הסיבה לשייכות המיוחדת של הבעש”ט למוצאי שבת ולסעודת מלווה מלכה - לפי שעיקר עניינו

הסיבה לשייכות המיוחדת של הבעש”ט למוצאי שבת ולסעודת מלווה מלכה - לפי שעיקר עניינו של הבעש”ט, מייסד החסידות היא לדאוג לכך שהמעיינות עצמם יפוצו וימלאו לגמרי את ה”חוצה” הרחוק והנידח >> אתקינו סעודתא

בבואנו מחג השבועות, זמן מתן תורתנו, יום הסתלקותו של מורנו הבעל שם טוב, נביא כאן סיפור ממנו: אחד מתלמידי הבעל שם טוב נשלח על ידו להיות רב בעיר מסוימת. הרב היה חסיד, צדיק גדול, ולמדן, והוא ידע היטב שרב אינו רק מורה הוראה העונה לשאלות, אלא אמור להנהיג את עדתו ולדאוג לטובתם בגשמיות וברוחניות. ביודעו את גודל האחריות המוטלת עליו כרב, הכניס עצמו בכל כוחו גם בפעולות לטובת אנשי העיר ולטובת כל אחד מהם. כך, בזכות הרב, הוטב מצבם הרוחני וגם הגשמי של התושבים.

אלא שאירעו שני מקרים שבגללם התעורר עליו קטרוג גדול למעלה.

פעם אחת, באמצע היום, ישב הרב בביתו והגה בתורה בהתמדה רבה ולפתע צמא מאד למים. ברז לא היה בביתו של הרב, כפי שהיה באותם ימים וגם מים מהבאר לא היו בביתו. הצמא הפריע לו בלימודו. כשהביט מן החלון, ראה את שואב המים הולך עם שני דליים על כתפיו. שואב המים צעד במהירות וניכר היה שהוא ממהר לדרכו, אך הרב לא התחשב בכך, וקרא לו לעצור ולהביא לו מים. להפתעתו לא הגיב שואב המים, והמשיך בדרכו כאילו לא שמע מאומה. הרב הרים את קולו וצעק לו בקול גדול, אבל האיש המשיך במהירות בדרכו ולא התייחס כלל לרב העומד וצועק. הדבר הרגיז מאד את הרב שראה בזה פגיעה בכבודו ובמעמדו. הוא יצא מכליו ומיהר לרדת מביתו ולרדוף אחרי שואב המים. כשהשיגו, סטר לו על הלחי ברוגזה, באומרו כי כשהרב קורא לו, עליו להישמע ולא להתעלם ממנו. האיש שתק ולא הגיב.

הרב לא ידע כי אותו שואב מים היה בעצמו צדיק נסתר, והוא היה בדרכו בשליחות חשובה להביא מים לצדיקים נסתרים שהיו זקוקים לכך בדחיפות. הרב פגע בו שלא בצדק, ובגלל גדולתו, התעורר עליו קטרוג גדול בשמים.

•

זמן מה לאחר מכן אירע מקרה נוסף:

באותה עיר היה תלמיד חכם שירד מנכסיו, ואנשי העיר קיבלו על עצמם לתת לו קיצבה שבועית כמתן בסתר, כדי שיוכל להתקיים בכבוד עם משפחתו. לשם כך היה אדם מיוחד סובב למטרה זו בין אנשי העיר פעם בשבוע, ואוסף מכל אחד את הסכום שקיבל על עצמו.

אירע כמה פעמים, כשהיה צורך בממון לעניינים אחרים, היו אנשים שסירבו לתת בטענה שהם כבר נותנים לצדקה עבור אותו יהודי. כששמע זאת הרב באחת האסיפות, התבטא שלא ייתכן לדחות את צרכי הרבים בגלל צרכי היחיד, שכן צרכי הרבים קודמים לצרכי היחיד. דברי הרב גרמו לכך שחלק מהאנשים ביטלו את תרומתם הקבועה, ואחרים הקטינו אותה. משבוע לשבוע קטן הסכום הנאסף, עד שהממונה ראה שלא כדאי לו בכלל לכתת את רגליו בשביל כמה פרוטות. כשהגיע ערב שבת, היהודי נותר ללא פרוטה והוא פרץ בבכי. גם מקרה זה עורר על הרב קטרוג גדול למעלה.

בית דין של מעלה פסק את דינו של אותו רב, שימסרו אותו ביד השטן, שיעשה בו כל מה שירצה. השטן שמח מאד על הרב שנפל לידו, והחליט לעשות לו דבר שהוא מר ממוות - הוא יגרום לו להמיר את דתו, רחמנא ליצלן.

היה זה בשבת קודש לאחר תפילת שחרית, כשלפתע נכנסה רוח תזזית בליבו של הרב והתעוררה בו תשוקה גדולה להמיר את דתו. במהירות עצומה רץ לביתו, פשט את הטלית, ורץ לביתו של הכומר המקומי. הכומר הופתע לראות את הרב עומד בפתח ביתו, ושאלו לרצונו. “רצוני להמיר את דתי, ויפה שעה אחת קודם”, אמר הרב. הכומר הופתע מאד אך גם שמח מאד לדג השמן שעלה בחכתו.

כיוון חשש שאין זה אלא שיגעון חולף, הכניסו לביתו, נתן לו חדר מיוחד עם מאכל ומשתה, והשאיר אותו לבדו למען יחשוב היטב על הצעד הגורלי שבחר לעשות. הרב שתה כוס יי”ש, השתכר, ושכב לישון על המיטה.

דרכו בקודש של מורנו הבעל שם טוב הייתה, שבעת סעודה שלישית של שבת קודש, היה מעלה במחשבותיו הקדושות כל אחד ואחד מתלמידיו הפזורים במקומות רחוקים, לראות מה נעשה עמו, האם הוא זקוק לעזרה מיוחדת וכדומה. כשהגיע במחשבותיו לאותו רב, לא מצא אותו בשום מקום, לא בעליונים ולא בתחתונים. החל הבעש”ט לחפש אותו, וערך כוונות וייחודים עד שלבסוף מצאו בבית הכומר, עומד להמיר את דתו רח”ל.

בא הבעש”ט בטענה לבית דין של מעלה על מה ולמה כל זה? סיפרו לו את חטאיו של הרב ואת פסק הדין בבית דין של מעלה, לתת אותו בידי השטן.

החל הבעש”ט לעורר עליו רחמים רבים וללמד עליו זכות, ואולם מאומה לא הועיל. היה הבעש”ט הולך ומונה את כל זכויותיו הרבות של תלמידו, עד שהגיע לזכות שאותו רב היה מקפיד ליטול ידיים לסעודת “מלווה מלכה” במוצאי שבת קודש.

[אגב, לפי מה שמספרים המשבקי”ם, הרבי שליט”א מלך המשיח מקפיד תמיד ליטול ידיים בביתו לסעודת “מלווה מלכה” (למרות שבשבתות עצמם היו כמה פעמים שהרבי הסתפק ב”מזונות”), ובדרך כלל במהלך הסעודה היה מקשיב לשיעור התניא הקבוע ברדיו שמסר הרב יוסף וויינברג].

אמרו לו מלמעלה כי אכן זכות זו יכולה לעמוד לו עתה להצילו מרדת שחת. ואולם, זאת אך ורק בתנאי שגם עתה, במוצאי שבת זה יקיים סעודה זו כראוי.

הבעש”ט ניעור מדבקותו, לקח מן החלה שעמדה על שולחנו הטהור, נתן ביד אחד מתלמידיו הנאמנים ואמר לו: “קח ולך, והקב”ה יעזור”.

התלמיד, ככל תלמידי הבעש”ט שהיו מורגלים בכגון דא, לא שאל שאלות. הוא לקח את החלה ויצא לדרך.

הלילה של מוצאי שבת כבר פרש את כנפיו, התלמיד אמר “ברוך המבדיל” ויצא לדרכו. לאן? - הקב”ה יעזור. בתחילה הייתה הדרך קשה מאד. הוא טבע בחול ובקושי התקדם כמה צעדים. ואז שפך את נפשו בתפילה לבורא עולם שיצליח לבצע את שליחותו של רבו כראוי. פסע עוד כמה פסיעות והנה הוא רואה את עצמו עומד במקום זר, בלתי מוכר לו לחלוטין, ולפניו בית. היה זה ביתו של הכומר באותה עיר רחוקה.

להפתעתו של הכומר לא הייתה גבול; בפעם השניה באותו יום ראה לפניו יהודי נכבד המבקש להיכנס לביתו, וללא אומר ודברים הכניס גם אותו לחדר בו שהה הרב. התלמיד, שראה לפניו יהודי שיכור שוכב על המיטה, ולא פוסק מלדבר מתוך שיכרות כי חפץ הוא להמיר את דתו רח”ל, התחיל להבין לשם מה שלח אותו הבעש”ט הקדוש לכאן. הוא פנה אפוא לאותו יהודי וניסה לדבר על לבו כי יאכל משהו, כשהוא מציע לו את החלה שקיבל מן הבעש”ט. הרב רצה לחטוף ולאכול זאת מיד, אבל התלמיד עצר בעדו: “ראה נא, עדיין לא המרת את דתך ואתה עדיין יהודי. אם כן עדיין צריך אתה ליטול ידיים ולברך לפני האוכל”.

הרב נעתר לבקשותיו, נטל ידיו, ברך, וטעם מן החלה. הקדושה שהייתה בחלה של הבעש”ט פעלה מיד את פעולתה. הרב הקיץ בבת אחת מן השיגעון שתקף אותו, והתחיל למרר בבכי: מה עשיתי, מה עשיתי, עמדתי רח”ל להמיר את דתי, אבוי לנשמתי, האם אוכל אי פעם לתקן חטא נורא זה? והתלמיד מנחם ומעודד אותו כי בוודאי, כשם שדאג לו הבעש”ט עד לרגע זה, והוציא אותו משאול תחתית, כך בוודאי יעזור לו וידריך אותו בדרך תשובה ותיקון.

“אבל איך אגיע עכשיו אל הבעש”ט הקדוש?” שאל הרב בבכי, “הרי מרחק רב מבדיל ביני לבין מעז’יבוז’.

“אל תירא”, אמר לו התלמיד, “אחוז בחגורתי ונתחיל ללכת ובע”ה נגיע”.

יצאו השניים מביתו של הכומר, צעדו כמה צעדים, והנה הם במעז’יבוז’. נכנסו השניים לבית המדרש, והנה הבעש”ט עדיין יושב עם תלמידיו בסעודה השלישית של שבת קודש, מתעמק ברעיונותיו הקדושים.

הבעש”ט הורה לתלמידו הרב דרך התשובה בה יילך כדי לתקן בשלימות את מעשיו, ולשוב ולעלות בדרך ה’.

•

על סעודת “מלווה מלכה” במוצאי שבת מובא ב”בית יוסף” כי “אבר יש באדם .. ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת”. מזה מובן - אומר הרבי מלך המשיח שליט”א (לקוטי שיחות כרך ל”ו ע’ 75) - שיש בסעודה זו מה שאין בסעודות השבת. שהרי אבר זה, “עצם לוז” שאינו נפסד ואינו נרקב לעולם וממנו ייבנה הגוף בתחיית המתים, אינו נהנה משום סעודה, גם לא מסעודות שבת, אלא דווקא מסעודת מלווה מלכא.

מדוע אכן אין עצם זה נפסד ואינו נרקב לעולם?

כתוב בספר אליהו רבה, שזהו לפי שעצם זה לא נהנה מעץ הדעת שהיה בערב שבת. והרי כל עניין המיתה בעולם הגיע רק בגלל חטא עץ הדעת, ולכן ממנו ייבנה הגוף בתחיית המתים.

אם אכן עצם זה הוא למעלה מעניין המיתה - שואל הרבי - מדוע הוא נהנה בכלל מסעודה כלשהי? ומאידך, אם הוא כבר נהנה מאיזו שהיא סעודה, מדוע אכן אינו נהנה מאכילת שבת, והרי שבת היא “מעין עולם הבא” שאין בה פסולת כלל?

אלא: עיקר עניינו של “עצם הלוז” הוא לא רק בעצם העובדה שהוא למעלה מעניין המיתה, אלא בכך שממנו ייבנה לאחר מכן הגוף כולו בתחיית המתים. כלומר, הוא מכניס את החיים הנצחיים גם למקום ולדרגה שמצד עצמם שייכים לעניין המיתה. ולכן, השבת מצד עצמה היא אמנם “מעין עולם הבא” ולמעלה מעניין המיתה, אבל היא מובדלת ומנותקת מימות החול. הסעודה היחידה ממנה נהנה עצם הלוז, היא סעודת מלווה–מלכה, שהיא אכן נמצאת ב”מקום” המיתה, שכן היא לאחר יציאתה של השבת; אך יחד עם זאת, היא מכניסה את קדושת השבת גם בסעודה של חול. כפי שנאמר בסידור האריז”ל ש”צריך לשמוח בסעודה זו כמו בסעודת שבת, כי בסעודה זו יש בה גם כן הארת שבת”.

•

ואולי יש לומר שזו גם הסיבה לשייכות המיוחדת של הבעש”ט למוצאי שבת ולסעודת מלווה מלכה - לפי שעיקר עניינו של הבעש”ט, מייסד החסידות היא לדאוג לכך שהמעיינות עצמם יפוצו וימלאו לגמרי את ה”חוצה” הרחוק והנידח, עד שה”חוצה” עצמו יהיה חדור באמת ובנצחיות המוחלטת.

הפצת המעיינות חוצה הם ההכנה והכלי לביאת המשיח; לא “סגולה” לביאת המשיח, אלא זה עצמו עניינו של משיח - להחדיר אלקות בתוך הרובד התחתון ביותר.

•

מאז ימי הבעש”ט ועד לימינו אלה, כבר פרצו המעיינות האלוקיים וחדרו לכל מקום בעולם, גם למקומות ולאנשים המגושמים ביותר. אפשר לראות היום אלוקות פורצת בכל זוהרה מתוך לוחות המודעות, משלטי החוצות, תהלוכות ומצעדים, וכל דבר שמביא את המסר הלאה, עד אשר גם מהאנשים הנמוכים ביותר תפרוץ הזעקה של “אין עוד מלבדו”. יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.