה מתרווח לו במקומו, ומקווה לישון שינה עמוקה למשך השעות הבאות?

כדי להבין על מה מדובר, כדאי לעצור לרגע את ההמראה, וללמוד על רגל אחת, בעברית קלה, נושא שכמעט אינו מוכר לציבור, אף לא לתלמידי החכמים, הנושא את הכותרת “קו התאריך”.

מהו ‘קו התאריך’ הדמיוני?

כדור הארץ הוא עגול. יחד עם זאת, כדור הארץ מכיל צדדים שונים שבהם אוכלוסיות המתגוררות באזורי זמן שונים. בעוד שבחלק מהמקומות מאירה השמש וזורחת, במקומות אחרים שורר ערב או לילה.

כיוון שכך, נקבע קו התאריך, אשר הינו קו דמיוני החוצה את כל כדור הארץ. הוא נקרא “קו התאריך” שכן קו זה מבדיל כביכול בין תאריך אחד למשנהו.

ההסבר לכך הוא פשוט: כאשר ה’ ברא את השמש, היא הוצבה במקום מסוים ומשם החלה את מסלולה סביב כדור הארץ. יוצא שמזרחית לאותו מקום, השמש תזרח רק בעוד 24 שעות, ומערבית לאותו מקום בעוד שניות ספורות (כל עיגול, וכדור הארץ בכלל, מורכב מ–360 מעלות, במשך כל 24 שעות השמש מקיפה את כל ה–360 מעלות, נמצא שבכל 4 דקות היא עוברת מעלה אחת, אורך הקו החוצה הינו 180 מעלות).

מאחר והעולם הוא כדורי, ונוצר מצב שאדם המתקדם לכיוון מערב השעה כל הזמן מתקדמת, ואין לדבר סוף כי העולם עגול. לצורך כך נקבע קו דמיוני המפריד את מזרח הכדור ממערב הכדור, שם הוא סוף היום ותחילת היום הבא. כלומר, כאשר מערבית לקו 6:00 בבוקר, הרי שמזרחית לקו יהיה בדיוק 6:00 בבוקר ביום שלאחריו,

דא עקא, החוקרים הרי לא יכלו לדעת מהו מקום תחילת מסלול השמש בבריאת העולם, ואשר על כן, הוחלט באופן שרירותי להתחיל את הקו הזה מגריניץ שבאנגליה, וכך נקבע קו התאריך הבינלאומי במפות, והוא המקובל בעולם, שנקבע ל- 180 מעלות מגריניץ שבאנגליה. למעשה, קו זה החוצה את המזרח ממערב, אינו קו טבעי ואף לא קו אסטרונומי, ואינו נקבע על ידי גורמים שמימיים, אלא הוא קו שרירותי שנקבע על ידי מדענים. המדענים שקבעו את מעלת האפס בגריניץ, עשו זאת לא רק כדי לחלוק כבוד לגריניץ, אלא משום שמעלת האורך 180 מגריניץ החוצה את המזרח והמערב, ממילא חוצה את ימות השבוע, מעלה זו תעבור באוקיינוס השקט במקום שאין שם יבשות וישובים גדולים. וזאת כדי למנוע חציתו של קו התאריך הבינלאומי בישוב של בני אדם, שאז היה יוצא אבסורד, שבצדו המזרחי של הרחוב הוא שבת ובצדו המערבי של הרחוב יום שישי, וכיוצא בזה בשאר ימות השבוע.

עד כאן על “קו התאריך” על רגל אחת.

לצום יומיים צום יום הכיפורים?

קו התאריך לא היה מענייננו אילולא הציב שורה של שאלות הלכתיות לגבי מעבר מתאריך אחד לתאריך אחר, כמו למשל מי שעובר מתאריך אחד לתאריך אחר - מה עליו לעשות עם שמירת שבת? האם להזיז את השבת ליום ראשון או לציין את השבת כבאותו מקום אליו הוא הגיע?

השאלה האקטואלית לימינו אלה - היא שאלת ספירת הימים של ספירת העומר, וכן לגבי יום מועד חג השבועות. בעוד שכל החגים חלים בתאריכים מדויקים שקבעה התורה, “בראשון לחודש”, “בעשירי לחודש”, “בחמישה עשר לחודש” וכולי, הרי שלחג השבועות אין כל תאריך מדויק. יום החג נקבע כיום החמישים לספירה מאז יציאת מצרים. יהודי מצטווה לספור ארבעים ותשעה ימים, והיום החמישים ‘נעצר’, הזמן מתאפס, ואותו חוגגים.

אולם כאשר אדם בעיצומם של ימי ספירת העומר עולה על טיסה ישירה מארה”ב ליפן, שתי מדינות הנמצאות משני צידי קו התאריך - האם עליו להמשיך בספירתו שספר עד עכשיו (כי הרי כל ענינו של ספירת העומר הוא לספור 49 יום, ואם ישנה את הספירה לפי המקום, יוצא שסופר או 50 יום או 48), או להתחיל לספור כפי המקום בו הוא נמצא?

שאלות אלו, והנגזרות מהן, הטרידו בשנים האחרונות את גדולי התורה והפוסקים. שאלה זו הפכה ל’בוערת’, ככל שהטיסות הפכו לשכיחות יותר, והמעבר ממקום אחד בגלובוס למקום אחר, הפך להיות מעשה שבכל יום - מה שלא היה עד לפני כשבעים שנה, כאשר לא הייתה כמעט אפשרות להיתקל במצב של אדם החוצה את כדור הארץ.

בתקופת מלחמת העולם השניה, ברחו מאות פליטים יהודים, ובעיקר תלמידי ישיבות, לשנחאי שביפן, מדינה שלא ממש הייתה בה קהילה יהודית במשך השנים שלפני כן. בעקבות זאת נוצרה מחלוקת בין גדולי ישראל בנוגע לתאריך שבת ויום הכיפורים - מתי לקבוע את זמנם, האם כקביעות כל העולם, או שיש לשמור שבת ביום ראשון (של כל העולם). כך גם צצה השאלה במלוא חריפותה לגבי יום כיפור - האם לצום ביום רביעי (כפי שחל באותה שנה) או בחמישי. סברות המחלוקת תלויות במחלוקת על מיקום הקו.

היו פוסקים שכתבו לתלמידיהם לשמור שבת ביום ראשון בלבד, ולצום ביום חמישי בלבד. אולם, היו פוסקים שצידדו אחרת. כך ביום צום גדליה תש”ב כינס הרב יצחק אייזיק הרצוג את כל גדולי ישראל שהיו באותו זמן בארץ ישראל (ביניהם: הרב שלמה יוסף זוין, הרב איסר זלמן מלצר, הרב צבי פסח פרנק והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל) כדי לדון בשאלת צום יום כיפור לפליטים השוהים ביפן. לאחר דיונים ממושכים החליטו שעל הפליטים לשמור שבת ויום כיפור בתאריך כמו בכל העולם.

בין בחורי הישיבות היו גם בחורי ישיבות חסידיות שאכן שמרו את יום השבת כרגיל, ואת יום כיפור ביום רביעי. כן הורה כ”ק אדמו”ר הריי”צ לחסידים, וכן הורה האדמו”ר מגור לחסידיו. לעומתם, האדמו”ר מאמשינוב סבר שצריך לחומרא לשמור גם שבת וגם יום ראשון (על סיפור ‘מופת’ נפלא הקשור לאדמו”ר הריי”צ - ראה מסגרת).

מחלוקת זו גרמה לבלבול אדיר, כאשר חלק מהיהודים שומרים שבת ביום אחד וחלק ביום אחר, וכל אחד חילל במכוון את השבת של האחר, ונוצר זלזול עצום בקדושתה של השבת.

אחד הגאונים הגדולים שעסק בנושא זה, הוא הגאון המפורסם רבי אהרן חיים הלוי צימרמן. הרב צימרמן כיהן במשך שנים רבות כראש ישיבת בית מדרש לתורה בשיקגו וכן כיהן כראש ישיבה בניו יורק. בשנת תשל”ג עלה לארץ ישראל והתגורר בירושלים עד לפטירתו בז’ באדר תשנ”ה.

הרב צימרמן היה גאון אדיר בכל חלקי התורה, המזכיר בסגנונו את הגאון הרוגטשובי. הרב צימרמן חיבר ספרי הלכה והגות רבים.

היחס שלו אל הרבי מלך המשיח היה הדרת כבוד נפלאה. הוא טען שהיחיד שממש יודע ללמוד בדורנו, הוא הרבי מליובאוויטש. כשהיה מבקר אצל הרבי והיו משוחחים בלימוד, היו “עפים” שם מסכתות ושמות ספרים באופן שכל מי שעמד מן הצד והאזין לא הבין מאומה. הדברים היו נשמעים בערך כך: “מה עם התוספות ההוא בכתובות? הלא יש הר”ן בנדרים! והרי אותו רש”י ביבמות? נו, הרי יש הרא”ש בבבא קמא! ומה עם הרשב”א בתשובות? הרי הרמב”ם ב’מורה’ כבר התייחס לזה! וכן המשיכו שעה ארוכה בלי שאף אחד מן הצד הבין מאומה מהשיחה ביניהם.

אחד הספרים שחיבר הרב צימרמן היה ספר בשם “אגן הסהר” העוסק בסוגיית קו התאריך. הנושא עצמו הוא נושא “כבד”, וגם הרבנים והגאונים רובם אינם מכירים אותו על בוריו. אם לא די בכך, הרי שהספר הזה נכתב בסגנון מקוצר, כשהוא מלא ב’עיין’ס במקומות רבים ברחבי הש”ס והפוסקים, כך שכמעט כל הלומדים שפתחו את הספר, לא הבינו בו מאומה.

לאחר יציאת הספר לאור עולם, נתן הרב צימרמן ליהודי בשם שפרן למכור אותו בשכונת קראון הייטס, וביקשו להכניס ספר ראשון לרבי.

הלילה בו הגיע הספר אל הרבי, היה לילה שבו הרבי קיבל אנשים רבים ל’יחידות’. כשנסתיימה ה’יחידות’ בשעה מאד מאוחרת בלילה, נשאר הרבי עוד כחצי שעה בחדרו, בו עבר על הספר שהוכנס. מיד לאחר מכן הוציא פתק תשובה לרב צימרמן, כי היסודות עליהן בנויים הפלפולים שבספרו שגויים, וממילא גם מסקנת הספר בטעות יסודה (הרבי כמובן פירט מדוע).

כששמע זאת הרב צימרמן היה נרעש כולו. הוא חזר ואמר בהתפעלות עצומה שהרבה יותר ממה שהוא מתפעל מהגאונות המשתקפת בתשובה של הרבי החולקת על מסקנותיו בספר, יותר מזה הוא מתפעל מהעובדה שבמשך כחצי שעה הרבי הספיק לעבור על ספר כה “כבד”, להבין את יסודותיו ומיד להפריך אותם. אבל הוא עדיין עמד על דעתו שמסקנתו שם נכונה.

שנתיים לאחר מכן, בחודש מנחם אב תשכ”ד, היה הרב צימרמן ב–770 כשהרבי נכנס למנחה. לאחר מנחה ניגש הגאון אל הרבי והתפתח דו שיח תורני עמוק ביניהם. כאמור, היה זה דו שיח שאף אחד מן המאזינים מהצד לא הבין בו מאומה. עמדו שם מגדולי הרבנים והגאונים בנגלה ובחסידות שניסו להקשיב לדברים, אך אף אחד מהם לא התחיל להבין מאומה.

סגנון הדברים היה כאמור: הרבי שואל את הגאון: מה תעשה עם התוספות ההוא בכתובות? והלה עונה: הלא יש הר”ן בנדרים! הרבי אומר: ומה תאמר על אותו רש”י ביבמות? והגאון עונה: נו, הרי יש הרא”ש בבבא קמא!

כך המשיכו שעה ארוכה עד שהגאון נעצר, חשב לרגע, רקע ברגלו ואמר: “אמנם כרגע אין לי תשובה על כך, אבל אני עדיין סבור שהצדק אתי!” בכך הסתיימה השיחה והרבי נכנס לחדרו, בעוד הגאון נשאר עומד על מקומו מהורהר.

באופן נדיר מתערב הרבי בסוגיה הלכתית

שאלה הלכתית זו של קו התאריך, הגיעה גם לשולחנו של הרבי מה”מ, והרבי נדרש לעסוק בסוגיה זו ולענות לשואלים כיצד לנהוג. על אף שהפניה אל הרבי היתה מן הפן ההלכתי, וכבר נודע בשערים, שלמרות גאונותו, עמקותו ובקיאותו המדהימה אשר אין לה אח ורע, נמנע הרבי בדרך כלל מלפסוק, שכן לדבריו שייכים הם לרבנים פוסקי ומורי הוראות בישראל ואליהם היה מפנה הרבי לשאול שאלות בכגון דא.

הרי שבמקרה זה, הרבי נחלץ חושים כדי לדון בו ולפסוק בו הלכה. אין לנו, בדעת תחתון, כל שמץ מדוע בענין זה הסכים הרבי להיכנס לעובי הקורה ולפסוק פסקו. אפשר רק להעלות השערות כמו העובדה שלעתים הרבי ביקש לאפרושי מאיסורא - במקרים שבהם נראה שאין מתריעים די הצורך אודות ענין הדורש תיקון, יוצא הוא בכל תוקף וחושף זרוע קדשו בגלותו את כל ההיבטים ההלכתיים בהם קשור הענין. ייתכן והרבי עסק בענין זה בעקבות שאלות שהופנו אליו על ידי פוסקי הדור בבקשה שיחווה את דעתו הקדושה.

באגרות קודש (ח”ג, עמ’ קיח) הרבי מפתח את הנושא הזה מיסודו והופך בו מכל צדדיו. כמובן שלא נביא כאן את כל תוכן הדברים, ורק נצטט אי–אלו שורות: “… ובנדון שאלתו - מה שבמשך נסיעתו דלגו יום אחד, ושואל לסיבת הדבר, ואיך היתה צריכה להיות ההנהגה בענין ספירת העומר בפרט.

סיבת הדבר: א) בהיות הארץ כדור עגול ולא שטוחה - אין זריחת השמש, לדוגמא, נראית בבת אחת בכל חלקי הארץ.

ב) כיון שמהלך השמש הוא ממזרח למערב - הרי במקום הנמצא למזרח יותר תוקדם שם ראית השמש בזריחתו, ובהנמצא למערב יותר תתאחר שם ראית זריחת השמש. וכמרז”ל שבירושלים היה מתאחר לגבי בבל שש שעות. ובזוהר שמקומות שונים בארץ, ובשעה שכאן יום במקום אחר הוא לילה. וראה גם כן שער הכולל בתחילתו.

ג) על פי הנ”ל הנה כאשר בירושלים הוא רגע חצות היום דיום א’ למשל, היינו שהחמה עומדת בראש כל אדם, הרי בקצה בבל הנמצאת למזרחה הוא כבר שש שעות אחר חצות יום א’. וממזרח קצה סיביר שהיא ממזרח לבבל כמרחק בבל מירושלים הוא חצות ליל יום שני, אבל אם תחשוב מירושלים למערב הרי בבואך למזרח אמריקה, שהיא לערך כמרחק בבל וירושלים, הנה ברגע חצות יום א’ בירושלים שם הוא ברגע זה ממש שש שעות מקודם לזה, היינו בוקר יום א’. ובמקום הנמצא למערב מזה כפי המרחק הנ”ל לערך, היינו ממזרח לקצה סיביר הנ”ל הוא שש שעות קודם לזה, היינו חצות ליל יום א’. נמצא במקום אחד ממש הנה כשיבואו לשם ממזרח למערב יאמרו שהוא יום א’, ובביאה ממערב למזרח - שהוא יום שני.

וכדי לצאת מן הספק צריך למצוא המקום שממנו מתחיל מנין הימים.

וכאן הוא פנימיות המבוכה: דלהיות השמים והארץ עגולים, ובעיגול אין שייך ראש וסוף, הנה מצד עצמו, הרי על כל נקודה שבהם שייך לומר שהיא ההתחלה.

והנה שקלו וטרו בשאלה זו בעלי תריסין, וג’ דעות במקום התחלת הימים: א) צ’ מעלות ממזרח ירושלים. ב) קמ”ה מעלות ממזרח ירושלים. ג) ק”פ מעלות ממזרח ירושלים”.

כמעט עשר שנים אחר–כך, בחול המועד פסח תשי”ח, הגיע ר’ חיים סרברנסקי מאוסטרליה לניו–יורק, ובדרכו עבר את קו התאריך. כאשר שאל את הרבי מה עליו לעשות לפועל, ענהו הרבי:

1)  בהנוגע להבא - ישמע מאחר.

2) יספור ע”פ [על פי] מה שהתחיל (שלדעתי זוהי העיקרית אצלו) וליתר שאת גם כפי שסופרים כאן, ובהפסק ביניהם ולא בסמיכות (דמחזי כשיקרא, וגם שזהו היפך לענין הספירה - היינו בירור ולא ספק, שלכן צ”ע [צריך עיון] אם הי’ יכול לברך אפילו אם כל הימים הי’ סופר ב’ ספירות).

יבקש הרבנים לפס”ד [לפסוק דין] בהנוגע לחגה”ש [לחג השבועות], כי ע”פ הנ”ל חגה”ש (הנקבע רק ע”י ספירת כאו”א [כל אחד ואחד] ולא דב”ד [דבית דין]) צ”ל אצלו מוקדם יום אחד (ש”ק ויום א’).

שוב דן הרבי באריכות בסוגיה זו, במכתבו אל הרש”י זוין, בו הגיע למסקנות ברורות בעניין: נזדמנה לידי שנה זו שאלת אחד שעבר קו התאריך באמצע ימי הספירה ובמילא נתוסף לו יום במספרו, ונסתפק בהנוגע למנין ולברכה - במשך ימות הספירה לאחרי עברו קו התאריך.

ועוררתי אותו שנוגעת עוד יותר השאלה - בהנוגע לחג שבועות שלו. ולפע”ד נראה בהנוגע למינינו ולברכה, שאף שאין ספק שצריך להמשיך דוקא בספירתו שלו, שהרי מופרך לכפול ספירה אחת פעמים, ויכול ג”כ לברך, הנה מהיות טוב אל וכו’ - וישמע הברכה מאחד שבכאן ויכוין לצאת בה [שהרי הברכה היא על עצם המצוה, ולא על מספר היום, שלכן אין סתירה במה שלהמברך הוא יום שלשים ולהשומע ל”א יום].

ובהנוגע לחה”ש, הרי כיון שאינו תלוי בימי החדש ואינו תלוי בבית דין, אלא - תיכף לאחרי שכלה ספירת שבע שבועות, והנ”ל ספר מ”ט יום ע”פ התורה ותמימות הם אצלו, עליו לחוג חה”ש למספרו, ז.א. יום אחד קודם לבני המקום, כאן. אלא שמפני התמי’ בעיני “העולם”, הוריתיו למצוא עכ”פ עוד שנים - מורי הוראה, שגם דעתם יהי’ כנ”ל.

בתמצות, הוראת הרבי, היא: מלכתחילה אין דעתו של הרבי נוחה מחציית קו התאריך במהלך כל ימי ספירת העומר. אולם אם בכל זאת עוברים, על האדם הנוסע להמשיך לספור כפי שספר עד עכשיו. ומה לגבי חג השבועות? על כך פוסק הרבי כי את חג השבועות יחגוג ביום ה–50 שלו ולא של בני המקום בו הוא נמצא.

פסק הלכה שהכריע הרבי תוך כדי הליכה

בהקשר לפסיקה זו, מביא ה’חוזר’ ר’ יואל כהן סיפור מופלא שבדידו הווה עובדא:

“היה זה בשנת תשכ”א. באותה שנה חל חג השבועות ביום ראשון בשבוע (ובחו”ל - גם ביום שני). בשבת שלפני החג, ה’ בסיון, התארח אצלי יהודי מארץ–ישראל. בסעודת ליל שבת, תוך כדי שאנו מדברים, הוא סיפר שלא מזמן הוא ביקר ביפן.

“כששמעתי את הדברים הבנתי שבמהלך ספירת העומר הוא חצה את קו התאריך. הסבתי את תשומת ליבו לכך שיש שאלה הלכתית גדולה בנוגע לקביעת היום–טוב של חג השבועות לגביו. באחת השיחות של התוועדות חג השבועות שלפני כמה שנים, הרבי דיבר על כך שכיוון שספירת העומר היא חיוב על כל אחד ואחד בפרט, הרי שלכל אחד יש את ספירתו הפרטית.

“לפי זה, יהודי העובר את קו התאריך באמצע הספירה, עליו להמשיך לספור לפי ספירתו למרות שכל בני המקום בו הוא נמצא אוחזים בספירתם יום אחד אחורה או קדימה. ומכיוון שקביעות חג השבועות אינה קשורה לימי החודש אלא אך ורק ליום החמישים לספירת העומר, וכלשון הכתוב “תספרו חמישים יום והקרבתם וגו’ וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש”. אם–כן, קביעות היום–טוב של שבועות של יהודי זה שעבר את קו התאריך תהיה יום אחד לפני (או אחרי) חג השבועות של כל שאר אנשי המקום בו הוא נמצא (בשונה מחג הפסח לדוגמה, שתלוי אך ורק בתאריך הלוח היהודי - ט”ו ניסן).

“הרבי לא דיבר אז על העניין הלכה למעשה, אבל היה ניכר שלזה נוטה דעתו.

“לפי שיטה זו, אותו יהודי שהגיע מיפן לארצות–הברית, היום–טוב של שבועות שלו אינו ביום ראשון, אלא חל באותה שבת, ה’ בסיון.

“הסברתי את הדברים לאורח, ואמרתי לו שלפי עניות דעתי עליו לחזור ולהתפלל תפילת ערבית של שבת ויום–טוב, וכן לעשות קידוש פעם נוספת ולהזכיר את עניין המועד. אלא כיוון ששיטת הרבי לא הייתה ברורה די הצורך באותן שנים, אמרתי לו שכדאי להשתדל לשמוע מפורשות מהרבי את דעתו בעניין. הצעתי לו, שלמחרת ביום שבת, יחכה עד סיום המנין של הרבי, אז הרבי עובר בין האנשים בצאתו מבית–הכנסת ואומר לסובבים “גוט שבת”, ובהזדמנות זו יאמר לרבי שתי מילים: ‘הייתי ביפן’.

“הוא עשה כהצעתי, ועמד בצד השביל בו עובר הרבי, וכיוון שרציתי לראות כיצד יגיב הרבי, עמדתי גם אני על ידו. הרבי עבר ובירך את הנוכחים “גוט שבת” כהרגלו, ואותו יהודי אמר לרבי ‘הייתי ביפן’.

“מיד, ללא כל שהיות, חזר הרבי ואמר לו: ‘גוט שבת, גוט יום–טוב’.

“הרבי המשיך צעד אחד קדימה, אך מיד נעצר וחזר והסב את פניו לאחור ואיחל לו: ‘א פריילכער קבלת התורה’. היהודי ההוא לא הבין כל כך מה שקרה, אז הסברתי לו שיש לו כעת פסק–דין ברור שעליו לחוג ביום זה את חג השבועות.

נס מופלא בזכות הציות לאדמו”ר הריי”צ

בגוף הכתבה מוזכר שהייתם של תלמידי ישיבת “תומכי תמימים” על אדמת שנחאי הרחוקה בתקופת מלחמת העולם השניה, לאחר שברחו מאימת הגרמנים.

מי שאירח אותם בסבר פנים יפות באותה תקופה, היה הרב מאיר אשכנזי, חסיד חב”ד, שכיהן כרבה של העיר ועשה כל אשר בידו כדי להקל על שהותם של התמימים.

השהות בעיר לא הייתה קלה כלל ועיקר. התמימים ביקשו לעזוב את האיזור ולחזור לביתם ולמולדתם, אך באותה תקופה לא היו בנמצא ספינות שחצו את הים ששרץ בצוללות אויב שהפציצו כל אניה ששייטה מעל פני המים.

סמוך לראש השנה תש”ב נודע כי נמצאו מספר מקומות פנויים על אונייה שמפליגה לאמריקה החל מיום ראשון ז’ תשרי. שמונת התמימים שהצליחו להשיג אשרות כניסה לקנדה, ביקשו מהרב אשכנזי להשיג  בעבורם כרטיסי הפלגה בספינה זו, אולם הרב אשכנזי העדיף להמתין להזדמנות אחרת. השיקול שלו היה, מכיוון שחברי הקבוצה היו מהבחורים המבוגרים יותר, וארבעה מהם (הרב יצחק הענדל, הרב יוסף ווינברג, הרב מענדל טננבוים והרב ראדל) היו מנהלי הישיבה בפועל, הוא רצה שיישארו בתפקידם בניהול הישיבה הזמנית שהוקמה בשנחאי, לפחות למשך התקופה הקרובה.

באותה תקופה הייתה הישיבה במשכנה הזמני בבית הכנסת “אוהל משה” שברובע הסיני (“האנגקיו”), ובימים הקרובים הייתה אמורה לעבור לבניין המועדון היהודי שברחוב מולמאן שבדרום הרובע הבריטי, סמוך מאוד לביתו של הרב אשכנזי.

בנוסף לכך, התעוררה בעייתיות בהפלגה זו, מכיוון שלפי התוכנית אמורה האונייה לעבור ביום הכיפורים בדיוק בקו האורך שבו הייתה שאלת קו התאריך.

כמסופר בגוף הכתבה, השאלה ההלכתית התעוררה ביתר שאת בקיץ תש”א, כאשר התעורר ספק באיזה יום צריכים הפליטים היהודיים לצום את צום יום כיפור ביפן. מכתבים נשלחו לרבנים שונים ברחבי העולם, ורובם סברו שיש להתנהג לפי הלוח המקומי, ובהתאם לכך לשבות בשבת המקומית, ולצום ביום כיפור לפי הלוח המקומי. אולם היו שפסקו שיש לשבות ביום ראשון, ולקיים את יום כיפור כאשר לפי הלוח המקומי התאריך הוא י”א תשרי…

שנחאי, הנמצאת במזרח סין, הייתה מחוץ למחלוקת זו, ולדעת כל הפוסקים השבת המקומית היא השבת ההלכתית. כך שתלמידי הישיבות שנסעו לשנחאי לפני יום כיפור תש”ב, לא נכנסו לפולמוס ההלכתי. אולם — כנ”ל — אם יפליגו בז’ תשרי, הרי ביום הכיפורים יחזרו שוב לקוו האורך שבמחלוקת.

משום שאלה זו, הורו ראשי הישיבות הליטאיות לתלמידיהם שלא לנסוע באנייה זו ולהמתין להפלגה הבאה. לימים סיפר הרב יצחק הענדל, שלאחר ששמעו על הוראתם של ראשי הישיבה הליטאים שלא לנסוע, החליטו החסידים לנסוע — זאת בהתאם לכלל הידוע אצל החסידים, שכאשר נמצאים בספק ואין אפשרות לקבל תשובה מהרבי — שואלים את המתנגדים, ועושים הפוך…

כעבור כמה ימים, לא היה מקום לספק, לאחר שהרבי הריי”צ הצליח לשגר אליהם מברק בה’ תשרי, עם הוראה ברורה (בתרגום ללה”ק): “בבקשה להשתדל להשיג מקומות שמורים לספינה הראשונה עבור התמימים המחזיקים ויזות קנדיות”.

מיד לאחר שקיבל את המברק, קרא הרב אשכנזי (שכאמור היה מעונין שהבחורים המבוגרים יישארו בשנחאי ויסייעו לו בהנהגת הישיבה) לחברי הקבוצה, ואמר להם: נצחוני בני… וסידר עבורם את הכרטיסים להפלגה הקרובה.

משמים עזרו לתלמידים ופתרו עבורם את בעיית יום הכיפורים: זמן קצר לאחר הפלגת האוניה, קיבל רב החובל מברק דחוף המורה לו לשנות את נתיב נסיעתו אל הונג–קונג, שם ממתינים לו שלוש–מאות אזרחים אמריקאים שצריכים להפליג לארצות הברית. וכך, במקום לנסוע מזרחה ולהגיע לקו הרוחב הבעייתי, הפליגה האוניה דרומה, צמוד לקו החוף של סין, עד להונג–קונג. כך היו ביום הכיפורים במקום שלכל הדעות צריכים לצום רק ביום רביעי המקומי, ולא נכנסו לפולמוס קו התאריך.

יחד עם תלמידי ישיבת ליובאוויטש, היו עוד תלמידי ישיבות נוספות, אך רוב תלמידי ישיבת מיר ועוד כמה בחורים בודדים העדיפו שלא לעלות על האוניה הזאת ולהמתין לאוניה הבאה. בכך נחרץ גורלם להעביר את כל שנות המלחמה בגלות שנחאי.

מאוחר יותר התברר שבזכות הציות להוראתו של הרבי הריי”צ, זכו התלמידים לנס בתוך נס: האוניה הבאה שהפליגה לארצות הברית, נפלה בידי היפנים בהיותה באמצע הנסיעה, במסגרת השתלטות הצבא היפני על כל האזור המזרחי של האוקיינוס השקט, בעקבות פרוץ מלחמת יפן–ארצות הברית. הנוסעים הועברו למחנות מעצר בדרום–מזרח אסיה, שם שהו עד תום המלחמה בתנאים קשים ואיומים. אחר–כך, המלחמה בין יפן לארה”ב נמשכה בעוצמה רבה כמה שנים, והתברר למפרע, כי האוניה בה נסעו התמימים הייתה האוניה האזרחית האחרונה שחצתה את האוקיינוס השקט עד תום מלחמת העולם השניה!