מהי התגובה של ר’ הלל מפאריטש שקהל לא חב”די התקשה להבין? מדוע הילד קוצר שבחים רק
מהי התגובה של ר’ הלל מפאריטש שקהל לא חב”די התקשה להבין? מדוע הילד קוצר שבחים רק כשהוא מגיע הביתה עם תעודת הצטיינות? למה חשוב לא לפספס אפילו הנחת תפילין אחת? על מה התפלפל הרבי ביחידות עם ילד שלא ידע מאומה מחומר הלימודים? * פרק נוסף בסדרה המרתקת — “חנוך לנער” על פי משנתו של הרבי
מהי התגובה של ר’ הלל מפאריטש שקהל לא חב”די התקשה להבין? מדוע הילד קוצר שבחים רק כשהוא מגיע הביתה עם תעודת הצטיינות? למה חשוב לא לפספס אפילו הנחת תפילין אחת? על מה התפלפל הרבי ביחידות עם ילד שלא ידע מאומה מחומר הלימודים? * פרק נוסף בסדרה המרתקת — “חנוך לנער” על פי משנתו של הרבי
הרב נחמן טברסקי
באחת ההתוועדויות שישב ר’ הלל מפאריטש עם חסידים והתוועד עמם, ביקש להשמיע באזניהם סיפור על המהר”ם מרוטנברג, והחל לספר:
לפני כשש מאות שנה הגרמנים ימ”ש רצו לתפוס את מי שנחשב כגדול הדור באשכנז–גרמניה באותה תקופה, המהר”ם מרוטנברג, וכששמע שמחפשים אחריו החליט לברוח. אך רגע לפני שיצא מגרמניה, הגרמנים תפסו אותו והכניסו אותו למבצר. הם דרשו על שחרורו כופר נפש גבוה מאוד, עד שהמהר”ם מרוטנברג פסק שאסור לפדות אותו, כי אם יפדו אותו, יתפסו מחר מישהו אחר, ולדבר לא יהיה סוף. כך נותר במאסר עד יומו האחרון, ובי”ט אייר ה’נ”ג עלתה נשמתו לגנזי מרומים.
אחרי שנפטר, עמדו הגרמנים ימ”ש על סירובם לשחרר את גופו הקדוש של המהר”ם מרוטנברג שנותר במבצר, ללא שבא לקבר ישראל.
כך חלפו להם כ–14 שנים, עד שבא יהודי בשם אלכסנדר ווימפן ופנה בהצעה נדיבה לשלטונות, שהוא מוכן להקדיש את כל כספו על מנת לפדות את גופו הקדוש של המהר”ם מרוטנברג. בסופו של דבר, הם ניאותו להוציא את העסקה אל הפועל תמורת סכום גבוה שכזה. עם השחרור מידיהם, רכש ר’ אלכסנדר שתי חלקות בבית הקברות והותיר בקשה שבבוא היום, יקברו אותו על יד המהר”ם מרוטנברג.
כעבור כמה חודשים, בעשרת ימי תשובה, הגיע המהר”ם מרוטנברג בחלום ליהודי ר’ אלכסנדר, ואמר לו: דבר ראשון אני רוצה להודות לך שבזכותך הגעתי למנוחת הנפש, לקבר ישראל, ובשמיים רוצים לשלם לך עבור הדבר הגדול שעשית. אך יש לך שתי אפשרויות של שכר, ועליך לבחור באחת מהאפשרויות: או שתקבל בחזרה את כל כספך, בנוסף לכך שתהיה עשיר מופלג ותתברך באריכות ימים ושנים טובות. או שתזכה להיות “עמי במחיצתי” בגן–עדן. אך דע לך, אם תבחר באפשרות השנייה, תצטרך לקום עכשיו, לכתוב צוואה ובבוקר כבר תהיה עמי במחיצתי. ר’ אלכסנדר לא התמהמה ואמר: בוחר אני להיות “עמך במחיצתך”.
חיש מהר הוא קם ממיטתו, העיר את בני משפחתו, סיפר להם על מה שהתרחש בחלום, כתב צוואה שבו פירט את כל השתלשלות הדברים ולמחרת בבוקר הוא אכן נפטר.
ר’ הלל פאריטשער חתם את סיפורו ושאל את החסידים: תגידו לי מה אתם אומרים על הבחירה שהוא עשה, האם הוא עשה את הבחירה הנכונה? כל אחד קם והביע את סברתו, התווכחו אחד עם השני אם היה צריך להעדיף את העשירות והאריכות ימים, אבל האמת היא שכולם הפנו את מבטם לר’ הלל והמתינו לשמוע מה יאמר.
“הוא היה יהודי שוטה!”, זעק לפתע ר’ הלל, “למה? כי הנחת תפילין אחת בעולם הזה, שווה יותר מכל ה”עמי במחיצתי” עם המהר”ם מרוטנברג עד ביאת המשיח!”.
פעם יצא לי לספר את הסיפור הזה בפני קהל לא חב”די, והאנשים התפלאו מאוד על הסיפור. מכיוון שכל העולם היהודי רואה בעולם הזה רק פרוזדור בכדי להגיע לקצת גן–עדן…
אדמו”ר הזקן מסביר בתניא, פרק ד’ “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא”, שבעולם הזה היהודי יכול ‘לקחת’ את הקב”ה בעצמו. כשיהודי מקיים מצוה, מניח תפילין ואומר “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, הוא מצליח להמשיך ולגעת עד לקב”ה בעצמו.
הם לעומת זאת, לומדים את המשנה “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא” בצורה הפוכה לחלוטין: העיקר זה עולם הבא, וכל זמן שחיים בעולם הזה עדיין ניתן לתקן, אבל כאשר מגיעים לעולם הבא לא ניתן לעשות שום שינויים, וזו המעלה וזה היעד — עולם הבא.
במילים אחרות: בעוד אצלנו מונח ששווה לאבד ‘עולם הבא’ כדי לקבל עוד מצווה - אצל אחרים מונח בדיוק הפוך, ששווה להפסיד מצווה, כדי להגיע מהר יותר לעולם הבא.
מנקודת המבט שלנו, אותו יהודי (עם כל צדקותו שבזבז את הונו לפדיית המהר”ם) היה ‘בעל תאווה’ לעולם הבא, וויתר על כל כך הרבה הנחות תפילין, ועוד אלפי מצוות - רק כדי להגיע ל’עמי במחיצתי’ עם המהר”ם מרוטנברג.
ואילו מנקודת המבט שלהם, שהעיקר הוא ‘עולם הבא’ - הוא עשה את עסקת חייו. לכן היה להם קשה להכיל את הסיפור עם ר’ הלל…
יסוד בחינוך: על ידי מצווה, מתקשרים עם הקב”ה!
מדוע יש את המתפלאים מתגובתו של ר’ הלל מפאריטש? מסתבר, שכאן טמונה נקודת היסוד לחינוך החסידי. כדי להבחין בשוני בין החינוך הכללי לבין משנתו החינוכית של הרבי, אשתף אתכם במקרה שהתרחש עם האדמו”ר מגור לפני המלחמה בפולין:
יהודי אחד שיגר מכתב לאדמו”ר מגור, ובו שאל איך אפשר להגיע לשמחה של מצוה? נו, אז איך מסבירים לאדם מה זו שמחה של מצוה — אדם שעובד קשה מתוך עניות גדולה?
השיב לו האדמו”ר במכתב: תעלה בדעתך, שבדרך לבית הכנסת עם טלית ותפילין בשעת הבוקר, עוצר אותך מאן דהו ומציע לך; כנס אליי הביתה ותישאר אצלי עד אחרי השקיעה. אתה יכול לאכול, לשתות ולעשות ככל העולה על רוחך, אך חל עליך איסור מוחלט להניח תפילין.
האם תוותר היום על הנחת תפילין תמורת 1000$? וודאי שלא! ותמורת סכומים גדולים יותר? גם לא! זאת אומרת, שעל כל עולם הזה תהיה מוכן לוותר תמורת הנחת תפילין אחת!
ממילא — כותב לו האדמו”ר מגור — תחשוב איזה שמחה זה שאתה מקיים מצווה שעבורה אתה מוכן לוותר על כל גשמיות העולם.
אבל בעיניו של ר’ הלל מפאריטש זה שונה. ילד שמחדירים בו מה זה מצוה, הלוא היא התקשרות עצמית של יהודי עם התורה ועם הקב”ה. כשמחדירים את היסוד העיקרי הזה בחינוך, אזי אפילו כשנכשלים — הרי כל אחד נכשל, גם אנחנו נכשלים — העיקר נשאר. חסיד אינו שוטה, והוא מבין שהנחת תפילין אחת שווה גם “עמי במחיצתי” עם המהר”ם מרוטנברג זצ”ל.
זהו “חנוך לנער על פי דרכו” במשנתו של נשיא הדור.
כמה שפע הקב”ה נותן על “תיקון המידות”?!
ישנה תופעה שיש לשים לב אליה: מתי הורים מציינים ומשבחים את הילד? כשהוא מגיע עם תעודה יפה, ועם סט ספרים שהוא קיבל על כך שהוא נבחן בעל פה. ואילו ילד שלא מתנהג יפה — כשילד משתטה ומרביץ לאחים שלו וכדומה, גוערים בו שישתנה. ומה קורה כשהוא מתחיל להשתנות ומתנהג טוב? הוא לא מקבל שום ציון לשבח כי זה בסדר ונורמלי. אבל אם הוא נבחן ועשה משהו מיוחד — אז מגיע לו.
במאמר של הרבי מימי ספירת העומר, בנוגע לבירור המידות הרעות של הנפש הבהמית, אומר הרבי דבר מעניין, מה נותנים לאדם תמורת העבודה של תיקון ובירור המידות? על זה נאמר: שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה . . ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות. אור — זה הארה בעלמא, שפע — לוקחים את העצם של הקב”ה, ושפע רב — השפעה בכל העולמות! ולתקן את נפשותינו וכו’ בקדושתך העליונה אמן סלה.
במאמר זה הרבי מתמקד על כך, שכאשר יהודי משקיע בעבודת ה’ — כל כך הרבה שפע מושפע לו. כל הדברים הגדולים וההשפעות בעולם מגיעות רק בגלל התיקון שהוא עושה במידות שלו.
גם ילד שמתקן משהו, ומבטא מידה טובה שלו — מגיע לו על כך שבחים רבים! זה בדיוק אותו ענין של ספירת העומר שאנחנו אומרים את כל הדברים הגדולים האלו, שהם שפע עצום בשבילנו. וצריכים להכיר בזה גם כשילד עושה משהו טוב באהבת ישראל ובמידות טובות, השבח על זה צריך להיות חזק מאוד וצריכים לעודד אותו על כך. וכשילד שומע מילה טובה — זה משפיע עליו כל כך הרבה, איזה טוב זה מביא לעולמו הפרטי. בעיניך זה נחשב לדבר קטן, אבל באמת זה דבר גדול ונפלא שאין להעריך.
כה מלמד אותנו המחנך הגדול ביותר בעולם. הרבי שלנו.
האמת היא שהרבי בעצמו אמר: ששואלים אותי על ניתוחים, על מקרים קשים, על עסקים, סומכים על כל דבר שאני אומר, ובחינוך? הרי המומחיות שלי זה בחינוך — ולמה בחינוך אתם לא שואלים אותי, לכאורה בזה בעיקר היו צריכים לשמוע לעצתי.
הרבי ראה באיזו משנה הילד קשור עם הקב”ה
היה זוג יהודים ניצולי שואה, שהתחתנו אחרי המלחמה, עלו לארצות הברית וקבעו את מקום מגורם בשכונת איסט–סייד שבמנהטן. נולד להם בן בשעה טובה ובבוא העת, החליט האב לשלוח אותו להתחנך במוסד חסידי, מוסדות ליובאוויטש.
מסתבר שהילד היה מאוד קשה עבור המערכת, אבל באותם הימים לזרוק ילד מהמוסד לא עמד על הפרק, העיקר שיישאר בין החברים. לילד הזה היתה רגישות מיוחדת להוריו, והוא מאוד לא רצה לצער אותם. כך שאת כל הבעיות שהוא עשה בכיתה הוא החביא מהם, כלפי ההורים הוא היה נחמד, אבל את האנרגיות שלו הוא נהג להוציא ב’תומכי תמימים’.
בשנת תש”כ הילד עמד להיות בר–מצוה, והאבא סיפר לו על כך שנוהגים שלפני בר–מצוה הולכים לבקש ברכה מצדיק, ואנחנו נלך לרבי מליובאוויטש, מכיון שאתה לומד במוסד שלו. הילד הסכים.
יום לפני היחידות עם הרבי, האבא הודיע לבנו שמחר הוא יחזור מוקדם מהעבודה, יתלבשו בבגדי שבת וייכנסו ליחידות אצל הרבי. הילד שיתף את החברים על כך שמחר הוא מתעתד לבוא ליחידות עם הרבי. חבריו שהכירו אותו, שאלו אותו האם הוא יודע לפחות איזה מסכת לומדים עכשיו? והוא ענה שלא… ‘אתה יודע שהרבי בוחן ושואל שאלות?’, או–אז הוא החל להילחץ מאוד, למה לא אמרו לו קודם, הוא היה מתכונן קצת לפחות לדעת משהו. הוא לא רצה לצער את ההורים שלו, אחרי כל הייסורים שהם עברו, הוא רצה לעשות להם נחת, אבל זה היה מאוחר מידי… ולא היה לו מה לעשות. למחרת הוא חזר מהישיבה ונסע עם אביו ליחידות אצל הרבי. בדרך הוא היה מתוח מאוד, כי הוא לא ידע איך יתפתחו הדברים ביחידות…
בבוא העת, נכנסו האבא והילד ליחידות. הרבי בירך אותם לבר–מצוה, ושוחח עם האבא על כל מיני עניינים שקשורים אליו, ואחר כך פנה הרבי לילד, ושאל אותו אם אפשר לדבר איתו בלימוד? הילד ענה שכן… את חומר הלימודים הרגיל אמנם לא ידע, אך מכיוון שהוא עשה הרבה בעיות, מסתבר שהייתה משנה אחת גדולה שהוא ידע לשנן כמו גאון, הודות לצוות החינוכי שכל הזמן קנס אותו לחזור וללמוד ולכתוב אותה מספר רב של פעמים… הרבי, במקום לשאול אותו איזה גמרא אתה לומד, הרבי שאל אותו שאלות מתוך המשנה הזאת: מה סובר ר’ שמעון בנוגע לכך וכך, והילד ענה מיד על כל השאלות.
האבא הסתכל בהתרגשות גדולה, הרבי גאון הגאונים, מדבר עם הבן שלי בלימוד, והבן שלי ככה יודע לענות לו, הוא רווה כל כך הרבה נחת, והרבי בירך אותו: תמשיך!
זו הנקודה. שבזה הוא היה קשור להקב”ה, ולא משנה שזה היה כקנס. הרבי ראה באיזה משנה הוא קשור להקב”ה, איזו משנה מאירה אצלו בנשמה ודרך זה האיר את דרכו.
הרבי עודד את הילד ובירך אותו, תמשיך ותגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן. כשהאבא יצא החוצה הוא תפס את הילד חיבק ונישק אותו ואמר לו: לא ידעתי שאתה ה’עילוי’ של ברוקלין! וכשהם הגיעו הביתה הוא אף סיפר בהתרגשות לאשתו ‘לא ידענו איזה ילד יש לנו!’.
מאותו יום, הילד הזה נהיה ילד חדש! הרבי במילים האלו, הכניס לו נשמה, הכניס לו כוח חדש, במשנה היחידה שהוא ידע — הרבי הכניס לו את הנשמה שלו ועודד אותו לגלות את הטוב הכמוס בתוכו.