המשכתי ואמרתי לו: שלום לך ג’ון משבט ה”שונה”. לי קוראים שמעונה ואני משבט היהודים.
המשכתי ואמרתי לו: שלום לך ג’ון משבט ה”שונה”. לי קוראים שמעונה ואני משבט היהודים. עיניו נפקחו לרווחה. הוא הביט עלי ואמר, מטעים כל מילה — השבט–של–היהודים. היה נראה לי שהוא שמע על השבט הזה, אולם לעולם לא פגש בחבר נושא תעודת זהות מהשבט המסוים הזה >> סיפור מלבב, מוגש במלאת ארבעים שנה למבצע כשרות
המשכתי ואמרתי לו: שלום לך ג’ון משבט ה”שונה”. לי קוראים שמעונה ואני משבט היהודים. עיניו נפקחו לרווחה. הוא הביט עלי ואמר, מטעים כל מילה — השבט–של–היהודים. היה נראה לי שהוא שמע על השבט הזה, אולם לעולם לא פגש בחבר נושא תעודת זהות מהשבט המסוים הזה * סיפור מלבב, מוגש במלאת ארבעים שנה למבצע כשרות
מאת: גב’ שמעונה צוקרניק,הובא לדפוס על ידי פ’ זרחי
אחד מעיסוקיי בעבר היה הדרכת קבוצות נשים שיצאו להשתתף במסע ספארי בדרום אפריקה. נהגנו להתאכסן בבתי מלון חמשה כוכבים במקומות הכי פראיים ונידחים בעולם. הגישה למקומות אלו היתה במטוסים קטנים בלבד, בעלי חמשה מושבים, כאשר מסלולי הנחיתה לא היו אלא שטחי סוונה מכוסחים. למותר לציין שלא היו שם כבישים סלולים.
בפעם הראשונה שארגנו נסיעת ספארי, ישבתי עם השותפה שלי ביום רביעי בלילה, כשאנו עוברות על כל סדרי הטיול לפרטיו הרבים. מדובר היה בהעברת ציוד מטבח ומוצרי מזון למדינת זימבבווה למשך כל ימי הטיול עבור המשתתפות והצוות, שם היינו אמורות להתאכסן במחנה מיוחד.
את המזון היבש והשימורים שלחנו למקום חודשים מספר לפני הספארי, אבל החלב, הגבינות והבשר היו חייבים להגיע ברגע אחרון, כדי לוודא שיגיעו טריים.
טיסתה של השותפה היתה מתוכננת למחרת בבוקר, יום חמישי, ואני הייתי אמורה להגיע ביום שישי בבוקר עם קבוצת המשתתפות. בפגישה שלנו לפני טיסתה, הזכירה לי לקחת את התיק הענק שבתוכו מונחים דברי החלב והבשר שהוקפאו.
בגלל מחסור במקום, ביקשנו מציבור המשתתפות להביא תיקים קטנים למסע, ואני הופעתי עם תיק ענק בגודל דולפין, שבתוכו נמצאים מוצרי המזון הטריים.
הטיסה עברה ללא תקלה; נחתנו בזימבבווה ללא אירועים יוצאי דופן. יצאנו מהמטוס לבנין קבלת הנוסעים, שלא היה אלא אולם קטן, ואני, בעלת דרכונים מדרום אפריקה וארה”ב, עברתי את בדיקת הדרכונים במהירות. מחלון האולם יכולתי לצפות במסלול הנחיתה. פתאום נזכרתי שאין לי רישיון יבוא עבור דברי המזון שברשותי — החלב, הגבינות והבשר עבור זמן שהותנו בזימבבווה. ללא מסמכים מתאימים, לא אוכל להכניס את המזון מדרום אפריקה לתוך המדינה! מדובר על אוכל עבור ארבע–עשרה נשים למשך עשרה ימים, כשאנחנו אחראיות על הזנתן. מה עלי לעשות כעת?
נשארה לי רק תקווה שירשו לי להכניס את החבילה הענקית. חשבתי לעצמי שאין לי אפשרות לשחד את פקידי המכס, וגם לא היה לי את האומץ ואת הניסיון לעשות דבר כזה.
זאת ועוד: מטרת המפגש היתה לתת לנשים השראה והתעוררות לקיום תורה ומצוות, ומתת שוחד איננה נקודת פתיחה מתאימה להשפיע על נשים לעשות שינוי בחיי היום יום שלהן. לא בדיוק הדוגמה האישית האולטימטיבית.
אז מה נשאר לי לעשות? הפקיד שאל אותי מה יש לי בתיק, ואמרתי לו שיש לי גבינה. הוא הצהיר שהוא מחרים לי את זה, וביקש ממני לפתוח את התיק, שם היו, בנוסף לגבינות, גם חלב ובשר.
התחלתי להסביר לו שזה בלתי אפשרי להחרים לי את הגבינה; לא יהיה לי במה להאכיל את נשות הקבוצה למשך השהות בזימבבווה, אולם הוא לא התרשם מדבריי. הוא סיפר שבזימבבווה אין אוכל עבור האזרחים, אבל יש שפע של מזון עבור התיירים. “אל דאגה, יהיה לכן מה לאכול”, פסק. הוא לא הסתפק בכך, והביא את ספר החוקים, שם נכתב בפירוש שיש איסור חמור להכניס דברי בשר או חלב לתוך המדינה. הייתי חסרת אונים לגמרי.
לפתע, נזכרתי בסיפור ששמעתי ממקור ראשון, כאשר התארחתי פעם אצל משפחה בשכונת קראון הייטס.
בין האורחים בביתם של ר’ יצחק וזעלדא נמס, שם התארחתי, היה איש עסקים בשם סמי, שהגיע מבלגיה. סמי היה בעל מכרות יהלומים באפריקה ובדרום אמריקה. סמי לא היה חסיד חב”ד, אולם היה לו קשר עם הרבי, בפרט בעניני עסקיו. הוא סיפר למסובים סביב השולחן בבית משפחת נמס על הייעוץ הרב שזכה לקבל מהרבי בענייניי עסקיו.
באחת השבתות סיפר על מקרה אחד בלתי שגרתי. הוא סיפר כי באחת הפעמים שאלו הרבי אם יש לו מכרות יהלומים באפריקה. כשסמי ענה בחיוב, אמר לו הרבי: כשאתה מגיע לאפריקה, תזדהה כמי שבא משבט היהודים.
סמי המשיך בסיפורו: הסתכלתי על הרבי במבט מבולבל.
הרבי הסביר: האפריקאיים הינם אנשים שבטיים. תגיד להם שאתה נצר לשבט היהודים.
בסיפור הזה נזכרתי ברגעי מצוקה אלו, מול פקיד מכס אפריקאי נוקשה במדינת זימבבווה, כאשר תיקי גדוש במזון כשר וטרי עבור נשים יהודיות, המשתתפות מסע ספארי, והוא עומד להיות מוחרם בעוד רגע.
אמרתי לעצמי, מתחילים מהתחלה, משנים כיוון.
פניתי לפקיד בנימוס ושאלתי, “סליחה אדוני, מאיזה שבט אתה?”
הוא הסתכל עלי בחשדנות, כאילו שאני מנסה איזה תכסיס. הסברתי לו שאני לא מנסה תכסיסים, אני רק מעוניינת לדעת מאיזה שבט הוא.
הפקיד ענה שהוא בן לשבט ה”שונה”. ברכתי אותו לשלום ושאלתי לשמו.
המשכתי ואמרתי לו: שלום לך ג’ון משבט ה”שונה”. לי קוראים שמעונה ואני משבט היהודים.
עיניו נפקחו לרווחה. הוא הביט עלי ואמר, מטעים כל מילה — השבט — של — היהודים. היה נראה לי שהוא שמע על השבט הזה, אולם לעולם לא פגש בחבר נושא תעודת זהות מהשבט המסוים הזה.
פניתי אליו בשאלה: האם בשבט שלכם יש אדם מיוחד שצריך לשחוט את הבהמות עבור בשר? למשל, האם יש מישהו מיוחד ששוחט בשר לחגים או אירועים מיוחדים?
ג’ון ענה בחיוב. בשבט ה”שונה”, כאשר שוחטים בהמה עבור בשר לחגים, מביאים איש דת והוא חייב לשחוט את הבהמות.
סיפרתי לו שגם בשבט שלנו, שבט היהודים, יש איש מיוחד ששוחט את הבהמות (לא אמרתי לו שקוראים לו שוחט) ואנו זקוקים לאדם מסוים ומיוחד לשחוט את הבהמות. יתר על כן, אמרתי לו, אנחנו צריכים שמנהיג שבטי יחלוב את הפרות ויהפוך את החלב לגבינה.
כאן המשכתי במשפט המחץ: אם אתה לא מאשר את העברת התיק עם האוכל לזימבבווה, לא יהיה לנו מה לאכול למשך עשרת הימים הבאים!
ג’ון הסתכל עלי ואמר מילה אחת: “אייש!” — “אייש” בשפת שבט ה”שונה” פירושו “געוואלד!” (קריאת בהלה).
הסכמתי אתו, ואמרתי לו, אתה צודק בהחלט, המצב הוא “אייש” לגמרי. אבל מה אתה חושב לעשות?
במקום לענות לי, ג’ון נענע את ראשו מצד לצד, כיסה את עיניו, ונפנף עם ידו לכיוון היציאה!
זירזתי את הנשים לצאת מהאולם במהירות שיא, והבטחתי להן שכאשר נצא בשלום, אספר להן איך הרבי מליובאוויטש עזר לנו לצאת בשלום עם החלב, הגבינה והבשר שלנו לתוך זימבבווה. למרות החוק.
• • •
המסע היה מוצלח מאוד, ובסיומו אחת הנשים קיבלה על עצמה לשמור שבת וכשרות; היא עשתה מהפכה של ממש בחייה האישיים. כששוחחתי אתה בארבע עיניים, התעניינתי לשמוע ממנה אילו נקודות במסע השפיעו עליה כל כך, עד לקבלת החלטות מכריעות כאלה. והיא ענתה: היו אלה הרגעים הראשונים, כאשר נחתנו בזימבבווה, והצהרת שאת באה מהשבט של היהודים. או אז החלתי להתייחס לעצמי ולשורשיי בצורה אחרת לגמרי!