האחדות שנמשכת ומתגלית על–ידי הנשיא הוא באופן שלמעלה מהתחלקות לגמרי, “האנשים והנש

האחדות שנמשכת ומתגלית על–ידי הנשיא הוא באופן שלמעלה מהתחלקות לגמרי, “האנשים והנשים והטף” בשוה, “השוה ומשוה קטן וגדול” • משיחות ש”פ בשלח, שבת שירה, י”א שבט ה’תשמ”ח - שנת הקהל - מוגה

א. התוועדות זו קשורה עם יום ההילולא דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בעשירי בשבט, שחל בערב שבת קודש, והמשכו ושלימותו ביום השבת–קודש, על–דרך מאמר רז”ל “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”.

ובהתוועדות זו - מודגשת ביותר אחדותם של ישראל:

נוסף על ענין האחדות שבעצם קיומה של כל התוועדות, כידוע סיפור בעל ההילולא על–דבר הפתגם של רבינו הזקן, שבכחה של התוועדות חסידית לפעול יותר מפעולתו של מלאך מיכאל, מצד גודל השמחה והנחת–רוח אצל אבינו שבשמים מהנהגת בניו באהבה ואחוה שלום וריעות כו’ - הרי, בהתוועדות זו מודגש הדבר ביותר מצד כמה וכמה ענינים: (א) התוועדות הקשורה עם נשיא הדור, (ב) ביום השבת, (ג) שבת שירה, (ד) התחלת הקריאה דפ’ יתרו במנחת שבת, כדלקמן.

ב. התוועדות הקשורה עם נשיא הדור:

ענינו של נשיא הדור הוא - “הנשיא הוא הכל”, כלומר, שהנשיא כולל את כל ישראל (“הכל”),”האנשים והנשים והטף”, שנעשים מציאות אחת - מציאותו של הנשיא, וענין זה הוא בגילוי עד כדי כך ש”משה הוא ישראל וישראל הם משה”.

ולהעיר מהידוע אשר “נשיא” ר”ת “ניצוצו של יעקב אבינו”, וענינו של יעקב - ש”נשמתו . . כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם”.

ולכן, על–ידי הנשיא נעשית אחדותם של ישראל להיות מציאות אחת - “מנורת זהב כולה”, “המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה”.

ג. ויש לומר, שהאחדות שעל–ידי הנשיא היא לא רק באופן שכל ישראל הם קומה אחת שלימה, כמו ראש ורגל של גוף אחד, אלא גם יתירה מזה - נקודה אחת שלמעלה מהתחלקות לגמרי.

ובהקדמה:

בביאור מצות “ואהבת לרעך כמוך” - מבאר רבינו הזקן בתניא פרק ל”ב ש”כולן מתאימות ואב א’ לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש”, ולהעיר מהירושלמי המשל מב’ ידים של גוף אחד, כמבואר בארוכה בספר המצוות להצמח צדק מצות אהבת ישראל.

והנה, בציווי “ואהבת לרעך כמוך” גופא מודגשת גם ההתחלקות שביניהם - אתה ורעך, אלא, שצריך להיות “ואהבת לרעך כמוך”. וכן בלשון “אב א’ לכולנה” מודגשת ההתחלקות ד”כולנה”, לשון רבים, אלא, שה”אב” (שורש ומקור) שלהם הוא אחד. ואפילו בדרגת האחדות דגוף אחד ממש (לא רק אחים), הרי עם היות שהפנימיות שלהם שהם אברי אותו האדם, מכל מקום, ישנה ההתחלקות דאברי הגוף, שני ידים כו’, עד לחילוק מן הקצה אל הקצה - ראש ורגל.

ויש לומר, שענין זה הוא כפי שבני ישראל הם בדרגת “בנים אתם לה’ אלקיכם”, בנים לאב, היינו, כפי שמושרשים בדרגת האלקות ששייך לומר עלי’ התואר “אב”, תואר המורה על השייכות (שורש, מקור) לבנים, שלכן, ניכרת גם ההתחלקות ד”כולנה”, אברים פרטיים.

אבל במדריגתם הנעלית עוד יותר, מצד שרשם ומקורם בבחינת האלקות שמובדל ונעתק לגמרי גם מבחינת “אב” (שורש ומקור) לבנים - ענין האחדות הוא באופן של נקודה אחת שלמעלה מגדר של התחלקות לגמרי.

ובלשון הקבלה והחסידות - בחינת עתיק (עד לפנימיות עתיק, שבו מאיר ומתגלה הפנימיות דעצמות ומהות), ששם לא שייך ענין של התחלקות כלל, “לית שמאלא בהאי עתיקא . . כולא  ימינא” (כמבואר גם בפרק ח”י דהמשך באתי לגני ה’שי”ת, שניתן על–ידי בעל ההילולא לקראת יום ההילולא שלו).

ויש לומר שדרגת האחדות שלמעלה מהתחלקות לגמרי - נמשכת ומתגלית על–ידי הנשיא:

“נשיא” - עם היותו מנהיג את העם, ועד ש”אין מלך בלא עם”, הרי הוא גם מנושא ומובדל מן העם, “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”.

ולכן, האחדות שנמשכת ומתגלית על–ידי הנשיא הוא (לא רק שכולל כל בני ישראל, האנשים והנשים והטף, אלא גם) באופן שלמעלה מהתחלקות לגמרי, “האנשים והנשים והטף” בשוה, “השוה ומשוה קטן וגדול”.

…ז. ויש להוסיף בכל הנ”ל - בעומק יותר. ובהקדמה:

בהתחלת המשך ההילולא מבאר בעל ההילולא שתכלית ומטרת כללות עבודתם של ישראל היא - לפעול הענין ד”באתי לגני . . לגנוני למקום שהי’ עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה”, אלא, שעל–ידי החטאים כו’ נסתלקה השכינה כו’, עד שבאו שבעה צדיקים, מאברהם עד משה, שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין, שעל ידו נמשכה השכינה בארץ, על–ידי עשיית המשכן, “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, היינו, לעשות משכן ודירה לו יתברך בדברים גשמיים (י”ג או ט”ו דברים שמהם נעשה המשכן), שעל–ידי–זה משלימים את תכלית כוונת הבריאה - נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים.

ומבאר שם, שהגילוי ד”עיקר שכינה” הוא באופן ד”אסתלק יקרא דקב”ה בכולהו עלמין - “מדריגת האור דהוא בכולהו עלמין בשוה, והיינו אור הסובב כל עלמין שמאיר בכל העולמות בשוה”, עד להמשכת וגילוי עצמותו יתברך ממש, דירה לו יתברך - דירה לעצמותו - בתחתונים.

והנה, כדי שישראל יוכלו להמשיך ולגלות בעולם דרגת האלקות שלמעלה מכל ענין של התחלקות, גילוי העצמות - צריך להיות ענין זה תחלה אצל ישראל עצמם (הפועלים ההמשכה והגילוי) וגם באופן עבודתם (הפועלת ההמשכה והגילוי):

בישראל עצמם - שמאיר ומתגלה אצלם שרשם ומקורם הכי נעלה, לא רק בבחינת “אב”, אלא בבחינת האלקות שלמעלה מתואר וגדר כלל, בחינת העצמות ממש.

ובאופן עבודתם - שבקיום התורה ומצוות ניכרת הנקודה הפנימית והעיקרית, נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות לפרטים, כמו ההתחלקות דמצוות עשה ומצוות לא תעשה, אלא שכל ענינם הוא - רצון העליון, “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו”, רצונו העצמי של הקב”ה.

וענין זה נעשה במתן–תורה: בישראל עצמם (פועל) - “ובנו בחרת מכל עם ולשון”, בחירת העצמות; באופן עבודתם בתורה ומצוות (פעולה) - “אחת דיבר אלקים”, ש”אנכי” (השורש דמ”ע) ו”לא יהי’ לך” (השורש דמל”ת) הם נקודה אחת, כפי שהם מצד עצמותו יתברך; ועל–ידי–זה פועלים גם בעולם (נפעל) - ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, התחלת הענין ד”באתי לגני כו’ עיקר שכינה בתחתונים”, שמציאות התחתונים נעשית דירה לו יתברך.

וההכנה לזה בקריעת ים סוף - כידוע שהענין דקריעת ים סוף הוא הכנה למתן תורה - כאמור לעיל ש”בשעת קריעת ים סוף הי’ התגלות מהותו ועצמותו ממש שלמעלה מהשתלשלות”, הן בישראל ובעבודתם, עד לאמירת השירה באופן של אחדות שלמעלה מהתחלקות, והן בעולם, שהים (העלם) נעשה יבשה (גילוי), “על–ידי גילוי עצמותו שהעלם וגילוי שוין ממש”.

ומזה נמשך גם בכללות עבודתם של ישראל - שהרי הענין דקריעת ים סוף (גמר ושלימות דיציאת מצרים) צריך להיות בכל אדם ובכל זמן (כמו יציאת מצרים), “כדאיתא בתוספתא שצריך לזכור גם–כן קריעת ים סוף”, ובהמשך לזה - הענין דמתן תורה שצריך להיות וישנו בכל יום.

ועל–ידי “מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות” באופן האמור, זוכים לתכלית השלימות בכל הנ”ל:

הענין דקריעת ים סוף - בקיעת הנהר לעתיד לבוא (בדוגמת קריעת ים סוף), ומתוך שירה (“שם נשמחה בו”), כולל גם “שירה העשירית” (שהתחילה בשירת הים), והענין דמתן–תורה - “תורה חדשה מאתי תצא” (שהתחיל במתן–תורה).

שאז יקויים היעוד “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”, “ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם” - גילוי העצמות, השוה ומשוה קטן וגדול, אצל בני ישראל,

ועד שיומשך ויתגלה בעולם כולו (כפי ש”כבר הי’ לעולמים מעין זה בשעת מתן תורה”) - “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו גו’”, “מלאה הארץ דעה את הוי’ גו’”, ובלשון הכתוב בסיום וחותם שירת הים - “הוי’ ימלוך לעולם ועד” (“לעתיד לבוא שכל המלוכה שלו”).

…יב. והנה, על–פי כל האמור לעיל מודגש ביותר גודל העילוי, וביחד עם זה גם ההכרח והנחיצות כו’, באחדותם של ישראל - כי, אחדותם של ישראל לאמיתתה נעשית על–ידי–זה שמתגלה בהם שרשם ומקורם בדרגת האלקות שלמעלה מגדר התחלקות, ואז, גם עבודתם היא באופן שלמעלה מהתחלקות, ועל–ידי–זה פועלים בעולם המשכת וגילוי בחינת האלקות שלמעלה מהתחלקות, דירה לו יתברך, כנ”ל בארוכה.

ולכן, בעמדנו בהתוועדות של כמה וכמה עשיריות מישראל, התוועדות הקשורה עם נשיא הדור, ביום השבת קודש, שבת שירה, שבה מתחילים לקרוא גם פ’ יתרו - ענינים המדגישים את אחדותם של ישראל (כנ”ל בארוכה) - הרי זה זמן מתאים ומסוגל ביותר לקבל החלטות טובות (ולהתחיל לקיימן תיכף ומיד) להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בעניני אהבת ישראל ואחדות ישראל.

ובפרט בקשר ובשייכות ליום ההילולא דכ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו, שמידי שנה בשנה הולך וניתוסף בהעילוי ד”כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו . . (ש)מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה . . ופועל ישועות בקרב הארץ”, שלכן, יש להוסיף בכל עניני עבודתו של בעל ההילולא, “כאשר נלך בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד” - אשר, מהענינים העיקרים שדרש ותבע בעל ההילולא בכמה וכמה ממאמריו שיחותיו ומכתביו, הוא, אהבת ישראל ואחדות ישראל, ובפשטות - לעשות טובה ליהודי בגשמיות, ועל אחת כמה וכמה ברוחניות, על–ידי הפצת היהדות, תורה ומצוותי’, עד להפצת המעיינות חוצה.

וכמרומז גם בשמו של בעל ההילולא: “יוסף” - על–שם “יוסף ה’ לי בן אחר”, לעשות מ”אחר” “בן”, ו”יצחק” - על–שם “כל השומע יצחק לי”, שמחה ותענוג, היינו, שהעבודה לעשות מ”אחר” “בן” היא מתוך שמחה ותענוג, בסבר פנים יפות וכו’, חדורה באהבת ישראל ואחדות ישראל (כמדובר כמה פעמים בארוכה). 

יג. ובפרטיות יותר - ענין פרטי בנוגע למעשה בפועל, “המעשה הוא העיקר”:

ידוע פתגם ותורת בעל ההילולא, שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו, עליהם להשתדל שפגישתם תביא תועלת וטובה ליהודי נוסף.

כלומר, מלבד התועלת והטובה שבעצם פגישתם של שני יהודים, הן מצד עצם הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל, והן מצד התועלת בעבודת ה’, כפתגם ותורת אדמו”ר האמצעי שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו, ישנם שתי נפשות אלקיות נגד נפש הבהמית אחת - יש להשתדל שעל–ידי–זה תצמח טובה ליהודי נוסף.

וזהו א’ הטעמים להנהוג לאחרונה שכאשר יהודים באים להפגש יחדיו, לבקש ברכה וכיו”ב, מקשרים זאת עם שליחות–מצוה בענין של צדקה - בהתאם להוראה הנ”ל שכאשר שני יהודים נפגשים יחדיו עליהם להשתדל בטובתו של יהודי נוסף, שנקל לקיימה על–ידי שליחות–מצוה (פעולה המאחדת את המשלח והשליח) בענין הצדקה, דבר המביא תועלת וטובה למקבל הצדקה.

ולכן, הצעתי ובקשתי, שראוי ונכון ביותר להנהיג כן בכל מקום ומקום - שכאשר יהודים נועדים יחדיו, ישתדלו גם בטובתו של יהודי נוסף, החל ממצות צדקה, על–ידי–זה שנותנים איש לרעהו שליחות–מצוה לתת לצדקה, פעולה המאחדת את שניהם במצות הצדקה.

…טו. כאן המקום לעורר גם בנוגע לחמשה עשר בשבט הבא עלינו לטובה:

ענינו של חמשה עשר בחודש - שבו “קיימא סיהרא באשלמותא”, כלומר, השלימות דכל עניני החודש, כולל ובמיוחד - “העשירי יהי’ קודש”, יום ההילולא.

ועוד ועיקר: חמשה עשר בשבט הוא “ראש השנה לאילן” - “האדם עץ השדה”, תלמיד חכם עושה פרי, “מאי פירי מצוות”, “תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים”.

ולכן, יש לנצל יום סגולה זה - להקהיל “האנשים והנשים והטף” כדי להוסיף עוד יותר בכל עניני תורה ומצוותי’, כולל ובמיוחד - הוספה ושלימות בהליכה בדרכיו ואורחותיו של בעל ההילולא, החל מהענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל, נתינת צדקה וכו’, כנ”ל בארוכה.

וכדי שיהי’ “ברוב עם” הכי אפשרי - יש לבחור את הזמן הכי מתאים, בכל מקום ומקום לפי ענינו: לאחרי מנחה דערב חמשה עשר בשבט (יום השלישי שהוכפל בו כי טוב), בחמשה עשר בשבט עצמו, בימים שלאחריו: עד ליום השבת קודש, השבת דמתן–תורה (ומה טוב - בכל א’ מזמנים הנ”ל, במקומות שונים וכו’).

טז. ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה ל”אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת”, “שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה”, “הקיצו ורננו שוכני עפר”, ו”אז ישיר” - שירה העשירית - “משה (כולל אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, כ”ק מו”ח אדמו”ר משה דדורנו) ובני ישראל”, כל בני ישראל שבכל הדורות, וכולנו יחדיו, נשמות בגופים, ונשיא דורנו בראשנו.

ותיכף ומיד - “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה’ מקדש אדנ–י כוננו ידיך”, בית המקדש השלישי, שיבנה “בשתי ידים”, “בזמן שהוי’ ימלוך לעולם ועד”.

והולכים לפרשה דמתן–תורה (שמתחילין לקרוא תיכף בתפלת מנחה) - “תורה חדשה מאתי תצא”.

וכן תהי’ לנו - בגאולה האמיתית והשלימה על–ידי משיח צדקנו, הקשורה עם “יוסף” ו”יצחק”: יוסף - “על–שם שעתיד הקב”ה להוסיף ולגאול את  ישראל . . דכתיב והי’ ביום ההוא יוסיף גו’” ויצחק - כמו שכתוב “אז ימלא שחוק פינו”.

וכפסק–דין הרמב”ם “ישראל עושין תשובה (תוכן הענין ד”יוסף ה’ לי בן אחר”) ומיד הן נגאלין”, מיד כפשוטו, כפי שממשיך “שנאמר והי’ טרם יקראו ואני אענה”, ופשיטא - ש”לא עיכבן המקום כהרף עין” כמו ביציאת מצרים, “כימי צאתך מארץ מצרים (ויתירה מזה) אראנו נפלאות”, בגאולתנו עתה תיכף ומיד ממש.