כשיצאו השניים מחדרו של הבעל–שם–טוב, נפנה הרבי אל המשמש שעמד בצד החדר, מביט ועוקב
כשיצאו השניים מחדרו של הבעל–שם–טוב, נפנה הרבי אל המשמש שעמד בצד החדר, מביט ועוקב אחר ההתרחשויות, ונענה כשבת שחוק על שפתיו: “עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב”. המשמש, שהיה מורגל בחזיונות לא שגרתיים שהתחוללו בקודש–הקודשים, הבין כי לא אמרה בעלמא היא
כשיצאו השניים מחדרו של הבעל–שם–טוב, נפנה הרבי אל המשמש שעמד בצד החדר, מביט ועוקב אחר ההתרחשויות, ונענה כשבת שחוק על שפתיו: “עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב”. המשמש, שהיה מורגל בחזיונות לא שגרתיים שהתחוללו בקודש–הקודשים, הבין כי לא אימרה בעלמא היא
א
שני יהודים נכנסו יום אחד אל חדרו של מורנו הבעל–שם–טוב. האחד נראה כרב דגול ובר–סמכא, גדול בתורה, ומורה הוראה לרבים. ואילו השני היה נראה כגביר מופלג, עשיר בעמיו, המצליח במסחרו. אולם סבר פניו היה גס במקצת. ניכר היה כי לא תורה ולא חכמה יש בו.
נכנסו שניהם כאחד והתייצבו לפני הרבי. נשא אליהם הבעל–שם–טוב עיניים שופעות אהבה אין–קץ, ושאלם למטרת בואם.
הציצו הרב בעשיר והעשיר ברב, וזה האחרון פתח בדברים.
“רבינו הקדוש! מתגוררים אנו באותה עיר, עיר גדולה לאלוקים אשר בה יהודים לרוב, שומרי תורה ומצווה. זה שנים ארוכות שמשמש אני כרב ופוסק הלכות בעיר זו, והכל מכירים בכבוד התורה ונותנים לה יקר, תפארת וכבוד.
“גם איש זה העומד לימיני, מתגורר בעירנו. סוחר הוא, ורואה ברכה בכל מעשי ידיו ומצליח בכל אשר הוא עושה.
“והנה בימים האחרונים שלח אלי איש זה הצעת נכבדות לבני הבכור. בן יקר הוא לי, תלמיד–חכם, צורבא דרבנן אשר לגדולות נועד. בני זה, הנו משכיל, נעים הליכות וכליל המעלות. זה שנים מספר שהנני חושב לעצמי כי אשיג עבורו את השידוך הטוב ביותר, נערה כלילת מעלות, בת למשפחת תלמידי–חכמים ויראי שמים. כיון שזה בא בהצעה שבתו תינשא לבני הבכור, רצוננו אפוא לשאול האם מה’ יצא דבר? האם לקיים את דבר השידוך אם לאו?”
נשף הרב נשיפה ארוכה, משל הסיר דבר–מה מעיק מעל לבו, וכשסיים את דבריו נסוג קמעה לאחוריו. מבין השיטין ניתן היה בקלות להבין את “הערכתו” לרמתו התורנית של הגביר העומד לידו. הביט בהם הבעל–שם–טוב וחיוך דק עלה על שפתיו. “אם הנערה המדוברת היא נאה וחסודה, צנועה ויראת שמים, מדוע לא לקיים את השידוך?!”
טרם הספיק הרב להסביר את פשר התלבטויותיו, נענה הבעל–שם–טוב ואמר: “אכן, חושב אני כי שידוך נאה הוא זה. ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. יעזור השם יתברך שתזכו לראות נחת יהודי מילדיכם ומצאצאיכם”.
תוך כדי דיבור הוציא הבעל–שם–טוב מאמתחתו בקבוק יי”ש וכוסות, ובעצמו מזג את היי”ש לתוך הכוסות ובקול רם וחגיגי קרא: “לחיים! לחיים!” שני המחותנים החרו–החזיקו אחריו, עשו קניין וחתמו את השידוך למזל ולברכה.
כשיצאו השניים מחדרו של הבעל–שם–טוב, נפנה הרבי אל המשמש שעמד בצד החדר, מביט ועוקב אחר ההתרחשויות, ונענה כשבת שחוק על שפתיו: “עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב”.
המשמש, שהיה מורגל בחזיונות לא שגרתיים שהתחוללו בקודש–הקודשים, והבין כי לא אמרה בעלמא היא — חפץ להבין את הסוד הפנימי של משמעותם. הוא לא העז לשאול את הרבי לפשר הדברים, אך הבין כי יש סיכוי רב שהמחותן הרבני יידע להסביר את פשרם.
מיהר המשמש לדלוק אחר עקבותיו של הרב, וכשפגשו שאלו בסקרנות גלויה לפשר אמרה סתומה זו. עוד שאלתו על שפתיו ופניו של הרב חוורו, רטט אחז בידיו, והוא מיהר להתיישב על כיסא סמוך. רגע ארוך חלף עד שהתאושש. בעקבות זאת חש המשמש כי משהו לא רגיל מתחולל פה. בעקשנות ובשקט ציפה לסיפורו של הרב.
וכך פתח וסיפר המחותן הרבני:
ב
כפי שנוכחת לראות, המחותן ‘הטרי’ שלנו הנו יהודי גביר בעמיו, בעל עושר רב, ממון ונכסים. בזכות עושרו עלה בידו לתפוס מעמד נכבד בקהילה היהודית שבעירנו, והוא נוטל חלק באסיפות של ‘פני’ העיר.
אולם לא תמיד הוא היה במעמד חשוב שכזה. מלפנים, קודם שהתעשר, היה מתפרנס מהובלת מים מן המעיין אל בתי העשירים ואישי הציבור שבעיר. זו היתה פרנסתו. אמנם פרנסה ביושר, אבל מלאכה פשוטה ולא–מכובדת. גם אל ביתי היה מגיע מדי בוקר ובידיו דליי מים.
כשהחלה ההצלחה להאיר לו פנים, והוא טיפס ועלה במעמדו המכובד בקרב בני העיר, החל להתנהג כדרך גבירים; החליף את ביתו, התהדר בלבושו, ותפס לו מקום ומעמד. כבר אמרו ‘בעל המאה הוא בעל הדעה’, ובלית ברירה נאלצנו לקבל את התערבותו בענייני הקהילה, וזאת כיון שתרם בעין יפה לצורכי ציבור ולקרנות גמ”ח.
אולם כשבאחד הימים התדפק על דלת ביתי מוטל השדכן ובידו הצעת נכבדות מן העשיר שבני הבכור יישא את בתו, הבנתי כי עזותו וחוצפתו עלתה וגדלה לאין שיעור. בתו של איש פשוט זה, עם–הארץ מופלג, תינשא לבני הלמדן והנכבד שנועד לגדולות בעולמה של תורה?! — לא יקום ולא יהיה!
אך מוטל השדכן לא אמר נואש. הוא ידע כי שכר השדכנות שיקבל מהמחותן יהיה עשרת מונים מאשר כל שידוך אחר. מדי יום נקש על דלת ביתי או הטרידני בבית המדרש ושאל בהחמצת פנים “מדוע לא יאה נערה כה חסודה לבנך כליל המעלות? ומה עוד כי המחותן הבטיח חגיגית סך נדוניה של שלושת אלפים רובל טבין ותקילין?”
כך נמשך הדבר זמן–מה, עד שלפני ימים אחדים, בשבתי בבית המדרש מעיין בשורות הגמרא הצפופות, החלו מחשבותיי לשאת אותי בנידון זה, והתחלתי להפוך בעניין לכאן ולכאן. סוגיית אביי ורבא שלנגדי ביקשה ממני לחזור ולהתעמק בה, ניסיתי להתנתק ממחשבות אלו ולחזור ללימוד, אך לא מצאתי מנוחה לנפשי.
אותיות הגמרא הקטנות ריצדו לנגד עיני במהירות כבמחול שדים, כמו לופפות אותי מכל עבר. מבלי להבין מה קורה, אורו של בית המדרש חשך לפתע, ורק אפילה עבותה שררה סביבי. ראיתי את עצמי נוסע בעגלה של נחום–יצחק העגלון בין כפרי הסביבה על מנת לאסוף כספים לפרנסתם של התלמידים. מסע כזה הנני עורך מדי שנה בשנה. פוקד כל כפר, מבקר בבתי התושבים ומבקש את נדבתם עבור לומדי התורה.
עוד נחום–יצחק מוביל את עגלתו, ולפתע באנו בשערי עיר גדולה שאת שמה לא ידעתי ואת אורחותיה לא הכרתי. זו הפעם הראשונה שהגענו לשם. כיון שהייתי עייף מאד, ביקשתי למצוא מקום להניח בו את ראשי לשינת הלילה. נכנסתי אפוא לבית המדרש הקרוב על מנת למצוא שם מכניס אורחים שיסכים לארח בביתו רבה של עיר ותלמיד–חכם. בוודאי כל אחד יחשוב זאת לכבוד גדול.
בית המדרש היה מלא מפה לפה. המוני אברכי–משי ישבו והגו בתורה, התפלפלו בסוגיות; זה מקשה והשני מתרץ, שלישי פורך ורביעי מחדש חידושים. נהניתי לעמוד ולהקשיב לשיחות הלימוד של לומדי התורה. עוד אני עומד ומקשיב, ולפתע שמעתי כי אחד הלומדים נקט סברא מוטעית מיסודה, שלא היה לה כל בסיס ומקור. לא התאפקתי וניגשתי לחבורת הלומדים ולאחר שקיבלתי רשותם, הרציתי בפניהם את הסוגיה, והסברתי להם היכן טעותם בהבנת הגמרא.
התפעלו הלומדים ונתנו לי ‘שלום עליכם’ הגון ולבבי. תלמיד–חכם ראו לפניהם, וחלקו לו מעט מכבודה של תורה. באותו רגע נשמע לפתע קול חזק ורועם מכיוון ‘מזרח’ בית המדרש. “מיהו האיש שמתרץ את הגמרא באופן כה עקום? מי ההלך הלזה שמעז לעוות את הכתובים ולחדש חידושי סרק? מדוע הטיתם אוזן לדברי עם הארץ הזה, האם מקומו בין הלומדים? — הרי מקומו בין הבורים וההדיוטות!”
באותו רגע פרצו כל הנוכחים בצחוק רועם. לעג ארסני התחיל נוטף מפיהם, ועיניהם אמרו בוז דוחה. הם החלו להתלוצץ על חשבוני כאחד הריקים שבשוק.
בושתי עד מאד. רציתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. נשאתי רגלי, עזבתי במרוצה את בית המדרש וחזרתי אל העגלה. הוריתי לנחום–יצחק העגלון שימשיך בנסיעה עד שנמצא מקום לינה.
שעה ארוכה חלפה עד שהתאוששתי מן הבושה והכלימה שהללו הטילו בי כמו רפש דביק.
לבסוף הגענו אל שכונה אחרת, מרוחקת קמעה. גם מבית המדרש שהיה שם בקעו קולות של לימוד ופלפול. שמחתי בלבי, כי עייפותי גברה עלי וקיוויתי שמיד אוכל למצוא מארח כלבבי, בן–תורה. נכנסתי אפוא לבית המדרש, ושוב נהניתי לראות את קהל לומדי התורה, צורבא דרבנן, צוללים בימה של תורה. שומע אני את פלוני מקשה על ה’בית יוסף’ ואלמוני מקריא לעומתו את שורות ה’טור’ וסותר את בניין סברותיו.
שוב היה עצוב לי לראות כי בני התורה כאן טועים בהבנתה של תורה. כיון שהייתי בקי היטב בסוגיה זו, שהרי רק לפני שבועות ספורים לימדתיה בישיבתי, העזתי לגשת אליהם ולהציע את פרכתי לכל יסודות הבניין שבנו בעמל רב.
עוד אני מסיים את הסברי, כפתור ופרח, ולפתע הבחין בי אחד מן הזקנים שעמד בתווך, מוקף בחבורת למדנים. הלה נתן בי מבט זועף, חמור–סבר, ומיד החל אף הוא לצעוק בקול רם כנגדי. “הנה בור ועם–הארץ מדאורייתא שבא ללמד אותנו תורה”. קבוצת הלמדנים שסביבו הביטה בי בחשדנות, ומיד פרצה בצחוק רועם. “חצוף ועז פנים! צא החוצה! כלה לך מאתנו!”
ירחם השם יתברך, כמעט שלא ידעתי מה לעשות. בקושי אספתי את חרפתי ועזבתי בחפזה את בית המדרש. בזיון התורה שכזה טרם נתקלתי בו. יצאתי החוצה ונסעתי הלאה, קיוויתי לעזרת השם שיחוס וירחם עלינו.
עייפותי הייתה רבה. בושות וביזיונות אלו התישו את כוחי לגמרי. החלטתי למצוא מקום לינה בכל מחיר, והמשכנו בדרכנו הלאה, בתקוה למצוא מקום אחר. שוב מצאתי בית מדרש. כשנכנסתי לתוכו התפעלתי והשתאיתי לראות מספר כה גדול של לומדי תורה המתמידים בלימודם גם לאחר חצות הלילה.
שוב חזרו הדברים על עצמם. שמעתי את אחד הלומדים מסביר סברה שכל יסוד ובסיס הלכתי לא היה לה. כמעט שגמרתי אומר לשתוק ולא לספוג ביזיונות נוספים, אולם רוח התורה בערה בי, ופניתי להסביר את הטעות שבדבריו. שלא כבפעמים הקודמות, הפעם בטרם סיימתי את דברי, פרצו כל תלמידי–החכמים בצחוק רועם. הכל הצביעו לעברי, וכעבור רגעים ספורים היה הצחוק לנחלת כל יושבי בית המדרש.
כמעט שיצאתי החוצה חבול ובזוי, כשלפתע נשמעה מהלומה עזה מכיוון בימת בית–המדרש. יהודי ישיש, גבה קומה, היסה את הציבור. עיניו טובות ובהירות אך קולו רועם:
“הסו! הסו! רואים אתם הלך פלוני זה שבא להחכימנו תורה? מחשיב הוא עצמו לתלמיד–חכם מופלג, בר–אוריין ורב–דעתן. דעו לכם כי אין הוא אלא טיפש גמור, שוטה ולא בר–הבנה. הנה, יש בעירו עשיר גדול, בעל צדקה מופלג ובעל מידות נפש טובות ואצילות, ולו בת נאה וחסודה, כלילת המעלות בעלת נפש רחבה; והעשיר הלזה מבקש להשיא את בתו לבנו הבכור של רב זה. מלבד המעלה הנפלאה בשידוך זה, מציע העשיר נדוניה כיד הגבירים. שלושת אלפים רובל טבין ותקילין, כמעט שאין להשיג ‘מציאה’ שכזאת היום. והנה, הרב הלזה, מסרב להצעת השידוך ברוב גאוותו וטיפשותו. הראיתם סרבן פתי שכזה?!”…
ג
השעה הייתה מאוחרת בעת שהתעוררתי משנתי העמוקה — המשיך המחותן הרבני לספר את סיפורו — הבטתי ימינה ושמאלה, ורואה אני את בית המדרש חשוך וריק מאדם. אני צובט את עצמי ונוכח לראות כי כל זה לא היה אלא חלום. חלום רע ומפחיד. סוגיית אביי ורבא אותה עזבתי לפני שעות אחדות, הביטה בי מיותמת.
חזרתי לביתי ומחשבותיי מתרוצצות בתוכי. הבנתי כי לא חלום שווא הוא, אלא רמז הוא משמים כי אל לי לדחות עוד את השידוך, וכי אכן בתו של הגביר הינה בת מושלמת, נאה ויפה במעשיה, וברוחב לבבה. אף אביה העשיר, הנו בעל צדקה גדול, מופלג במידות טובות, הגון וזך במעשיו. אלא מאי? אין הוא תלמיד–חכם? — ומה בכך, הרי מעלות אחרות לו…
עם אור הבוקר שלחתי לקרוא למוטל השדכן, והצעתי כי שני המחותנים ייסעו יחדיו אל הבעל–שם–טוב הקדוש, וכפי אשר יאמר — כך נעשה. המחותן הסכים לדברי, ואת העובדה שהשידוך נסתיים לטובה ולברכה בחדרו של הבעל–שם–טוב, ראית אתה בעצמך”.
סיים המחותן הרבני את סיפורו הארוך ונשם נשימה מפליגה. רגע נח בדבריו, ומיד הסביר: “כעת מבין אני את פשר דבריו של רבינו אליך כי ‘עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב’. לא הייתי בחלומי אלא בעולם הליצנות, אשר הובילוני לתוכו במטרה לשכנע אותי באמתותו של השידוך. נו, אם כן שיהא הכל בסימן טוב ובמזל טוב!”
(מעובד על–פי אוצר סיפורי חב”ד)
א
שני יהודים נכנסו יום אחד אל חדרו של מורנו הבעל–שם–טוב. האחד נראה כרב דגול ובר–סמכא, גדול בתורה, ומורה הוראה לרבים. ואילו השני היה נראה כגביר מופלג, עשיר בעמיו, המצליח במסחרו. אולם סבר פניו היה גס במקצת. ניכר היה כי לא תורה ולא חכמה יש בו.
נכנסו שניהם כאחד והתייצבו לפני הרבי. נשא אליהם הבעל–שם–טוב עיניים שופעות אהבה אין–קץ, ושאלם למטרת בואם.
הציצו הרב בעשיר והעשיר ברב, וזה האחרון פתח בדברים.
“רבינו הקדוש! מתגוררים אנו באותה עיר, עיר גדולה לאלוקים אשר בה יהודים לרוב, שומרי תורה ומצווה. זה שנים ארוכות שמשמש אני כרב ופוסק הלכות בעיר זו, והכל מכירים בכבוד התורה ונותנים לה יקר, תפארת וכבוד.
“גם איש זה העומד לימיני, מתגורר בעירנו. סוחר הוא, ורואה ברכה בכל מעשי ידיו ומצליח בכל אשר הוא עושה.
“והנה בימים האחרונים שלח אלי איש זה הצעת נכבדות לבני הבכור. בן יקר הוא לי, תלמיד–חכם, צורבא דרבנן אשר לגדולות נועד. בני זה, הנו משכיל, נעים הליכות וכליל המעלות. זה שנים מספר שהנני חושב לעצמי כי אשיג עבורו את השידוך הטוב ביותר, נערה כלילת מעלות, בת למשפחת תלמידי–חכמים ויראי שמים. כיון שזה בא בהצעה שבתו תינשא לבני הבכור, רצוננו אפוא לשאול האם מה’ יצא דבר? האם לקיים את דבר השידוך אם לאו?”
נשף הרב נשיפה ארוכה, משל הסיר דבר–מה מעיק מעל לבו, וכשסיים את דבריו נסוג קמעה לאחוריו. מבין השיטין ניתן היה בקלות להבין את “הערכתו” לרמתו התורנית של הגביר העומד לידו. הביט בהם הבעל–שם–טוב וחיוך דק עלה על שפתיו. “אם הנערה המדוברת היא נאה וחסודה, צנועה ויראת שמים, מדוע לא לקיים את השידוך?!”
טרם הספיק הרב להסביר את פשר התלבטויותיו, נענה הבעל–שם–טוב ואמר: “אכן, חושב אני כי שידוך נאה הוא זה. ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. יעזור השם יתברך שתזכו לראות נחת יהודי מילדיכם ומצאצאיכם”.
תוך כדי דיבור הוציא הבעל–שם–טוב מאמתחתו בקבוק יי”ש וכוסות, ובעצמו מזג את היי”ש לתוך הכוסות ובקול רם וחגיגי קרא: “לחיים! לחיים!” שני המחותנים החרו–החזיקו אחריו, עשו קניין וחתמו את השידוך למזל ולברכה.
כשיצאו השניים מחדרו של הבעל–שם–טוב, נפנה הרבי אל המשמש שעמד בצד החדר, מביט ועוקב אחר ההתרחשויות, ונענה כשבת שחוק על שפתיו: “עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב”.
המשמש, שהיה מורגל בחזיונות לא שגרתיים שהתחוללו בקודש–הקודשים, והבין כי לא אמרה בעלמא היא — חפץ להבין את הסוד הפנימי של משמעותם. הוא לא העז לשאול את הרבי לפשר הדברים, אך הבין כי יש סיכוי רב שהמחותן הרבני יידע להסביר את פשרם.
מיהר המשמש לדלוק אחר עקבותיו של הרב, וכשפגשו שאלו בסקרנות גלויה לפשר אמרה סתומה זו. עוד שאלתו על שפתיו ופניו של הרב חוורו, רטט אחז בידיו, והוא מיהר להתיישב על כיסא סמוך. רגע ארוך חלף עד שהתאושש. בעקבות זאת חש המשמש כי משהו לא רגיל מתחולל פה. בעקשנות ובשקט ציפה לסיפורו של הרב.
וכך פתח וסיפר המחותן הרבני:
ב
כפי שנוכחת לראות, המחותן ‘הטרי’ שלנו הנו יהודי גביר בעמיו, בעל עושר רב, ממון ונכסים. בזכות עושרו עלה בידו לתפוס מעמד נכבד בקהילה היהודית שבעירנו, והוא נוטל חלק באסיפות של ‘פני’ העיר.
אולם לא תמיד הוא היה במעמד חשוב שכזה. מלפנים, קודם שהתעשר, היה מתפרנס מהובלת מים מן המעיין אל בתי העשירים ואישי הציבור שבעיר. זו היתה פרנסתו. אמנם פרנסה ביושר, אבל מלאכה פשוטה ולא–מכובדת. גם אל ביתי היה מגיע מדי בוקר ובידיו דליי מים.
כשהחלה ההצלחה להאיר לו פנים, והוא טיפס ועלה במעמדו המכובד בקרב בני העיר, החל להתנהג כדרך גבירים; החליף את ביתו, התהדר בלבושו, ותפס לו מקום ומעמד. כבר אמרו ‘בעל המאה הוא בעל הדעה’, ובלית ברירה נאלצנו לקבל את התערבותו בענייני הקהילה, וזאת כיון שתרם בעין יפה לצורכי ציבור ולקרנות גמ”ח.
אולם כשבאחד הימים התדפק על דלת ביתי מוטל השדכן ובידו הצעת נכבדות מן העשיר שבני הבכור יישא את בתו, הבנתי כי עזותו וחוצפתו עלתה וגדלה לאין שיעור. בתו של איש פשוט זה, עם–הארץ מופלג, תינשא לבני הלמדן והנכבד שנועד לגדולות בעולמה של תורה?! — לא יקום ולא יהיה!
אך מוטל השדכן לא אמר נואש. הוא ידע כי שכר השדכנות שיקבל מהמחותן יהיה עשרת מונים מאשר כל שידוך אחר. מדי יום נקש על דלת ביתי או הטרידני בבית המדרש ושאל בהחמצת פנים “מדוע לא יאה נערה כה חסודה לבנך כליל המעלות? ומה עוד כי המחותן הבטיח חגיגית סך נדוניה של שלושת אלפים רובל טבין ותקילין?”
כך נמשך הדבר זמן–מה, עד שלפני ימים אחדים, בשבתי בבית המדרש מעיין בשורות הגמרא הצפופות, החלו מחשבותיי לשאת אותי בנידון זה, והתחלתי להפוך בעניין לכאן ולכאן. סוגיית אביי ורבא שלנגדי ביקשה ממני לחזור ולהתעמק בה, ניסיתי להתנתק ממחשבות אלו ולחזור ללימוד, אך לא מצאתי מנוחה לנפשי.
אותיות הגמרא הקטנות ריצדו לנגד עיני במהירות כבמחול שדים, כמו לופפות אותי מכל עבר. מבלי להבין מה קורה, אורו של בית המדרש חשך לפתע, ורק אפילה עבותה שררה סביבי. ראיתי את עצמי נוסע בעגלה של נחום–יצחק העגלון בין כפרי הסביבה על מנת לאסוף כספים לפרנסתם של התלמידים. מסע כזה הנני עורך מדי שנה בשנה. פוקד כל כפר, מבקר בבתי התושבים ומבקש את נדבתם עבור לומדי התורה.
עוד נחום–יצחק מוביל את עגלתו, ולפתע באנו בשערי עיר גדולה שאת שמה לא ידעתי ואת אורחותיה לא הכרתי. זו הפעם הראשונה שהגענו לשם. כיון שהייתי עייף מאד, ביקשתי למצוא מקום להניח בו את ראשי לשינת הלילה. נכנסתי אפוא לבית המדרש הקרוב על מנת למצוא שם מכניס אורחים שיסכים לארח בביתו רבה של עיר ותלמיד–חכם. בוודאי כל אחד יחשוב זאת לכבוד גדול.
בית המדרש היה מלא מפה לפה. המוני אברכי–משי ישבו והגו בתורה, התפלפלו בסוגיות; זה מקשה והשני מתרץ, שלישי פורך ורביעי מחדש חידושים. נהניתי לעמוד ולהקשיב לשיחות הלימוד של לומדי התורה. עוד אני עומד ומקשיב, ולפתע שמעתי כי אחד הלומדים נקט סברא מוטעית מיסודה, שלא היה לה כל בסיס ומקור. לא התאפקתי וניגשתי לחבורת הלומדים ולאחר שקיבלתי רשותם, הרציתי בפניהם את הסוגיה, והסברתי להם היכן טעותם בהבנת הגמרא.
התפעלו הלומדים ונתנו לי ‘שלום עליכם’ הגון ולבבי. תלמיד–חכם ראו לפניהם, וחלקו לו מעט מכבודה של תורה. באותו רגע נשמע לפתע קול חזק ורועם מכיוון ‘מזרח’ בית המדרש. “מיהו האיש שמתרץ את הגמרא באופן כה עקום? מי ההלך הלזה שמעז לעוות את הכתובים ולחדש חידושי סרק? מדוע הטיתם אוזן לדברי עם הארץ הזה, האם מקומו בין הלומדים? — הרי מקומו בין הבורים וההדיוטות!”
באותו רגע פרצו כל הנוכחים בצחוק רועם. לעג ארסני התחיל נוטף מפיהם, ועיניהם אמרו בוז דוחה. הם החלו להתלוצץ על חשבוני כאחד הריקים שבשוק.
בושתי עד מאד. רציתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. נשאתי רגלי, עזבתי במרוצה את בית המדרש וחזרתי אל העגלה. הוריתי לנחום–יצחק העגלון שימשיך בנסיעה עד שנמצא מקום לינה.
שעה ארוכה חלפה עד שהתאוששתי מן הבושה והכלימה שהללו הטילו בי כמו רפש דביק.
לבסוף הגענו אל שכונה אחרת, מרוחקת קמעה. גם מבית המדרש שהיה שם בקעו קולות של לימוד ופלפול. שמחתי בלבי, כי עייפותי גברה עלי וקיוויתי שמיד אוכל למצוא מארח כלבבי, בן–תורה. נכנסתי אפוא לבית המדרש, ושוב נהניתי לראות את קהל לומדי התורה, צורבא דרבנן, צוללים בימה של תורה. שומע אני את פלוני מקשה על ה’בית יוסף’ ואלמוני מקריא לעומתו את שורות ה’טור’ וסותר את בניין סברותיו.
שוב היה עצוב לי לראות כי בני התורה כאן טועים בהבנתה של תורה. כיון שהייתי בקי היטב בסוגיה זו, שהרי רק לפני שבועות ספורים לימדתיה בישיבתי, העזתי לגשת אליהם ולהציע את פרכתי לכל יסודות הבניין שבנו בעמל רב.
עוד אני מסיים את הסברי, כפתור ופרח, ולפתע הבחין בי אחד מן הזקנים שעמד בתווך, מוקף בחבורת למדנים. הלה נתן בי מבט זועף, חמור–סבר, ומיד החל אף הוא לצעוק בקול רם כנגדי. “הנה בור ועם–הארץ מדאורייתא שבא ללמד אותנו תורה”. קבוצת הלמדנים שסביבו הביטה בי בחשדנות, ומיד פרצה בצחוק רועם. “חצוף ועז פנים! צא החוצה! כלה לך מאתנו!”
ירחם השם יתברך, כמעט שלא ידעתי מה לעשות. בקושי אספתי את חרפתי ועזבתי בחפזה את בית המדרש. בזיון התורה שכזה טרם נתקלתי בו. יצאתי החוצה ונסעתי הלאה, קיוויתי לעזרת השם שיחוס וירחם עלינו.
עייפותי הייתה רבה. בושות וביזיונות אלו התישו את כוחי לגמרי. החלטתי למצוא מקום לינה בכל מחיר, והמשכנו בדרכנו הלאה, בתקוה למצוא מקום אחר. שוב מצאתי בית מדרש. כשנכנסתי לתוכו התפעלתי והשתאיתי לראות מספר כה גדול של לומדי תורה המתמידים בלימודם גם לאחר חצות הלילה.
שוב חזרו הדברים על עצמם. שמעתי את אחד הלומדים מסביר סברה שכל יסוד ובסיס הלכתי לא היה לה. כמעט שגמרתי אומר לשתוק ולא לספוג ביזיונות נוספים, אולם רוח התורה בערה בי, ופניתי להסביר את הטעות שבדבריו. שלא כבפעמים הקודמות, הפעם בטרם סיימתי את דברי, פרצו כל תלמידי–החכמים בצחוק רועם. הכל הצביעו לעברי, וכעבור רגעים ספורים היה הצחוק לנחלת כל יושבי בית המדרש.
כמעט שיצאתי החוצה חבול ובזוי, כשלפתע נשמעה מהלומה עזה מכיוון בימת בית–המדרש. יהודי ישיש, גבה קומה, היסה את הציבור. עיניו טובות ובהירות אך קולו רועם:
“הסו! הסו! רואים אתם הלך פלוני זה שבא להחכימנו תורה? מחשיב הוא עצמו לתלמיד–חכם מופלג, בר–אוריין ורב–דעתן. דעו לכם כי אין הוא אלא טיפש גמור, שוטה ולא בר–הבנה. הנה, יש בעירו עשיר גדול, בעל צדקה מופלג ובעל מידות נפש טובות ואצילות, ולו בת נאה וחסודה, כלילת המעלות בעלת נפש רחבה; והעשיר הלזה מבקש להשיא את בתו לבנו הבכור של רב זה. מלבד המעלה הנפלאה בשידוך זה, מציע העשיר נדוניה כיד הגבירים. שלושת אלפים רובל טבין ותקילין, כמעט שאין להשיג ‘מציאה’ שכזאת היום. והנה, הרב הלזה, מסרב להצעת השידוך ברוב גאוותו וטיפשותו. הראיתם סרבן פתי שכזה?!”…
ג
השעה הייתה מאוחרת בעת שהתעוררתי משנתי העמוקה — המשיך המחותן הרבני לספר את סיפורו — הבטתי ימינה ושמאלה, ורואה אני את בית המדרש חשוך וריק מאדם. אני צובט את עצמי ונוכח לראות כי כל זה לא היה אלא חלום. חלום רע ומפחיד. סוגיית אביי ורבא אותה עזבתי לפני שעות אחדות, הביטה בי מיותמת.
עם אור הבוקר שלחתי לקרוא למוטל השדכן, והצעתי כי שני המחותנים ייסעו יחדיו אל הבעל–שם–טוב הקדוש, וכפי אשר יאמר — כך נעשה. המחותן הסכים לדברי, ואת העובדה שהשידוך נסתיים לטובה ולברכה בחדרו של הבעל–שם–טוב, ראית אתה בעצמך”.
סיים המחותן הרבני את סיפורו הארוך ונשם נשימה מפליגה. רגע נח בדבריו, ומיד הסביר: “כעת מבין אני את פשר דבריו של רבינו אליך כי ‘עולם הליצנות הרי הוא שדכן טוב’. לא הייתי בחלומי אלא בעולם הליצנות, אשר הובילוני לתוכו במטרה לשכנע אותי באמתותו של השידוך. נו, אם כן שיהא הכל בסימן טוב ובמזל טוב!”
(מעובד על–פי אוצר סיפורי חב”ד)