לפתע הטרקטור החל להידרדר לכיוון הילדים שלא הבינו מה קורה. הכל קרה בתוך שניות מול

לפתע הטרקטור החל להידרדר לכיוון הילדים שלא הבינו מה קורה. הכל קרה בתוך שניות מול עיני. היה ברור לי שאם לא אעשה מעשה, הילדים ח”ו יידרסו. בהבלה גדולה אחזה בי. התחלתי לצווח בכל גדול, ובאינסטינקט של אימא קפצתי אל מתחת גלגלי הטרקטור…

הגב’ אהובה כהן היא מהוותיקות ביישוב הגלילי יבנאל. זה עשרות שנים שהיא מתגוררת במושבה, מכירה כל אבן, ראתה אותה בימים הטובים ובימים הפחות טובים, בימי שפל וגאות, בימים שהתגוררו בה רק כמה עשרות משפחות ובימים שהמושבה התרחבה וגדלה עד בלי הכר כמו בימים הללו.

בשנים האחרונות הגיעו להתגורר בסמוך לה, בשכונת סמדר החדשה, משפחת השלוחים ר’ שמעון ורעייתו נחמה דינה שניאורסאהן ומיד נוצר קשר מיוחד בינם לבינה וילדיה.

בתוכה מפעפעת אהבה גדולה לרבי מלך המשיח ולחסידות חב”ד, היא אוהדת גדולה של השלוחים ושל פעילותם במושבה ובמושבים מסביב, ולא בכדי. כשמבקשים ממנה לספר את המופת הגדול שחוותה בברכת הרבי, היא נרעדת ומשתנקת. היא מודה שלא קל להיזכר באותם ימים קשים וקודרים. את הסיפור הזה לדבריה, היא מספרת בכל הזדמנות, בעיקר לחסידי חב”ד אותם היא פוגשת, אך גם בשיחות אמונה עם אנשים מן היישוב.

•

“הרבי הושיע אותי ומי יודע איפה הייתי היום בלי אותה ברכה. זה קרה לפני למעלה משלושים שנה, ובעלי ואני היינו זוג צעיר, מאושר ושמח. כבר היו לנו שני בנים, גידלנו אותם כמו שכל זוג צעיר מגדל את ילדיו הראשונים, בהרבה אהבה, בסבלנות. מה יכולנו עוד לבקש לנו?! שעות רבות הייתי מבלה עם הילדים, בעוד בעלי היה יוצא לעבודה ועול החינוך רבץ על כתפיי. מדי ערב היינו יוצאים יחד לשחק בחצר הבית.

באותם ימים עברנו להתגורר בבית חדש בשכונה החדשה – הרחבה של המושבה, בשכונת סמדר. האזור עדיין דומה היה לאתר בנייה אחד גדול ועבר תנופה של בנייה ושיפוצים; הרבה משאיות, טרקטורים וכלי בנייה, אבנים וחצץ. הכבישים עדיין לא היו סלולים, שכונה בהתהוות.

באחד הערבים כשיצאנו לשחק, שיחקו הילדים ליד טרקטור גדול. לא חששתי, שכן הטרקטור חנה והמנוע היה כבוי; לא היה חשש שיקרה דבר מה.

לפתע הטרקטור החל להידרדר לכיוון הילדים שלא הבינו מה קורה. הכל קרה בתוך שניות מול עיני. היה ברור לי שאם לא אעשה מעשה, הילדים ח”ו יידרסו. בהלה גדולה אחזה בי. התחלתי לצווח בכל גדול, ובאינסטינקט של אימא קפצתי אל מתחת גלגלי הטרקטור והוצאתי משם את הילדים. הם היו מבוהלים לא פחות ממני והחלו לבכות ולצרוח, אך ידעתי שבהחלטה הרגעית הזו הצלתי את חייהם.

בדיעבד הבנתי שהקב”ה חולל לנו נס גדול. אבני חצץ גדולים שהיו שם הם אלו שעצרו את הטרקטור מלהמשיך בהתדרדרות. אך בינתיים כבר ספגתי חבטות עזות בכל חלקי גופי מהקפיצה והחבלה מהמתכת של הטרקטור. הילדים ניצלו, אך אני מיד התחלתי לחוש בכאבים עזים שרק הלכו והתעצמו. שכנים ומכרים שהגיעו למקום לא התמהמהו ופינו אותי במהירות לבית הרפואה – שם, לאחר סדרת צילומים אובחנו בגופי שברים רבים, בניהם חוליות בגב שנפגעו והסבו לי כאבים עצומים.

עוד באותו הערב חבשו אותי הרופאים מהמותן ועד הפנים. שכבתי במיטה מבלי יכולת להניע אף איבר. כדי לאכול הייתי חייבת להיעזר על ידי האחיות או בני המשפחה שהאכילו אותי. רק בבית הרפואה התברר לי איזה נס קרה לי, מפני שהטרקטור נעצר לא בגללי, הוא חזק יותר ממני, אלא על ידי אבן גדולה שחסמה אותו מלהמשיך להידרדר. בשבועות הראשונים קיבלתי את הייסורים באהבה, שכן שמחתי מאוד על הצלת ילדיי. ידעתי שהגנתי עליהם. ניסיתי אפוא להתמודד, להעביר את הזמן בקריאה. אנשים רבים, שכנים מכרים ובני משפחה ביקרו אותי תדיר כך שלא הרגשתי בודדה. אך ככל שחלפו הימים פיתחתי דיכאון. שבעה חודשים שכבתי בבית הרפואה כמעט מבלי לזוז.

מה שהכי שבר את לבי, הייתה העובדה שבכל מאודי רציתי לחבק ולהחזיק את ילדיי אך לא יכולתי. פעמים רבות מיררו בבכי לידי ורצו להתקרב אלי, אך הגישה אלי נמנעה מהם בכדי שלא אפגע. נפלתי ברוחי, הייתי עצובה ודיכאונית. כל ניסיונותיהם של מכריי ובני המשפחה לבדר אותי ולהוציא חיוך מפי, לא עלו יפה. גם כשרציתי לצחוק ולשמוח, לא יכולתי להוציא את זה כלפי חוץ. בינתיים הורידו לי את הגבס, מצבי הפיזי החל משתפר פלאים, אך באורח לא מובן מצבי הנפשי הלך והתדרדר. הרגשתי שאני מתרחקת מילדיי. אהבתי אותם כבר לא הייתה כבעבר, וזה מאוד תסכל אותי. שמחת החיים הגדולה שהייתה לי קודם הפציעה, נעלמה כלא הייתה. אנשים לא זיהו אותי.

יום אחד, חברה מהשכונה, הגב’ שרה יוזן שמעה על מצבי וסיפרה לי על אחיותיה שנשואות לחסידי חב”ד ואחת מהן מתגוררת בכפר חב”ד. היא הציעה שתבקש ממנה לכתוב בעבורי לרבי מליובאוויטש ולבקש ממנו ברכה עבורי. מובן וברור שהסכמתי; באותם ימים שמענו רבות על גדולתו של הרבי.

היא קישרה אותי עם האחות – סיפרתי לה על כל השתלשלות הדברים והיא שלחה באמצעות הפקס מכתב לרבי עם כל הסיפור שעברתי, וביקשה ברכה בעבורי. מה אומר ומה אדבר, אם לא הייתי חווה את זה על בשרי, לא הייתי מאמינה שזו אמת; המציאות הייתה חזקה מכל דמיון. כבר באותו רגע ששלחתי את המכתב, התחלתי לחוש הקלה ושיפור שהלכו והתעצמו. במשך הימים שמחתי החלה לשוב אלי טיפין טיפין. מדי יום עוד ועוד סימפטומים של דיכאון נעלמו ממני, כאילו מישהו ניער אותי.

כמובן שברכת הרבי הגיעה, אך עוד קודם הרגשתי שחזרתי להיות אהובה האמתית כפי שהייתי בעבר. כשאני נזכרת בזה אני מצטמררת. לא יאומן כי יסופר. עוד לפני שהרבי ענה על הבקשה, כבר הרגשתי טוב יותר. כל מה שרציתי קרה.

התפללתי לבן נוסף, כזה שיפיח במשפחה חיים חדשים, ואכן זמן לא רב לאחר מכן, הריתי וילדתי את בני השלישי, בן מקסים שקראנו לו אלי-רן – הודאה לבורא עולם ששימח אותנו בלידתו ושלח לנו את שליחו המיוחד, הלא הוא הרבי מליובאוויטש שבכוחו לחולל נסים ונפלאות.

•

בסיום סיפורה מספרת אהובה על בנה, ועל הזכות שנפלה בחלקה ומכריזה בהתרגשות: “אני אומרת לכל מי שמדבר איתי על יהדות ותורה ומצוות ומגלה הסתייגויות, שאין כמו חב”ד בעולם. אני מטפלת בקשישים בכפר תבור, לא הרחק מאתנו, ואני רואה את העבודה שהשליח של הרבי, הרב שלום בער פריימן עושה שם איתם; איש לא משלם לו על-כך. יש לחב”דניקים טוב-לב נדיר, הם שמחים, הם אמתיים, הלוואי שהשכונה בה אני גרה, שכונת סמדר, תתמלא בחסידי חב”ד”.